הקדמה חשובה: חוויות האישה מההריון ומהלידה הן סובייקטיביות וייחודיות. לא רק שחוויות אלה לא ניתנות להשוואה בין אישה לאישה, אלא גם בין הריונות שונים של אותה אישה. אולם נראה כי התפיסה המקובלת של הריון ולידה, כפי שמיוצגת בשיח החברתי ובתקשורת, משקפת רק חלק מקשת הדעות והרגשות בנושא זה. הכתבה הבאה מייצגת דעות וחוויות של חלק לא מבוטל מהנשים, שלדעתנו לא מקבל ייצוג ותמיכה בחברה הישראלית, ולא נועדה לבטל את החוויה של נשים שראו או רואות את ההריון והלידה כחוויה מעצימה.
לפני מספר שבועות, נגשה אלי עורכת האתר לשוחח על כתבה שהכנתי בנושא חרדות בזמן הריון. הדברים שכתבתי נשמעים לה שיפוטיים, והיא ביטאה דאגה שהכתבה תרחיק קוראות החשות בדידות וייאוש כיוון שדעותיהן שונות מהדימוי החברתי המוסכם לגבי הריון ולידה. היא ציינה כי היא מרגישה בודדה פעמים רבות כיוון שלידה נשמעת לה נעימה כמו להיות בשבי הסורי, ושהיא התקוממה כשקראה משפט בו ציינתי כי חלק מהנשים "אף בוחרות בניתוח קיסרי ללא צורך רפואי ממשי". מבחינתה ניתוח קיסרי הוא אופציה לגיטימית, והיא הייתה סוגרת את הכתבה בכעס ברגע שהייתה נתקלת במילים אלו. חשתי הקלה עצומה לשוחח עם אישה נוספת שמוכנה לבטא דעות שונות לגבי הריון ולידה. שיתפתי אותה בכך שלאורך כתיבת הכתבה צנזרתי את עצמי, כי לא רציתי שדעותי לגבי נפלאות ההיריון והלידה ילבו חרדות אצל הקוראות, או יביאו עליהום מצד ציבור הנשים הישראלי. אז החלטנו שכדאי לכתוב על זה כמה מילים.
מדינת ישראל מעודדת ילודה. ברמה הממשלתית, המדינה משלמת על טיפולי פוריות חוזרים ונשנים, גם כשהסיכויים להצלחה נמוכים עד אפסיים. בנוסף, המדינה מעניקה מענקי לידה וקצבאות ילדים, ונקודות זכות בביטוח לאומי. ברמה הדתית, הבאת ילדים לעולם נחשבת זכות וחובה של האישה בדרכה להקים משפחה "ברוכת ילדים." ברמה החברתית המסר להקים משפחה מועבר באופן ישראלי בוטה. מצופה מזוגות להביא ילדים לעולם, כאשר ההחלטה שלא לבחור בהורות נתפסת כסימן לילדותיות או לאנוכיות. גם מודל משפחתי של "רק ילד אחד" נתפס כחריג. כל אישה עם ילד בן שנתיים ומעלה יכולה להעיד איך סביב יום הולדתו השני של ילדה, המבטים מתחילים לנדוד לכיוון הבטן בחיפוש סימנים להריון שני, והשאלות "מתי תביאי עוד אחד" לא נחסכות גם אם מדובר במכרים רחוקים. בעוד שמדינות מערביות דוגמת יפן וגרמניה נעות לכיוון מודל של משפחה קטנה (ללא ילדים או עם ילד אחד), בישראל נראה כי שלושה ילדים זה "השניים (+כלב) החדש".
נקודת מוצא תרבותית-דתית-מדינית שכזאת מעמידה נשים העומדות לפני הריון או במהלכו מול חומה בצורה שקובעת איך צריך להתייחס להריון ולידה, כשדווקא נשים משמרות את הקונצנזוס במלוא העוז. אישה המתמודדת עם פחדים לגבי הריונה, עלולה לקבל מסביבתה מעט מאוד תמיכה נפשית. אמרות חביבות השייכות למצב זה הן: "הריון זה לא מחלה", "בדור שלי אפילו לא היה אפידורל", "הגוף שלנו בנוי ללידה, זה טבעי" או "בסוף הכל נשכח כשתראי את התינוק החמוד שלך". אז לא. אמירות אלו מתאימות אומנם לחלק מהנשים, אך לא לכולן. הגישה לפיה כל רגש חוץ משמחה אסור בתכלית האיסור כשמדובר בהריון ולידה מערימה קשיים נוספים בקרב נשים שחוששות מההריון ו/או הלידה. אומנם הריון אינו מחלה, אך יש בו לא מעט תופעות פיזיות שיכולות להקשות מאוד על החיים ואף לשתק את התפקוד לזמנים מסוימים. לידה היא אומנם תהליך טבעי, אך כזה שיכול לגרום ללא מעט כאב ונזקים גופניים.
תינוק הוא אומנם מתנה אדירה, אך קיומו אינו מוחק בבת אחת את הכאב, הפגיעות הפיזיות שקיימות לעיתים, השינוי בגוף ועוד. אמירות אלו אומרות בגדול: "תהיי שמחה שיש לך תינוק ושתקי". אבל למה לשתוק? למה לא לחשוב על הנושא, להיערך מראש למכשולים אפשריים, להכין מראש תמיכה? למה לטאטא את הקושי מתחת לשטיח כשתופעות כמו דיכאון אחרי לידה, חרדות מהריון ופוסט טראומה אחרי לידה קיימות? למה לשתוק כשהכרה בקושי והכנה נכונה יכולות לסייע להתמודדות טובה יותר שתפחית סיכון לקשיים אלו ותהפוך את חווית ההריון והלידה לפחות מאיימת?
בניגוד להריון ולידה, אנשים לפני פרוצדורות רפואיות שונות, חלקן פחות קשות מהריון ולידה, זוכים ללא מעט אהדה. ניקח למשל מקרה בו חברה עומדת לעבור בדיקת קולונוסקופיה הדורשת טיפול מקדים של יום עם חומרים משלשלים. לא יעלה על הדעת לבטל את מצוקתה וחששותיה בהצהרה כי "העיקר שתדעי שהכל בסדר" נכון? אם כך, מדוע לגיטימי להגיב בצורה זו לגבי לידה?
חשוב להכיר בכך שהייצוג ההריוני הקולקטיבי עשוי להיות שונה מאוד מהחוויה האישית שלכן, וזה לא אומר שמשהו אצלכן לא בסדר. לצד נשים החוות את ההריון והלידה כחוויה מעצימה, יש כאלה שמציגות זאת כך אך שוכחות את הקושי שהן חוו, ויש כאלה שחוו קשיים רבים או חוששות מהנושא. קול אחד אומנם נשמע יותר בחוזקה, אך זה לא אומר שקולות אחרים אינם קיימים, ותתפלאי לגלות כמה דעות וחוויות שונות מהקונצנזוס תשמעי אם רק תשאלי. כפי שכתבתי בפתיחה, עצם הדיבור על הנושא יכול להיות משחרר, אך אם את חוששת מההריון והלידה, לא תמיד די בכך. מעבר לשיחות על הנושא, חשוב שתדברי בפתיחות על הנושא עם מספר אנשים קרובים (משפחה, בן זוג, חברים) שתוכלי להסתמך על תמיכתם בזמנים קשים. אם את מרגישה שאין די בכך ועוצמת החששות שלך מהנושא צפויה להפוך את ההריון והאימהות לחוויה מייסרת, חשוב שתדעי כי קיימים טיפולים פסיכולוגים ממוקדים שיכולים לסייע לך בהתמודדות עם הנושא.
בשלב הראשון של טיפול בפחד מהריון ולידה מבינים מהו מקור הפחד של האישה. הפחד יכול להגיע ממגוון מקורות, למשל: חוויות שליליות של הריון ולידה ששמעה עליהן מחברות או בנות משפחה, קראה עליהן או נחשפה אליהן בדרכים אחרות. פחד מאובדן שליטה וחוסר אונים בזמן הלידה. מידע לא מספק על השינויים הגופנים בזמן הריון. הפרעות אכילה או דאגה מופרזת לגבי דימוי הגוף. פחד להיות אם לא מספיק טובה. פחד מהשפעות ההריון, הלידה וההורות הקרבה על הזוגיות ועוד.
לאחר הבנת מקור או מקורות הפחד, הטיפול עוסק בשינוי והגמשת תפיסות מאיימות ולא ריאליות לגבי הריון ולידה, או בעבודה על קשיים שנמצאים ברובד עמוק יותר ומובילים לפחד. בחלק ההתנהגותי של הטיפול יעסוק בין היתר בהקניית מידע נכון ותיקון מידע מאיים. בהמשך לכך, תיערך גם עבודה למעבר מעיסוק בחששות לפתרון בעיות. למשל, אם אישה שקועה במחשבות מאיימות לגבי אובדן שליטה בחדר הלידה שאינן תורמות לה ורק מעצימות את הפחד, היא תתבקש להתחיל להתמודד עם הפחד באופן פרודוקטיבי, למשל לערוך סיורים במספר חדרי לידה (לאחר חשיבה משותפת בטיפול על מטרת הסיור ובמה להתמקד בו). יתכן ותיערך פגישה משותפת עם בן הזוג בו היא תשתף בחששותיה ויערך דיאלוג שיאפשר להגדיר איזו עזרה היא תרצה ממנו וכיצד הוא יוכל לסייע בפועל. יתכן ותיערך בחינה לגבי האפשרות להיעזר באנשי מקצוע מסוימים, כמו מיילדת או דולה, או לגבי תמיכה של בני משפחה או חברות.
בנוסף לחלקים התנהגותיים של השגת מידע ופתרון בעיות, תיערך עבודה קוגניטיבית על המחשבות המאיימות. החלק הקוגניטיבי יכלול הבנת הדרך בה המחשבות מגבירות את החשש וחוסר האונים והקניית טכניקות לשליטה גדולה יותר על המחשבות, אך גם עבודה על תוכן המחשבות. בחלק זה יבדקו תפיסות ואמונות קיצוניות ותיערך עבודה לצורך אתגורן. כך למשל יבדקו אמונות של האישה לגבי יכולת ההתמודדות שלה עצמה, המידה בה היא חושבת שהיא יכולה להיעזר בסביבתה, תפיסותיה לגבי בתי חולים והסגל הרפואי ועוד.
בנוסף לחלקים אלו, תהיה התייחסות בטיפול לחלקים נוספים שתורמים או יוצרים את הפחד. פעמים רבות הפחד יכול לנבוע מרבדים עמוקים כמו תפיסת העצמי של האישה וקושי לשלב את ההריון והאימהות בתפיסה זו, השוואה של עצמה להוריה, מודל הורות נוקשה ועוד. מקור אפשרי נוסף לקושי יכול להיות הפרעות פסיכיאטריות שמובילות לכך שהאישה אינה מאמינה ביכולתה להתמודד עם ההריון והלידה (למשל הפרעות חרדה או הפרעות אכילה). במידה וזה המצב, הטיפול יסייע לניהול נכון יותר של הפרעות אלו, כך שהאישה תוכל להתמודד עם האתגרים של ההריון והלידה.
