בולימיה היא הפרעת אכילה נפוצה, המאופיינת בבולמוסי אכילה ואחריהם ריקון – לרוב על ידי הקאה, אך גם באמצעים אחרים כמו שימוש בחומרים משלשלים או משתנים. חלק מהסובלים/סובלות מבולימיה (בהמשך נתייחס בלשון נקבה, בשל השכיחות הגבוהה יותר של בולימיה בקרב נערות ונשים) מנסים לשמור על המשקל גם על ידי צומות והתעמלות אינטנסיבית באופן קבע. בנוסף לדפוס האכילה, בולימיה מתבטאת גם בחשיבה. הסובלות מבולימיה עוסקות באופן כפייתי בנושא תזונה ומשקל, המתבטא במחשבות בלתי פוסקות על הנושא עד לפגיעה בתפקוד, דיבור רב על הנושא, שקילות חוזרות ונשנות, ספירת קלוריות כפייתית והתנהגויות נוספות הכרוכות בהתעסקות רבה בנושא.
שכיחות הבולימיה עומדת לפחות על- 1%-3%. יש הערכה שהמספרים האמיתיים גבוהים מכך, אך רבות מהסובלות מבולמיה משתדלות להסתיר מידע זה. בולימיה נפוצה יותר בקרב נשים מגברים, כשנשים מהוות כ-95% מהסובלים מההפרעה. לרוב הבולימיה מתחילה בגיל ההתבגרות או בשנות ה-20 המוקדמות. בולימיה מלווה פעמים רבות בהפרעות נוספות, כגון דיכאון, שימוש בסמים או אלכוהול באופן מופרז, קניות כפייתיות, פגיעה עצמית או הפרעות אישיות.
אבחנה של בולימיה לפי ה-DSM, מדריך האבחנות הפסיכיאטרי האמריקאי, ניתנת כאשר קיימים הסימפטומים הבאים:
1. התקפי אכילה חוזרים, המאופיינים בצריכת מזון הגדולה באופן משמעותי מהכמות שהאדם צורך באופן רגיל, ובאובדן שליטה על האכילה.
2. התנהגויות פיצוי שנועדו למנוע עלייה במשקל, כגון הקאות, צום, התעמלות אינטנסיבית או שימוש בחומרים משלשלים או משתנים.
3. בולמוסי האכילה וההתנהגויות המפצות מתרחשים לפחות פעמיים בשבוע, בפרק זמן של שלושה חודשים לפחות.
4. ההערכה העצמית תלויה באופן מופרז במשקל.
הסימפטומים אינם מופיעים במהלך אנורקסיה ואינם מוסברים טוב יותר על ידי הפרעות אחרות.
בולמוס אכילה הוא מעין "התקף" בו האישה אוכלת כמויות מזון גדולות מאוד, או מרגישה כאילו אכלה הרבה. בקצה אחד של הרצף יש בולימיות אשר מכלות עד 10,000 קלוריות בהתקף אחד, כלומר, כמות המזון שאמורה להספיק לכשבוע, אך לעתים כמות האוכל שהן אוכלות בהתקף אינו כה גדול, ומה שמגדיר את האכילה כבולמוס הוא תחושת חוסר השליטה. למשל, בזמן ההתקף הבולימית תאכל לעיתים מזונות שהיא לא אוהבת או נמנעת מהם בדרך כלל, ומזונות שלא תראה כאכילים בזמנים אחרים – למשל מזון קפוא, מוצרי בסיס כמו מרגרינה וכן הלאה. כאמור, החוויה היא של אובדן שליטה מוחלט, כשגם אם היא חושבת באותו רגע על כך שאינה רוצה לעשות זאת, היא מרגישה שאין לה יכולת להפסיק או לבחור מה היא אוכלת.
בניגוד לאנורקסיה, שחלק מהלוקות בה מרעיבות עצמן למוות, רוב הסובלות מבולימיה הן בעלות משקל תקין. עם זאת, הריקון אחרי האכילה, כשהוא מתרחש לעיתים תכופות ולאורך זמן, גורם לבעיות רפואיות שונות. בין הבעיות הנפוצות בקרב בולימיות ניתן למנות נזק לשיניים, קרעים בוושט ושחיקת עור גב היד כתוצאה מהקאות, עייפות כרונית, היחלשות המערכת החיסונית, שיבוש המחזור החודשי, עצירות כשאינן משתמשות במשלשלים, צרבת, אנמיה, נזק לכבד ולכליות והפרעות בקצב הלב.
בניגוד לאנורקסיה, הניכרת באופן ברור מבחינה חיצונית, מרבית הבולימיות הן בעלות משקל תקין ולא ניתן להסיק מהמראה על קיום ההפרעה. רבות מהסובלות מההפרעה מתביישות בה ומסתירות אותה מסביבתן הקרובה. בשל הנטייה להסתרה, חוקרים סבורים כיום כי בולמיה הרבה יותר נפוצה מהמספרים הרשמיים.
ההסתרה והיעדר סימנים פיזיים בולטים גורמים לכך שפעמים רבות הסביבה הקרובה חושדת אבל אינה בטוחה, וחוששת שיגרם עימות או פגיעה בתקשורת אם יעלו את החשד. מצד שני, קיים חשש עז לא לעשות דבר במידה וקיימת בעיה. הורים, בני משפחה אחרים וחברים רוצים לדעת פעמים רבות איזה דברים צריכים להדליק נורה אדומה שאולי מדובר בבולימיה.
למרות ההסתרה, יש מספר סימנים והתנהגויות שקיומן יכול להעלות חשד לבולימיה. בנוסף לסימנים הכלליים להפרעות אכילה, יש סימנים ספציפיים הקשורים לבולימיה: היעלמות כמויות גדולות של מזון ללא הסבר, שינויים תכופים במשקל, פגיעה בשיניים או ציפורניים שבורות והליכה לשירותים מיד לאחר הארוחה או זמן קצר אחריה יכולים להעיד על בולימיה.
חלק מהחוקרים והמטפלים בתחום מדברים כיום על בולימיה והפרעות אכילה אחרות כעל התמכרות התנהגותית, בדומה להימורים, קניות כפייתיות או התמכרות למין. התמכרות מאופיינת בכך שאדם מתחיל בהתנהגות מסוימת כיון שהיא מספקת שתי פונקציות: שחרור מרגש לא נעים – למשל מבדידות, ייאוש או ביקורת עצמית, וחוויית אופוריה ורגיעה בעת ביצוע הפעילות ואחריה. זמן מועט לאחר מכן האדם חווה בושה ואשמה בעוצמה גבוהה, שוב חווה עליית מתח, שבסופו של דבר יפרוק שוב בביצוע הפעילות שספקה את השחרור מההרגשה הרעה – ובכך מתחיל מעגל ההתמכרות. לאחר ביצוע הפעולה מספר פעמים, נוצר קישור מוחי בין ביצוע הפעולה לבין ההרגשה הטובה, והפעולה שאליה הוא התמכר אינה תלויה כבר בהתרחשויות מסוימות: הפעולה, עם מעגל השחרור מהרגשה רעה והאופוריה הראשונית, הופכת למטרה בפני עצמה.
הסובלת מבולימיה מרגישה תחושות לא נעימות שונות. בתחילה אלה הם תחושות נפשיות קשות , כגון ביקורת עצמית ותחושת חוסר ערך, בהמשך כל חוויה יומיומית קשה, וגם רעב, כתוצאה מהגבלת התזונה. בזמן הבולמוס היא משתחררת לרגע מרגשות אלו, אך אחריו מרגישה אשמה, בושה או כעס על עצמה ובעקבות זאת עושה פעולת ריקון. לאחר הקאה משתחררים במוח אנדורפינים, חומרים היוצרים תחושת "היי", תחושה זו, בשילוב עם סיום הרגשות הלא נעימים שמתעוררים אחרי בולמוס אכילה, גורמים לכך שקל להתמכר להקאה. גם הביקורת העצמית של הבולימיות בגלל דפוס זה יוצרת מתח נוסף, ומתח זה מעלה את הסבירות שינקטו שוב בדפוס זה: כך נוצר מעגל ההתמכרות. התמכרות זו יכולה להגיע יחד עם התמכרויות נוספות כגון קניות כפייתיות, התנהגות מינית פרועה או שימוש בחומרים כמו סמים או אלכוהול.
