חרדה ודיכאון קשורים זה לזה קשר הדוק, הסיבה לכך פשוטה – די מדכא לחיות עם חרדה, גם מבחינת ההגבלה של החיים וההתמודדות הבלתי פוסקת עם החרדה, וגם מבחינת התפיסה העצמית. ניקח לדוגמא את המקרה של אפרת, נערה בת 18 שהגיעה לטיפול בשל חרדה ודיכאון.
אפרת הייתה ילדה חברותית ומקובלת עד שהחלה ללמוד בחטיבת ביניים שלא הכירה בה אנשים רבים. היא לא ידעה להסביר למה, אבל חבריה לכיתה היו נגדה מההתחלה וכמעט מהרגע הראשון סבלה מהצקות. תחילה ניסתה להחזיר, אבל הם היו רבים, ולא משנה מה אמרה ואיך ניסתה להתגונן –תמיד מצאו דרך לצחוק עליה. מהר מאוד אפרת הרימה ידיים והפסיקה לנסות להתגונן, ויותר מזה, החלה להאמין שאם צוחקים עליה כל הזמן כנראה שמשהו בה מזמין את זה, משהו אצלה מאוד לא בסדר והם זיהו זאת.
חשיבה זו לא הוגבלה לבני כיתתה – אם משהו בה דפוק באופן רציני, גם אחרים יכולים לזהות זאת ולפגוע בה. לאחר מספר חודשים אפרת החלה לפתח חרדה ודיכאון: החרדה הגיעה כיוון שכל מפגש חברתי טמן בחובו פוטנציאל לפגיעה מבחינתה, ודיכאון גם כיוון שהרגישה שהיא חסרת אונים ולא יכולה לשנות את מצבה, ויותר מזה, כי אמונה שמשהו בך לא בסדר באופן רציני היא אמונה מדכאת מאוד.
אפרת, שהייתה בעבר עליזה וחברותית, השתנה: היא פחדה שאנשים יצחקו עליה ולכן יצאה מהבית רק לדברים שהייתה חייבת לעשות, כמו לימודים. כשיצאה מהבית השפילה מבטה כדי לא ליצור קשר עין עם אנשים, לא למשוך תשומת לב, והלכה בשולי המדרכה מאותה הסיבה. היא המעיטה בדיבור כדי לצמצם את הסיכוי לפגיעה והלכה ונסגרה בתוך עצמה. בשעות הרבות שהייתה לבד בחדרה חשבה על חוסר הטעם בחיים כשאתה כל כך דפוק, במוחה עברו מחשבות אובדניות והבריחה היחידה מעצמה ומהעולם הייתה למוזיקה שביטאה את תחושותיה ולספרים שאפשרו לה לברוח לזמן קצר לעולם אחר. בשלב זה חייה התנהלו באופן כמעט מוחלט על ידי חרדה ודיכאון ולא נותר זכר לילדה העליזה שהייתה לא מזמן.
בעבר אפרת הייתה משתפת את האנשים שסביבה ברגשותיה, אולם כעת עשתה הכל כדי להסתיר אותם מבני כיתתה, כדי שלא ישתמשו בזאת כנגדה. היא ניסתה להגיד להוריה שהיא סובלת, אבל כאמור, חרדה ודיכאון ניהלו את כל פעולותיה, והיא חששה לדבר איתם גלויות, זה כאב מדי ואולי יחשבו שזאת אשמתה או פשוט לא יעזרו לה לקבל טיפול בדיכאון, ומה אז? היא כלאה את הרגשות בתוכה והחליטה שאיש לא ידע מה עובר עליה כי זה רק יהפוך את הכל לגרוע יותר. כמו שקורה פעמים רבות עם חרדה ודיכאון, כשהאדם לא מקבל עזרה המצב מחמיר, וכך קרה עם אפרת. כשהחטיבה נגמרה סופסוף והיא עברה לכיתה חדשה בה לא הציקו לה, היא פחדה להסתכן ביצירת קשר והמשיכה להסתגר. תלמידים אחרים יצרו חברויות, יצאו, בילו, פיתחו קשרים רומנטיים, והיא נשארה מנותקת. גם כשניסו ליצור איתה קשר היא לא שיתפה פעולה, כך שמהר מאוד הניחו לה לנפשה.
הניתוק החברתי היווה מבחינת אפרת הוכחה שמשהו בה פגום ושונה מאחרים, היא לא חשבה על כך שאולי אנשים חושבים שהיא רוצה להיות לבד ולא העלתה בדעתה שאם תתנהג אחרת יתכן ומצבה החברתי ישתנה. היא "בילתה" שעות רבות במחשבות על חוסר התוחלת של חייה וייסרה עצמה ללא הרף על כל משפט שאמרה בשיחות המעטות שניהלה, חושבת כמה היא נשמעה טפשית ושונאת את עצמה בלהט. ניתוחים בלתי פוסקים אלו הקשו עוד יותר על דיבור עם אנשים, כיוון שהייתה בטוחה שהם רואים את הדברים כמוה ומבקרים אותה כפי שהיא מבקרת את עצמה. נוצר מצב בלתי אפשרי מבחינתה – חרדה ודיכאון ארבו לה בכל שיחה, אך ההסתגרות הגבירה את הייאוש והבדידות והפחד מפגיעה.
אפשר להסתיר חרדה ודיכאון עד גבול מסוים עם מאוד מתאמצים, ואפרת הצליחה לסחוב ולשמור דברים לעצמה שנים, אולם בסופו של דבר הנטל היה כבד מדי. הקושי בחיים עם חרדה ודיכאון הפך בלתי נסבל, ואפרת לא ראתה מוצא. היא חשבה שאיש לא יוכל להבין אותה או לעזור לה ולא האמינה שמצבה יכול להשתנות. יום אחד, כשהייאוש היה בלתי נסבל במיוחד והיא הייתה לבד בבית אפרת ניגשה לארון התרופות והחלה לבלוע תרופות מכל הבא ליד.
באותו זמן חשוך, כשחייה של אפרת נשלטו על ידי חרדה ודיכאון, היה נראה לה שמוות הוא הפתרון היחיד. היא נשברה ופרצה בבכי כשהתעוררה בבית חולים אחרי שאימה מצאה אותה מעולפת והבהילה אותה לבית חולים שם התבצעה בה שטיפת קיבה. אחרי הניסיון האובדני הקלפים היו על השולחן ואי אפשר היה להתעלם יותר ממצבה של אפרת. אומנם אפרת לא רצתה לדבר על זה ובטח לא לקבל עזרה, כישלון הניסיון האובדני רק נתן לה עוד סיבה לראות עצמה ככישלון ולשנוא את עצמה, אבל הוריה סירבו לוותר ובחוסר רצון בולט הסכימה להגיע למפגש עם פסיכולוג קליני המתמחה בטיפול באנשים המתמודדים עם חרדה ודיכאון.
