נעה הגיעה לטיפול בפחד קהל כיוון שהתבקשה להעביר הרצאה מטעם מקום עבודתה בעוד חודשיים. עד לשלב זה נעה ניהלה את חייה כך שלא תצטרך לעמוד במצבים בהם עליה לעמוד מול קהל. היא בחרה במקצוע טיפולי בתחום בריאות הנפש מתוך מחשבה שעבודתה תהיה אחד מול אחד. במהלך לימודיה ויתרה על קורסי בחירה שידעה שתצטרך להעביר בהם הרצאות ודיברה עם מרצים בקורסי חובה על מנת שיאפשרו לה להגיש עבודות במקום להעביר פרזנטציות. בפעמים הבודדות בהן לא יכלה להימנע היא חוותה חרדה עזה שנמשכה זמן רב לפני המצב עצמו ולקחה כדורי הרגעה שונים לפני השיעור שהייתה צריכה להעביר.
נעה הייתה מרוצה מעבודתה ולא חשבה מעולם לטפל בפחד הקהל שלה. לתפיסתה, האנושות נחלקת לשניים בתחום זה: אנשים שלא חווים שום בעיה בעמידה מול קהל, ואנשים שהדבר בלתי אפשרי עבורם. בתחילת הטיפול נועה טענה כי עבורה ניסיון להתמודד עם פחד קהל הוא הגיוני כמו ניסיון להתמודד מול פחד מצונאמי, וכיוון שאין לה נטיות אובדניות היא לא מתכוונת לעשות זאת. מטרת הפנייה לטיפול מבחינתה הייתה להצליח להעביר את ההרצאה, כיוון שהייתה לה חשיבות רבה עבורה, ואחרי זה לחזור למסלול הרגיל של הימנעות מעמידה מול קהל.
נעה סיפרה כי כבר בתיכון הרגישה אי נוחות קלה בעמידה מול קהל, אולם רק בעקבות חוויה שעברה בצבא פיתחה פחד קהל ברמה שגרמה לה להימנע ממצבים רבים. נועה התבקשה להעביר שיעור, לא ניתן לה די זמן להתכונן והיא הרגישה שאינה יודעת את החומר כראוי. נעה חוותה חרדה עזה שהתבטאה בבכי ורעד לפני השיעור, הרגישה קפואה ומונוטונית בזמנו והייתה בטוחה שכולם רואים שהיא חיוורת ושבכתה ולועגים לה.
עם סיום השיעור היא הרגישה חולשה ובחילה עזה, הצליחה לצאת החוצה והקיאה. היא לא הסכימה להקשיב לחבריה שידעו על הקושי וניסו לעודד אותה ונדרה לא לעמוד שוב מול קהל לעולם. מאז נאלצה לעמוד מספר פעמים מול קהל – בכל פעם הרגישה חרדה עזה לפני ובזמן ההרצאה, חוותה סימפטומים פיזיים כמו רעד בידיים ובקול, שפטה את הביצוע שלה כגרוע וסירבה לשמוע מה אחרים חשבו.
בתחילת הטיפול הוסבר לנעה המודל הקוגניטיבי של פחד קהל, תוך בחינת התנהלותה במצבים בהם עמדה לפני קהל. נעה העלתה מחשבות שעלו במוחה ובעזרת הפסיכולוג למדה לבחון אותן ולא לקבלן כמובן מאליו – הם העלו מחשבות אלטרנטיביות והסכימה לערוך ניסויים או לבדוק את המחשבות זו מול זו על מנת לראות איזו מהן סבירה יותר. כך למשל, נעה חשבה שהרעד בידיה כל כך חזק שאם תנסה להעביר בכוחות עצמה את השקפים בפרזנטציה כולם יראו זאת.
לצורך בחינת ההשערה על מידת הנראות של הרעד נעה עשתה יחד עם הפסיכולוג תרגיל פיזי שמטרתו להעלות סימפטומים פיזיים דומים לסימפטומים שחוותה בזמן הרצאות, כולל הרעד, ולאחר מכן דיברה מול מצלמת וידאו בעודה מחזיקה חפצים שונים בידה. עצם הדיבור מול המצלמה כשהפסיכולוג נמצא בחדר גרם לה להרגיש שהיא במבחן, כך שהחרדה התגברה, היא התקשתה לדבר אולם המשיכה בכל זאת בעידוד הפסיכולוג. לאחר מכן נעה אמרה את המחשבות שלה לגבי תפקודה: היא הניחה שהיא גמגמה ורעדה בצורה בלתי נשלטת וניכרת לעין, ושהפסיכולוג חושב שהיא מקרה אבוד.
בצפייה משותפת בווידיאו הסתבר כי התפקוד שלה בפועל היה יותר טוב מכפי ששיערה – אומנם בהתחלה הדיבור שלה לא היה רהוט במיוחד, אך ככל שהזמן עבר היא נרגעה ודיברה ביתר נינוחות, והרעד לא ניכר לעין ללא התמקדות מיוחדת עליו. בהמשך הועלו אפשרויות אחרות לגבי מה הפסיכולוג חושב עליה, ונעה הסכימה שהן יותר סבירות.
לאורך הטיפול נעה לקחת על עצמה עוד מצבים בהם עליה לעמוד מול קהל, למשל הסבר בן מספר דקות לקבוצת אנשי טיפול לאנשי טיפול שבאו לעבודתה, העברת שיעור בישיבת צוות בעבודתה והרצאה לקבוצת חברים שגייסה לצורך זה, שגם נתנו לה פידבק לגבי הביצוע.
בשלב זה נבחנו התנהגויות ביטחון שנעה נקטה בהן וכיצד, בניגוד למה שנעה חשבה, הן רק חיזקו את החרדה. נעה התכוננה להסבר בעבודתה כפי שהייתה מתכוננת בדרך כלל, והתברר כי התכוננה לכך מעל 10 שעות, שיכתבה שוב ושוב את דבריה, שיננה את הכל בעל פה, העבירה בפני חברה מספר פעמים לאימון. לאירוע עצמו הגיעה עם דף שכלל את הטקסט כולו, וכששכחה משפט אחד חיפשה אותו על מנת להגיד בדיוק את מה שהתכוונה.
התנהגויות אלו נבחנו והסתבר שבעיני נועה הן הגבירו את תחושת הביטחון. היא חשבה שאם תהיה מוכנה כמו שצריך ותדע את הכל בעל פה היא לא תשגה. בפועל התברר כי ההתכוננות הארוכה הגבירה את רמת החרדה שלה, כיוון שלוותה בתסריטים שלה מפשלת. ההיצמדות לטקסט המדויק גרמה לכך שכל סטייה ממנו הובילה למחשבה שהיא מפשלת, והחיפושים אחר המילים המדויקות הגבירו את חרדתה כיוון שנוצרה קטיעה ברצף הדיבור. לאחר שמופו התנהגויות הביטחון היא התבקשה להימנע מהן בפעם הבאה, והתאמנה עם הפסיכולוג על העברת חומר בדרך אחרת – ללא התכוננות רבה.
במשך הטיפול אותגרו עוד הנחות שלה לגבי הדרך בה צריך להתכונן להרצאות או לתפקד מול קהל, ונערכו אימונים שונים בהם היה עליה להרצות בתנאים שונים, כשהיא חווה סימפטומים פיזיים של חרדה. נעה גילתה שככל שהיא שוברת את הדפוסים הרגילים שלה ומעלה מחשבות אחרות במקום המחשבות המקוריות שלה שתמיד ניבאו אסון – רמת החרדה שלה יורדת. כמו כן היא גילתה שלמעשה אין הבדל גדול בין דיבור מול אדם אחד לדיבור מול קהל, ושאם היא יודעת את החומר ברמה סבירה ולא מופרזת, ביכולתה לדבר בצורה נינוחה יותר, לאלתר ולתת מקום לשאלות של הקהל.
נקודת השיא של הטיפול הייתה ההרצאה שהביאה אותה לטיפול. השאיפה המקורית של נעה הייתה להעביר את ההרצאה בלי לברוח או להתבלבל בצורה חסרת תקנה, לא היה אכפת לה אם הקהל יתעניין או לא- היא רק רצתה לחזור הביתה בשלום. נעה הגיעה צוהלת לפגישה שאחרי ההרצאה וסיפרה כי לא רק שהצליחה לעבור זאת בשלום, היא גם הרגישה בטוחה, קיבלה תגובות חיוביות מאוד ואפילו הצליחה ליהנות מחלקים מההרצאה. כמו כן נעה סיפרה לפסיכולוג כי לאור כל שלמדה בטיפול היא החליטה לקבל הצעה שדחתה באופן אוטומטי בעבר בשל פחד הקהל – להנחות קבוצה טיפולית.
בשלב זה נעה והפסיכולוג החליטו יחד כי היא עשתה התקדמות ניכרת ותוכל להמשיך בכיוון זה בכוחות עצמה. לאחר פגישת סיכום בה נסקרו הכלים שהיא רכשה בטיפול הסתיים הטיפול, ונקבע כי אם נעה תזדקק לעזרה כלשהי בעתיד היא תוכל לחזור לפגישה או שתיים לצורך חיזוק.
