מאז שהילדים שלה עמדו על דעתם אחד המשפטים הנפוצים ביותר היו "אמא, די!". דליה הייתה אמא דאגנית. בגיל צעיר כל נפילה הובילה לזינוק שלה בקריאות "אוי ואבוי", היא קראה הרבה על התפתחות הילד ועד שהילדים התחילו לדבר חששה שאולי הם אוטיסטים. כשהגננת של ביתה השניה סיפרה שקשה לה להשתלב בגן והיא נמצאת בצד היא דיברה שוב ושוב עם בעלה, התרגזה כשהוא לא הבין את החשיבות והלכה אתה לבד בסופו של דבר לפסיכולוגית של ילדים שאמרה שהכל בסדר עם הילדה, וציינה בעדינות שדליה מודאגת מדי ואולי כדאי שדווקא היא תשקול להתייעץ עם פסיכולוג. כשהילדים גדלו דליה הייתה מודאגת מכל מצב רוח לא ברור, ירידה בציונים וכן הלאה. סמים, אונס, חרם, מחלות – כל כך הרבה דברים יכלו לארוב להם! כל יציאה שלהם מהבית לוותה בסט שאלות – לאן אתה הולך? לקחת את הפלאפון? יש לך כסף? קר בחוץ, אתה לא לבוש מספיק טוב וכן הלאה.
הדאגות לא נעצרו בילדים. דליה מינתה עצמה לשומרת בריאותם של בעלה והוריה. היא עקבה אחר מצב הלב של אביה שסבל מבעית לב, הגיעה איתו לקרדיולוג ועקבה אחר הבדיקות באינטרנט. היא הזכירה לו לקחת כדורים, התרתה בו לא להתאמץ והתקשרה מספר פעמים בשבוע לראות איך הוא מרגיש. לאימה לא הייתה אף בעיה רפואית, אך היא דאגה בכל זאת, התקשרה אליה שתעשה חיסון לשפעת, קנתה לה ויטמינים וחדשות לבקרים אמרה לה שהיא צריכה לעשות בדיקה רפואית זו או אחרת כדי לראות שאינה חולה בסרטן השד/סרטן המעי הגס/שאין לה אוסטרופורוזיס וכן הלאה. בעלה שמע ממנה לא מעט על התזונה שלו, והיא דאגה כי עודף המשקל הקל שלו יוביל לבעיית לב או שבץ. היא ניסתה לבשל אוכל בריא ולהדיר ממתקים מהבית, העירה לו בכל פעם שראתה שהוא אוכל משהו לא בריא. לרוב הוא התעלם מהדאגות שלה בקשר אליו או לילדים והיא הרגישה שהוא לא לוקח אותה ברצינות. היא נעלבה ממנו לא פעם, חשבה שהוא שאנן, הרגישה שכל הנטל נופל עליה, וחוסר הזהירות שלו עוד יוביל לאסון. מדי פעם כשלא יכלה לשאת יותר את השאננות שלו היה מתפתח ריב על כך, והיא הרגישה שהריבים מכרסמים לאט לאט במערכת היחסים שלהם.
כל שינוי בשגרה או מידע חדש שהתפרסם הצית גל של דאגות. אם שמעה על פיטורין החלה לחשוש שיפטרו אותה או את בעלה, היא עקבה בדריכות אחר החדשות על האבולה, אירן הפחידה אותה עד מוות וכך גם דאעש, היא הייתה מבועתת מכך שהם גרים בבניין ישן שיקרוס כמו מגדל קלפים כשרעידת האדמה תגיע. כשהיא חשבה על העתיד היא לא הבינה איך הביאה ילדים לעולם שהעתיד שלו הוא כה שחור. אם איכשהו בדרך נס הארץ לא תושמד על ידי אויבים או ברעידת אדמה, הם לא יוכלו לפרנס את עצמם בגלל הגדילה במספר האנשים שלא עובדים, הקשישים, העברת עבודה לסין ועוד. נסיעות לחופש היו מקור בלתי נדלה לפחדים – נחש יכיש את אחד הילדים, הרכב יתקע ומחבלים יראו אותם בצד הכביש ויפגעו בהם, על נסיעה לחו"ל היא לא הייתה מוכנה לשמוע בכלל.
דליה סבלה מבעיות שינה מזה שנים, היא התקשתה להירדם והייתה מתהפכת במיטה זמן ממושך, מודאגת. השרירים שלה היו תפוסים באופן תמידי, ולא פעם סבלה מבעיות במערכת העיכול. היא ידעה שהחרדה גורמת לכך, והייתה מבועתת מכך שהיא הורסת את הגוף שלה. לא פעם היא דמיינה את עצמה חוטפת התקף לב או אירוע מוחי. היא ידעה גם שהחרדות עלולות להשפיע על הילדים ולהפוך גם אותם לחרדתיים, דאגה שגרמה לה כאב גדול אף יותר. כשבנה הבכור התגייס לצבא הקושי נהיה בלתי נסבל. היא חששה לחייו ורצתה לדעת מה קורה איתו בכל רגע ורגע. בכל פעם שלא ענה פחדה שאולי הוא מת או פצוע. היא התקשרה לא פעם לבסיס למרות הזעם שלו כששמע על כך. החיים שלה הפכו לבלתי נסבלים, ועל כך התווסף האיום של בנה שאם היא לא תפסיק להתנהג ככה הוא ינתק איתה קשר. היא ניסתה לדבר עם בעלה אבל הדבר רק יצר עוד ריבים, כשהוא אומר לה שהיא משגעת את הילד וחייבת להפסיק. בעיות השינה שלה התגברו, ומחשבות על בנה פצוע או מת ליוו אותה לאורך כל היום וגרמו לה להרגיש חרדה ועצב איומים. היא הרגישה שהיא לא מסוגלת להמשיך כך ופנתה לרופא המשפחה בבקשה לקבל כדור הרגעה. הוא רשם לה מספר כדורים אך סירב לתת לה עוד, הן מכיוון שהם ממכרים לדבריו, והן מכיוון שאינם פותרים את הבעיה. הוא ייעץ לה לפנות לטיפול קוגניטיבי התנהגותי, טיפול פסיכולוגי שיעזור לה להבין איך להתמודד עם החרדה כך שהיא לא תשלוט בחייה באופן מוחלט כמו היום.
