אנשים עם חרדה כללית מאמינים פעמים רבות כי אסור להם לחיות בחוסר דאגה מתוך תפיסה לפיה הדבר אינו אחראי מצידך או יוביל לתוצאות שליליות. הם רואים חוסר דאגה כבריחה, אך בפועל דווקא הדאגה היא הבריחה, כיוון שהם מתקשים מתקשים מאד לסבול מצבי אי ודאות, והדאגה עוזרת להם לייצר אשליה של שליטה ולהימנע מתחושת אי ודאות מטרידה.
עבור אדם שחי עם חרדה כללית, תרחיש עגום אך ודאי עדיף על פני חוסר ודאות. למרבה הצער, מרבית המצבים בחיים כוללים גם מרכיב של אי ודאות, ולפיכך במהרה תגובות של חרדה ודאגנות מוכללות לגבי תחומים נרחבים מאד של החיים. כך, אנשים עם הפרעת חרדה כללית דואגים לגבי עבודה, משפחה, בריאות, זוגיות, עתיד העולם, משברים אקולוגיים ועוד, בעיקר במהלך זמנים מתוחים. דאגה עשויה להוות בריחה גם מאחר והיא מסייעת בהפחתת חרדה גופנית, וכך היא הופכת להיות תגמול.
פעמים רבות לאנשים עם הפרעת חרדה כללית יש אמונות שונות לגבי תפקיד החרדה -למרות שהאדם חש כי דאגה איננה חוויה נעימה, הוא בטוח שהיא יעילה. אמונות לפיהן דאגה עוזרת להתכונן לאירועים רעים או למנוע אותם, או אמונות לפיהן דאגה מעלה את המוטיבציה ועוזרת לפתור בעיות, עשויות להקנות תחושת ביטחון ולסייע להימנע מתחושת חוסר הודאות. בטווח הארוך התנהגויות אלו מתחזקות ומשמרות את הבעיה, כל עוד האדם מחזיק באמונות אלו הוא מתקשה לוותר על הדאגה כחלק משמעותי מחייו. אנשים החיים עם הפרעת חרדה כללית עשויים להאמין מאוד במשפטים כמו: "אם לא אדאג לא תהיה לי מוטיבציה לעשות דברים שצריכים להיעשות", "דאגה היא דרך יעילה לפתור בעיות", "אם אני דואג זה מרגיש כאילו הדאגה מפחיתה את הסבירות שמשהו רע יקרה" ובעיקר – "אם אדאג, אז במקרה שמשהו רע יקרה, אני אהיה מוכן אליו טוב יותר". במקרים מסוימים, דאגה עוזרת להימנע מלחשוב על דברים רגשיים מטרידים ומהווה למעשה דרך יעילה להסיח את הדעת.
אחד ההסברים ליציבות המתמשכת המאפיינת הפרעת חרדה כללית הוא שעבור האדם הדאגה מהווה אסטרטגיה להתמודדות עם בעיות – כלומר, הוא מאמין כי דאגה היא יעילה. הבעיה היא שאסטרטגיה זו מולידה בעיות משל עצמה: כאשר אדם דואג לגבי דברים רעים שעלולים להתרחש, הוא נהיה רגיש יותר באופן לא מודע למידע הקשור בדברים מפחידים. כך למשל, אדם עם הפרעת חרדה כללית יהיה הראשון שידע אם מתקרב משבר כלכלי או איום בטחוני, כיוון שבאופן לא מודע הוא מחפש אחר מידע זה כל הזמן. כתוצאה, החרדה והדאגה הולכות וגוברות כל הזמן וגולשות לתחומים חדשים.
כשהאדם חווה דאגה או חרדה הוא גם מייצר במחשבתו עוד ועוד תרחישים שליליים וכך מתחזקת אמונתו ההתחלתית – "אני לא מסוגל להתמודד עם כל זה".
אנשים שמשתמשים בדאגה או חרדה כאסטרטגיית התמודדות בדרך כלל מפתחים אסטרטגיה זו מגיל צעיר. לעיתים קרובות גם אחד ההורים סבל מדאגנות או חרדה , ולפיכך, שלא במכוון, "לימד" את הילד לדאוג ולהיות חרד.
על פי המודל הקוגניטיבי, הפרעת חרדה כללית מערבת שני סוגי דאגה, בעלי מאפיינים הפוכים זה לזה. הסוג הראשון כולל דאגה לגבי אירועים יומיומיים חיצוניים כגון שלומם של חברים וקרובי משפחה וכן דאגה לגבי תחושות פנימיות (למשל תחושות גופניות). בסוג דאגה זה, האדם מאמין שהדאגה היא דבר מועיל עבורו והוא נוטה להתרכז בהשלכותיה הכביכול חיוביות על חייו. דאגה מסוג זה תופיע בדרך כלל ראשונה.
בשלב מסוים האדם מתחיל לדאוג מעצם הדאגה (כי הדאגה מפריעה לו בחייו או כי הוא מכיר מישהו שבעקבות הדאגה נגרם לו נזק). בשלב זה נכנסים גורמים חדשים אשר משמרים את הבעיה. גורמים אלו כוללים תגובות התנהגותיות כגון חיפוש אישור ומציאת "פטנטים" שמקנים תחושת ביטחון (לדוגמא – להתקשר כל שעתיים לבני המשפחה ולוודא שהם בסדר), ניסיון לשלוט במחשבות מעוררות חרדה וכן תסמינים רגשיים.
דוגמאות להתפתחות דאגות אצל אדם עם הפרעת חרדה כללית:
טריגר (כתבת חדשות על האיום האיראני)
↓
אמונות חיוביות לגבי הדאגה (אם אדאג אהיה מוכן וכך אמנע אסון)
↓
דאגה מסוג 1 : מה אם תפרוץ מלחמה?
↓
אמונות שליליות לגבי הדאגה: הדאגה תגרום לי נזק
↓
דאגה מסוג 2: אני לא יכול להתמודד, אשתגע או אהיה חולה מרוב שאני דואג
↓
רגש: פחד
↓
1) ניסיונות לעצור את המחשבות- אתמקד בעבודה
2) התנהגות: לא אראה יותר חדשות, אקנה ממ"ד
דוגמא נוספת:
טריגר (בן משפחה מתעכב לחזור הביתה ואינו עונה לטלפון)
↓
אמונות חיוביות לגבי דאגה (אם אדאג אהיה מוכן לכל מה שלא יקרה)
↓
דאגה מסוג 1 : בטח קרה אסון
↓
אמונות שליליות לגבי דאגה: הדאגה תהרוג אותי בסוף
↓
דאגה מסוג 2: אני לא יכול להתמודד, אשתגע או אהיה חולה מרוב שאני דואג
↓
תגובה: חרדה
↓
התנהגות: שיחות חוזרות לבן המשפחה
