אובססיה, המכונה גם מחשבה טורדנית, היא אחד משני המרכיבים המרכזיים של ההפרעה האובססיבית קומפולסיבית
(Obsessive Compulsive Disorder; OCD).
אובססיה היא מחשבה, תמונה, דימוי או דחף החוזר על עצמו שוב ושוב ללא שליטה. האובססיה נחווית כמטרידה וברוב המקרים מעוררת חרדה, גועל או רגש שלילי אחר.
כיום, מקובל להתייחס לאובססיה מנקודת מבט רפואית באופייה- ההפרעה האובססיבית קומפולסיבית מוכרת בספר האבחנות הפסיכיאטריות הסטנדרטי (Diagnostic and Statistical Manual of Mental Disorders; DSM) ולאורך השנים נצבר עוד ועוד ידע מחקרי על טיב ההפרעה ועל הטיפול היעיל בה.
עם זאת, לא תמיד זה היה המעמד של ההפרעה ושל תסמין האובססיה באופן ספציפי. למעשה, עד לתקופת המודרנית, כלומר עד המאה ה-19 בערך, הפרעות נפשיות באופן כללי נחשבו כעונש מאלוהים.
בהתאמה, אם אדם לקה בהפרעה נפשית כלשהי הוא היה נשלח לבצע תפילות למיניהן, לשלם תשלומים לכנסייה, להתוודות בפני הכומר וכדומה. בתקופת המודרנית תפסה תאוצה הפרספקטיבה הרפואית שרואה בהפרעות נפשיות ככאלו שנובעות ממקור גנטי, ממחלה או מאירוע טראומטי.
הטיפול, בהתאם, החל להיות טיפול רפואי מסוגים שונים- החל מבתי הבראה בעבר וכלה בתרופות פסיכיאטריות כמו אלו בהווה.
גישה נוספת להסתכלות על הפרעות נפשיות, שהתפתחה במובן מסוים כתגובה לגישה הרפואית, היא המודל החברתי. לפי מודל זה, הפרעה נפשית אינה בעיה של האדם עצמו אלא בעיה של הסביבה, או החברה, בה הוא חי.
הסביבה כוללת מאפיינים פוליטיים, כלכליים, תרבותיים וכו'. הטיפול הראוי להפרעה הוא, אם כן, הסתגלות של האדם לחברה או להיפך. המודל החברתי מבדיל בין לקות לבין הפרעה. לקות היא מגבלה פיזית או מנטלית כלשהי, הפרעה היא מה שנוצר כשהחברה לא מקבלת לתוכה אנשים עם אותה לקות.
כך למשל, אדם שנעזר בכיסא גלגלים יכונה "מוגבל" רק בהנחה שהסביבה לא מותאמת עבורו, הן מבחינה פיזית והן מבחינת הגישה של החברה כלפיו. בסביבה שבה לצד כל גרם מדרגות תוצב רמפה, לצורך העניין, לא תהיה מגבלה על אותו אדם בכיסא גלגלים- כך שלא יתכנה עוד "מוגבל".
במאה ה-19 המודל הרפואי הלך ונהיה פופולארי, לצד (ולא במקום) המודל החברתי. כתוצאה, חוקרים מתחום הפסיכולוגיה והפסיכיאטריה עשו מאמצים רבים לשכנע את העולם המדעי ואת החברה בכללותה שגם הפרעות נפשיות הן רפואיות ושיש לחקור אותן, לאבחן אותן ולטפל בהן באמצעים דומים לאלו שקשורים למחלות גופניות.
אחת ההמחשות לכך היא הניסיון של אמיל קרפלין, מאבות הפסיכיאטריה המודרנית, להגדיר באופן ברור וסדור סינדרומים (תסמונות) נפשיים – בדומה להגדרת סינדרומים גופניים על ידי רופאים.
ההיסטוריה של האובססיה מעניינת במיוחד, משום שמצד אחד אובססיה היא משהו שכמעט כולנו חווים בשלבים שונים של חיינו (אובססיה לזמר\ת מפורסמ\ת שאנחנו אוהבים בתור מתבגרים\ות, אובססיה לבן\ת הזוג בתחילת קשר זוגי, אובססיה לעבודה חדשה שהתחלנו וכן הלאה), אך מצד שני אובססיה יכולה גם לגרום למצוקה רבה ולקושי אדיר בתפקוד היומיומי. האם מדובר באותה תופעה נפשית? תלוי את מי שואלים ומתי!
לפני המאה ה-18 ההגדרה לאובססיה (ולתופעות נפשיות אחרות) הייתה הגדרה טוטאלית: "הכל או כלום". או שאדם היה אובססיבי או שלא. או שהוא היה מדוכא או שלא.
מהמאה ה-18 החלו לדבר על הפרעות נפשיות כהפרעות של מערכת העצבים (מרכיב פיזי ולא נפשי, כלומר לא מטפיזי). במקביל, תקופת הרומנטיקה התאפיינה בהערצה ובהאדרה של אנשים עם הפרעות נפשיות, שתוארו כאנשים יצירתיים, מעניינים, רגישים ואף גאונים.
במאה ה-19 אמנים מתחומים שונים התפרסמו בזכות, בין היתר, התמוטטות העצבים שעברו.
בשלב זה של ההיסטוריה האנושית חל מעבר הדרגתי מהגדרה טוטאלית של הפרעות נפשיות להגדרה יותר גמישה ופחות חד משמעית. אחד הביטויים למעבר זה הוא העיסוק של הממסד הרפואי במה שהוגדר כ-Monomania ('שיגעון חלקי' בתרגום חופשי).
אדם כבר לא הוגדר כמשוגע או כבריא בלבד. ניתן היה לבודד מרכיב נפשי יחיד שפוגע באיכות חייו של האדם והממסד הרפואי והחברה הכירו בכך שהוא בריא בנפשו באופן כללי, מלבד אותו מרכיב בודד.
אחד מסוגי המופעים הנפוצים של Monomania הוא האובססיה- עיסוק טורדני בנושא ספציפי. התרבות של המאה ה-19 אימצה לתוכה עוד ועוד דמויות ספרותיות מפורסמות שסבלו, במידה כזו או אחרת, מאובססיות.
כך למשל, בספר "מובי דיק" של הרמן מלוויל אחאב רודף אחר הלוויתן מובי דיק באובססיביות. גם בספרות העברית של תחילת המאה ה-20 ניתן למצוא בקלות דוגמאות רבות לדמויות אובססיביות למדי- כמו הרופא ב"הרופא וגרושתו" של ש"י עגנון, שעסוק במחשבות טורדניות ביחס לאהובתו.
ההערצה התרבותית של האובססיה שהתחילה במאה ה-19 ממשיכה עד היום במידה רבה. ההפרעה האובססיבית קומפולסיבית מופיעה שוב ושוב בתקשורת- בסרטים ("הכי טוב שיש" לדוגמה), בסדרות ("בנות" לדוגמה) ועוד.
החברה מעודדת אותנו להיות אובססיביים כלפי מטרות שאנחנו רוצים להשיג- החל מבן\ת זוג וכלה במוצרי צריכה חומריים, ומתייחסת לאובססיה כאמצעי לגיטימי לחלוטין להשגת מטרות אלו.
כיום נהוג להתייחס לאובססיביות (ושוב, גם לתופעות נפשיות אחרות) כרצף או כסקאלה. המשמעות היא שאדם יכול להיות לפרקים מאוד אובססיבי, די אובססיבי, מעט אובססיבי או לא אובססיבי כמעט בכלל.
קיימת שונות ברמת האובססיביות בין אנשים שונים, אבל חשוב מכך- גם בין סיטואציות ותקופות שונות בחיים של אותו אדם.
ההבדל בין אותה אובססיביות "חיובית" לבין אובססיביות שגורמת למצוקה רבה ולקושי בתפקוד היומיומי נעוץ הן בכמות והן באיכות של הנטייה האובססיבית. הקריטריונים לאבחון ההפרעה משתנים מעת לעת והם תלויים מאוד בשינויים כלכליים, פוליטיים, תרבותיים וכיוצא בזה.
לכן מעבר לאבחנה הרשמית עצמה- חשוב לבחון האם האובססיביות גורמת לסבל ניכר בקרב האדם האובססיבי ו\או בקרב האנשים הקרובים אליו. במידה ואכן כך, ניתן וכדאי לפנות לטיפול מותאם ב-OCD.
לכתבתינו ב- ynet- איך לשלוט במצבי חוסר שליטה ביחסים? לחצו כאן
כתבה זו מבוססת על הספר-
.Davis, L. J. (2009). Obsession: A history. University of Chicago Press
