כל מערכת יחסים כוללת מריבות וויכוחים. קיום מריבות כשלעצמם אינו אומר דבר על איכות הקשר או האם הקשר ימשך לאורך שנים או יתפרק. הדבר החשוב באמת הוא איך רבים. ג'ון גוטמן, חוקר זוגיות, ערך מחקרים שבדקו את השפעת התקשורת בין בני הזוג על הזוגיות. במחקריו, גוטמן מיפה מספר דפוסי אינטראקציה אשר נמצאו כהרסניים לזוגיות. ארבעה דפוסים נמצאו כהרסניים במיוחד, וגוטמן הגדירם כ"ארבעת פרשי האפוקליפסה של הזוגיות" (בנצרות – ארבעת פרשי האפוקליפסה הם ארבעה פרשים שיגיעו באחרית הימים, וכל אחד מהם מייצג כוח הרסני – מלחמה, רעב, מגיפה ומוות). בכתבה הבאה נפרט את ארבעת הדפוסים, ובסוף כל דפוס – מה אפשר לעשות במקום, האם אתם נוטים לדפוס זה.
אף אחד לא מושלם, ובמוקדם או במאוחר הצד השני יעשה או יגיד דברים שיפריעו לכם. שמירת הדברים שמפריעים לכם בבטן היא לא אסטרטגיה טובה, אלא נוטה ליצור רגשות שליליים כגון תסכול, כעס או טינה, ובסופו של דבר לפגוע בקשר. אך, כשאתם מעלים את הנושא שמפריע לכם, חשוב לשים לב איך אתם עושים זאת. האם אתם עושים זאת בדרך עניינית, או בצורה ביקורתית, שאינה מאפשרת לצד השני לשמוע אתכם ולהתייחס לטענותיכם?
מסר ביקורתי הוא מסר המנוסח באופן שמשתמע ממנו כי משהו פגום בבן הזוג, באישיותו ובאופיו. מסר ביקורתי לדוגמא הוא: "לא אכפת לך איך הבית יראה, אתה פשוט אדם מלוכלך". מסר זה יעורר תגובה שלילית אצל רוב האנשים, הם ירגישו מותקפים, ויהדפו את הטענה או יתקיפו חזרה, מבלי לשקול אם יש ממש בטענה.
במקום לבקר את הצד השני, נסו להביע את דבריכם בצורה עניינית וספציפית. כלומר, אל תדברו על מקרים שהיו בעבר, ולא על תכונות בן/בת הזוג. כך למשל: "קשה לי עם העומס של העבודה ומטלות הבית, נוכל לחלוק בינינו בצורה שונה את הכביסות?" מציף בעיה ספציפית באופן לא ביקורתי, בניגוד ל"אתה אדם מלוכלך".
גם בביקורתיות, וגם בסגנונות שנפרט בהמשך, חשוב לשים לב שהמסר שאתם מעבירים יכול להשתנות לאורך השיחה. למשל, יתכן והחלטתם להביע את המסר בצורה לא ביקורתית ואכן עשיתם זאת בצורה טובה בתחילת השיחה. אך כשהצד השני לא מגיב כפי שהייתם רוצים שיגיב, הנימה והמסר נוטים להשתנות, לעיתים מבלי שאנחנו שמים לב לכך, ולהיות ביקורתיים, מאשימים או כל סגנון פוגעני אחר שאתם נוטים אליו.
כשאנשים מרגישים מותקפים, הם נוטים להתגונן. פעמים רבות כשאנשים מרגישים מותקפים בזוגיות הם מתגוננים, כשהם לוקחים עמדה צדקנית או עמדה של חף מפשע. עמדה זו מובילה לכך שהצד השני מרגיש שלא מתייחסים לדבריו ברצינות ולא שוקלים אותם. מעבר לכך, המגננה משולבת במתקפה פעמים רבות: אני לא אחראי למה שאתה מעלה – אתה אשם בכך. הדיפת הטענה או האשמת הצד השני בתגובה עלולים להוביל לכעס, ומשם קצרה הדרך להתלקחות.
ביחסים זוגיים תקינים נשאף להקשיב לבן הזוג, לשקול את דבריו במקום להדוף אותם, ולהסכים לקחת חלק מהאחריות. דוגמא לתגובה מתגוננת היא: "זה לא נכון, לא הייתי תוקפנית בכלל, הייתי במצב רוח נהדר, אתה היית במצב רוח רע ופירשת כל דבר שאני אומרת כתקיפה". בניגוד לכך, תגובה לא מתגוננת יכולה להיות: "אתה צודק, באמת הייתי קצת עצבנית באותו יום, מצטערת אם זה יצא עליך". אם הנטייה שלכם היא להדוף, אתם לא חייבים לענות מיידית, אפשר להגיד לצד השני שהקשבתם ואתם רוצים לחשוב על זה ולהקדיש לכך מחשבה כשאתם רגועים יותר.
התבצרות היא תיאור מצב בו צד אחד נסוג מהאינטראקציה, אינו מגיב מילולית אלא רק בשפת גוף, התבצרות מכונה בידי חלק מהאנשים כטיפול שקט ((silent treatment, וזו נוטה לשדר חוסר זמינות (למשל מבט לצדדים או שילוב זרועות תוך הימנעות מקשר עין) או מה שמכונה . המתבצר נמצא אומנם פיזית, אך אינו פנוי לשמוע באמת את מה שהצד השני אומר, והתחושה שנוצרת היא שהוא מבוצר מאחורי חומה ואין שום דרך להגיע אליו. על פי רוב התבצרות, או נסיגה לתוך העצמי, מתרחשת כשהאדם מרגיש מוצף רגשית, וזו הדרך שלו להתמודד עם המצב. הוא אינו בוחר בדרך זו במודע בהכרח, אלא מוצא עצמו "נשאב" פנימה. פעמים רבות בזמן שהוא מתנתק ומתבצר, מחשבותיו נסובות סביב העוול שנעשה לו, הצדקת עצמו והאשמת הצד השני. התבצרות יוצרת פעמים רבות אצל הצד השני תחושה שמתעלמים ממנו, והוא יכול להתרגז ולנסות להחזיר את הצד השני לאינטראקציה על ידי הסלמת המריבה.
האלטרנטיבה להתבצרות היא לסכם מראש על התנתקות במצבים אלו, וכשזה קורה, הצד המתבצר צריך לבקש פסק זמן לפני שחוזרים לעסוק בנושא. פרק הזמן צריך להיות בן 20 דקות לפחות, שכן זה פרק הזמן שלוקח לגוף להירגע (לפחות, כיוון שיש אנשים שאצלם פרק הזמן ממושך יותר). חשוב שבזמן זה כל צד ישים את הריב בצד ויעסוק בדברים אחרים, ולא יעסוק במוחו בריב מפרספקטיבה המגינה עליו ומאשימה את הצד השני.
בדפוס זה אחד מבני הזוג מעליב, לועג, משתמש בשמות גנאי כלפי האחר, מחקה אותו או משתמש במחוות גוף מזלזלות. מטרת הבוז היא לגרום לצד השני להרגיש חסר ערך, ומן הסתם הוא אינו מאפשר תקשורת אמיתית ופתרון בעיות. דפוס זה נמצא על ידי גוטמן כמנבא החזק ביותר לגירושים. כמו כן, שיעור התחלואה במחלות כגון שפעת או צינון היה גבוה מאצל אחרים, כיוון שדפוס זה הוביל להחלשת המערכת החיסונית. על מנת לשנות דפוס זה יש צורך במוכנות לשינוי, והסכמה להימנע באופן מוחלט מלעג, עלבונות וצורות אחרות של בוז.
שינוי הדפוסים שפורטו אינו פשוט. פעמים רבות יש לנוקטים בדפוסים אלו רציונאל המסביר מדוע עליהם לנקוט בהם, והם יחששו לשנותם. למשל, אדם שמתגונן יכול לחשוב שקבלת דברי הצד השני פירושה שהוא נמצא בעמדה של חולשה, והצד השני יכול לנצל את זה כנגדו בויכוחים עתידיים. פעמים רבות המחשבות קשורות לדפוסים עמוקים יותר, הקשורים לדפוסי זוגיות שנלמדו בבית, ולתפיסות כלליות לגבי אמון באנשים אחרים. בנוסף, כשדפוסים אלו קיימים לאורך זמן, נוצרו כבר טינות, פגיעות וכעס, שקל מאוד "ליפול" חזרה אליהם, גם אם שני בני הזוג נחושים בדעתם לעשות שינוי. לכן, במידה ואתם מנסים לעשות שינוי ואינם מצליחים לעשות זאת בכוחות עצמכם, כדאי לשקול פנייה לטיפול זוגי, או פרטני שיסיע לכם להתיר את הסבך יחד, ולהימנע מנפילה לבורות המוכרים. ניסיון להמשיך ולשנות בכוחות עצמכם אם אינכם מצליחים בכך, עלול ליצור תסכול, ולהגביר את הנטיות הקיימות, כמו האשמת הצד השני בכך שלא הצלחתם לשנות.
רוצים לעצור את ארבעת הפרשים ולשנות את הדפוסים ההרסניים?
