זיכרונות רגשיים יכולים להיות עוצמתיים למדי ולהוביל לתגובה חזקה מאוד. חישבו לדוגמה על האופן שבו אנשים רבים מגיבים למראה נחש- הם עלולים לצרוח, לרעוד ואף לבכות.
תגובה מסוג זה אינה מתאימה לסיטואציה שבה האדם נמצא באותו הרגע (הנחש נמצא בתוך אקווריום סגור בדרך כלל ואינו מהווה סכנה לסביבה). פעמים רבות אנחנו לומדים לפחד מגורם כלשהו במהרה ולוקח לנו המון זמן להפסיק להירתע מאותו הגורם, אם בכלל.
מדענים ממכון ריקן ביפן גילו שלמידה רגשית יעילה תלויה בחלוקת עבודה נכונה בין שני איזורים מוחיים שונים. התקשורת בין שני האזורים הללו מתבצעת באמצעות נוירוטרנסמיטר (שליח כימי-חשמלי במוח המעביר איתות ממקום למקום) הנקרא נוראדרנלין.
נוירוטרנסמיטר זה אחראי להכין את הגוף שלנו לפעולה: הוא משפיע על קצב הלב, על לחץ הדם, על זרימת הדם אל השרירים ועוד. נוראדרנלין עוזר לנו להישאר מרוכזים וקשובים, והוא גם מעורב בלמידה רגשית- במיוחד במצבים של חרדה ופחד.
כשמדובר בפחד, חשוב להפריד בין שני תהליכים הופכיים: למידת פחד ולמידת הכחדת פחד. בלמידת פחד, אנחנו לומדים לקשר בין גירוי מסוים לבין אירוע מפחיד. בלמידת הכחדת פחד, לעומת זאת, הקישור הוא בין גירוי מסוים לבין העדר סכנה. טיפול קוגניטיבי התנהגותי מבוסס, למעשה, על למידת הכחדת פחד. כשהמטפל והמטופל עורכים חשיפות ביחד, המטרה היא להכחיד את הפחד שנרכש בעבר.
במחקר הנוכחי, צוות המחקר בחן את ההבדלים בין שתי צורות הלמידה שהוזכרו (למידת פחד לעומת למידת הכחדת פחד), רק שהנבדקות בניסוי היו… חולדות*. בלמידת פחד, החולדות למדו לקשר בין צליל לבין אירוע מפחיד כמו שוק חשמלי חלש ולפחד מאותו צליל בעקבות הקישור החדש.
ידוע שבמצבים אלו ישנה עלייה ברמת הנוראדרנלין במוח, בעיקר באזור האמיגדלה (איזור פנימי במוח האחראי, בין היתר, על עיבוד ותגובה לפחד). בלמידת הכחדת פחד, החיה שמעה את הצליל שלמדה לקשר לפחד פעם אחר פעם, אך הפעם לא היה שום אירוע מפחיד לאחר הצליל.
כך, בהדרגה החיה כבר לא קישרה בין הצליל לבין השוק החשמלי והפסיקה לפחד מהצליל. בסוג זה של למידה, רמות הנוראדרנלין עלו דווקא באזור שנקרא האונה הפרונטלית האמצעית (חלק עליון וקידמי במוח שלנו שאחראי, בין היתר, על תהליכי חשיבה מורכבים).
החוקרים הדגימו שבתחילת תהליך למידת ההכחדה, הייתה עלייה ברמת הנוראדרנלין באזור האמיגדלה (כמו בלמידת הפחד). אולם לאחר מכן, הייתה הפחתה של רמות הנוירוטרנסמיטר באזור האמיגדלה ועלייה בכמותו באזור הפרונטלי.
החוקרים בחנו מצבים שונים במסגרת הניסוי והסיקו את המסקנות הבאות:
1. כאשר מונעים את זרימת הנוראדרנלין אל האמיגדלה בזמן למידת הפחד, לא נוצרת אסוציאציה בין הצליל לבין האירוע המפחיד.
2. כאשר מונעים את זרימת הנוראדרנלין אל האמיגדלה בזמן הכחדת הפחד, מתאפשרת הכחדה מהירה יותר של הפחד.
3. כאשר מונעים את זרימת הנוראדרנלין אל האונה הפרונטאלית בזמן למידה הפחד, אין השפעה על מהירות למידת הפחד.
4. כאשר מונעים את זרימת הנוראדרנלין אל האונה הפרונטאלית בזמן הכחדת הפחד, לא מתאפשרת למידת הכחדה וכך החיה ממשיכה לפחד מהצליל.
במילים אחרות, כאשר נוראדרנלין נשלח אל האונה הפרונטלית במקום אל האמיגדלה- למידת הכחדת הפחד גוברת. המשמעות היא שהאונה הפרונטלית היא רכיב הכרחי עבור הלמידה ש"הסכנה חלפה".
מסקנה חשובה זו עשויה לתרום לפיתוח של התערבויות טיפוליות פסיכולוגיות ופסיכיאטריות שונות שיסייעו לאנשים הסובלים מהפרעות חרדה שונות- כמו פוביות ספציפיות. כך למשל, ייתכן שניתן יהיה לייעל את הטיפול בחשיפה באמצעות יישום של מסקנות המחקר.
לתאום פגישת הערכה התקשר/י 1-800-657-657
*מחקרים מסוג זה לא ניתן לבצע על בני אדם מסיבות אתיות, אך ניתן בהחלט ללמוד מהם על תגובה אנושית ולהסיק מסקנות רלוונטיות גם על האופן שבו אנחנו, בני האדם, לומדים.
Akira Uematsu, Bao Zhen Tan†, Edgar A. Ycu, Jessica Sulkes Cuevas, Jenny Koivumaa, Felix Junyent, Eric J. Kremer, Ilana B. Witten, Karl Deisseroth and Joshua P. Johansen, "Modular Organization of the Brainstem Noradrenaline System Coordinates Opposing Learning States", Nature Neuroscience, doi: 10.1038/nn.4642
