אם יש חשד לבעיה בעיבוד החושי, ותחושה כי הדבר פוגע בתפקוד היומיומי, רצוי לעבור הערכה מקיפה על מנת לבחון היכן ובאילו חושים יש ביטוי לקושי. כיום הסמכות העיקרית להערכה של עיבוד חושי לקוי הינה מרפאים בעיסוק שעברו הכשרה מקיפה בתחום. פעמים רבות ההפרעות על רקע חושי ובמיוחד רגישות חושית, יכולות להוות בסיס להתפתחות הפרעות רבות בשלב מאוחר יותר של ההתפתחות, כמו חרדות, פוביות ספציפיות, OCD ואפילו דיכאון. במידה וקיימות בנוסף לרגישות החושית הראשונית גם הפרעות מהסוגים שפורטו לעיל רצוי ועדיף לפנות לפסיכולוג קליני בעל ניסיון בחיבור שבין שני התחומים.
אי אפשר להימנע מגירויים או לשנות את האופן בו מערכת החושים פועלת בצורה ישירה, אך ניתן לעבוד על האופן בו מתייחסים לגירויים, על הרמה והאופן בה הם משפיעים על התפקוד ואיכות החיים ועל הפרשנות והמשקל שניתנים לרגישות החושית. טיפול קוגניטיבי התנהגותי ברגישות חושית מסייע להתמודדות טובה יותר עם הרגישות על ידי עבודה במספר מישורים.
כשאנו נמצאים ליד גירוי שאינו נעים לנו המוח מפרש את המצב כמסוכן והביטוי של כך הוא שאנו מרגישים מצוקה ורצון לעשות משהו – להימנע ממגע עם הגירוי וללכת או לשנות את עוצמת הגירוי (למשל להנמיך את הווליום של מוזיקה חזקה מדי). התנהלות זו יעילה כשמדובר בגירויים שאכן יכולים להזיק לנו (למשל חשיפה חוזרת לרעשים חזקים, או אפילו חשיפה חד פעמית במידה ומדובר ברעש חזק במיוחד, יכולה לפגוע בשמיעה), אולם יכולה להיות בעייתית כשקיימת רגישות חושית המובילה לכך שהמוח מפרש גירויים לא מזיקים כבעלי פוטנציאל לפגוע בנו. במקרה זה האדם ירגיש דחף להימנע או לשנות גירויים רבים שאחרים לא חווים אותם כבעייתיים, והדבר יכול לפגוע באיכות חייו ובאיכות חיי הסובבים אותו במובנים רבים.
כך לדוגמא אדם עם רגישות מוגברת של חוש המגע יכול להיות מוגבל בבחירת הבגדים שהוא לובש, להתקשות לישון במיטה אחרת משלו, למצוא כסאות שנוח לו לשבת עליהם ועוד. אדם עם רגישות של חוש השמיעה יכול לחוות נשימות של אנשים אחרים, לעיסות, צלילי הקלדה ועוד כבלתי נסבלים, דבר שיקשה עליו ללמוד, לעבוד, לאכול בחברת אחרים, או אפילו סתם לשהות בחברתם.
במצב מצוקה הנגרמת מגירוי חושי ברור אנשים נוטים לעשות את הדבר הטבעי והמובן ביותר – לנסות לסיים את חוסר הנעימות. תגובה זו, שמרגישה כל כך טבעית ונכונה, מונעת למרבה הצער אפשרות לשינוי. המערכת החושית יכולה להתרגל לגירוי כשהמוח "מבין" שלא נשקפת לנו סכנה מאותו גירוי וההתרעה שהוא מפעיל על ידי תחושת המצוקה אינה עוזרת אלא רק פוגעת. כשהדבר קורה מתרחש אפקט שנקרא דה סנסיטיזציה, ובו המוח מכוונן את סף הגירוי של המערכת החושית כדי שאותו גירוי לא יגרום למצוקה. נסביר זאת על ידי דוגמא של אדם המתקשה לעבוד כשהוא שומע רעשים מהסביבה ולרוב נוקט בכל אמצעי שברשותו על מנת לעמעם את הרעשים. אם הוא יעשה את ההיפך הגמור, ויסכים למשל לעבוד עם מאוורר בחדר, בהתחלה זה יהיה מציק מאוד, אך כעבור זמן מה המוח יבין שרעש המאוורר לא הולך להסתיים, והפניית תשומת לב מוגברת אליו רק פוגעת ביכולת האדם להשיג את מטרותיו (להתרכז בעבודה). כתוצאה, המוח "ינמיך" את המודעות לרעש המאוורר, והביטוי לכך בפועל הוא שהאדם לא יהיה מודע לרעש כפי שהיה מקודם.
חשיפה הדרגתית, ממושכת וחוזרת לגירוי מובילה לשינוי סף הרגישות ספציפית אליו. כדי להוביל לשינוי מקיף יותר יש צורך בחשיפה למגוון גירויים. תחילה יש צורך בעבודה סיזיפית למדי של חשיפה לעוד גירוי ועוד גירוי, כשכל גירוי יטריד תחילה ורמת המצוקה תפחת לאחר חשיפה ממושכת אליו. לאחר חשיפות חוזרות למגוון גירויים יתרחש תהליך שנקרא הכללה, ובו המוח לומד ליצור כלל רחב מהדוגמאות הספציפיות שנתקל בהן. לדוגמא, אדם שחווה תחושות לא נעימות כשעורו בא במגע עם גירויים שונים יתרגל למגע באבק, בחומרים דביקים, חומרים שומניים וכן הלאה. אם נדובב את המוח זה ישמע בערך כך: אחרי חשיפות חוזרות לאבק המסר שיתקבל מהמוח יהיה: "אבק הוא לא בעייתי כפי שחשבתי", אך בחשיפה לשמן התהליך יתחיל מההתחלה: "שמן זה מגעיל, חייבים להפסיק לגעת בו ולשטוף את היידים היטב" ואחרי חשיפות ממושכות גם כאן המסר ישתנה ל"שמן זה לא בעייתי כפי שחשבתי". לאחר חשיפות חוזרות למגוון חומרים המסר שיתקבל ישתנה מ"שמן זה לא נורא, אבק זה לא נורא" וכן הלאה, למסר כללי יותר בסגנון: "כנראה שאני מפרש מגע עם חומרים שונים באופן חריף מדי, כדאי שאפחית את סף הרגישות". מסר זה יוביל לכך שגם מגע עם חומרים שהאדם לא נחשף אליהם באופן עקבי לא יעורר תגובה דרמטית כבעבר.
עיקרון נוסף שנעשה בו שימוש הוא היכולת להעלות את סף התסכול הפסיכולוגי של האדם. כשקיימת מוטיבציה מתאימה, אנו מסוגלים להתמודד עם דברים שלא חשבנו שאנו יכולים לשאת. ההתיחסות הטיפולית לסף התסכול היא כמו אל שריר שיש לחזק כדי שהאדם יוכל לעמוד בגירויים שהוא חווה כבלתי נסבלים, אך רוב בני האדם חווים כסבירים ביותר.
שינוי סף התסכול כולל בתוכו גם חשיפה ודה-סנסיטיזציה שפורטו בחלק הקודם, אך גם הבניית משמעות שונה להתמודדות עם אותם גירויים. פעמים רבות רגישות חושית משפיעה על התפיסה העצמית של האדם ועל האופן בו אנשים קרובים רואים אותו. כך למשל, הוריו של ילד עם רגישות חושית יכולים לתפוס אותו כשברירי וזקוק להגנה, ויעשו כמיטב יכולתם כדי להגן עליו מגירויים לא נעימים לו. לדוגמא הורים לילד עם רגישות למרקמים וטעמים יכולים לא לדרוש ממנו לאכול מזונות שהוא נרתע מהם ולהרכיב תפריט המורכב אך ורק מדברים שהוא אוהב, גם אם הדבר מגביל את תזונתו באופן קיצוני ומקשה עליו ועליהם. השפעות התזונה לא ישארו בבית אלא ישפיעו על האינטראקציות החברתיות שלו במגוון מקומות: בגן, בביקור אצל חברים, ארוחות עם המשפחה המורחבת ועוד. אנשים אחרים יכולים לתפוס אותו כמפונק, חולני, משונה ועוד. כמובן שהיחס של אחרים אליו ישפיע על הדימוי העצמי של הילד ויעצב את התפיסה העצמית שלו לאורך חייו. כך למשל, ילד כזה יכול לגדול למבוגר שיראה עצמו כפגום ובעייתי, או ההיפך – כרגיש ומיוחד.
עבודה על רגישות חושית כוללת חשיפת התפיסות של האדם את עצמו וסביבתו כתוצאה מהרגישות ושינוי תפיסות המקשות עליו להתמודד. לדוגמא, אדם שהוריו התייחסו אליו כמיוחד וכשרוני במיוחד והתאימו את הבית לרגישות שלו (למשל דרשו מאחיו להיות בשקט כשהוא לומד, שיבחו רבות את האוזן המוזיקלית שלו…) עשוי לחשוב שאנשים סביבו צריכים להתאים את עצמם לרגישות שלו ולא ההיפך. תפיסה זו יכולה להקשות עליו למשל בעבודה, כשהוא יעיר לאנשים אחרים במשרד על רעשים, או ישמור את דעותיו לעצמו אך יחשוב שאנשים סביבו הם ממש לא בסדר ושעליהם להשתנו. לחילופין, אדם שנתקל לאורך חייו בהתייחסות אליו כבעייתי וחריג לאור הרגישות החושית שלו יכול לתפוס עצמו כחלש, בעייתי ולא מסוגל להתמודד עם אתגרים ולוותר מראש על התמודדות עם קשיים שונים.
במהלך טיפול יבחן האופן בו האדם תופס את עצמו, את יכולת ההתמודדות שלו ואת האופן בו הוא חושב שאנשים צריכים להתייחס אליו ותעשה עבודה לשנות תפיסות קיצוניות הפוגעות באדם לתפיסות מסתגלות יותר. למשל עם אדם שתופס עצמו כחלש ולא מסוגל להתמודד תערך בחינה של עברו לראות איך תפיסה זו התעצבה, תוצג לו תפיסה אלטרנטיבית לפיה העיבוד החושי שלו שונה משל אחרים, אך הדבר אינו אומר שהוא פחות טוב, אלא פשוט שהוא שונה. הוא יעודד לא להרים ידיים אלא להתמודד עם אתגרים, והוא ילמד שכשהוא מתמיד הוא יכול להתמודד עם מצבים שנראו לו בלתי אפשריים. מעבר לדה-סנסיטיזציה שתאפשר לו להתמודד בצורה טובה יותר עם גירויים שונים, הדבר ישפיע על תחושת המסוגלות והערך עצמי שלו באופן כללי יותר, כך שהוא לא יראה עצמו כחלש ולא מסוגל כפי שהוא ראה עצמו בעבר.
