בחיי היום-יום אנו נחשפים להרבה גירויים המעלים בתוכנו תחושות של גועל, הירתעות או סתם אי נעימות. תחושת הגועל שייכת למנגנון בסיסי ואוניברסלי והיא חשובה לשמירה על הבריאות שלנו; החל מהימנעות מאכילה של מאכלים רעילים, דרך הרחקה שלנו ממקומות שיכולים להיות מזוהמים ורעלים ועד הסרה של לכלוך ואשפה שיכולים להיות בהם חיידקים ומזיקים.
תחושת הגועל מתעוררת כשעולה זיכרון של חוויה קודמת לא נעימה או שמשהו במראה, ברעש, במגע או בריח הנתפס כדוחה (למשל, רעש של פיצוח שמזכיר מעיכה של חרק, מרקם חלקלק ושמנוני בד"כ מזכיר לנו משהו דוחה). תחושת הגועל מלווה לעיתים קרובות בהרגשה של בחילה ובשינוי בהתנהגות ובאופן החשיבה השגרתית. המטרה של השינוי החזק הזה היא כדי שנרצה להתרחק ולמזער את המגע עם המקור האיום.
למרות היתרון ההישרדותי שמקנה לנו תחושת הגועל, עלולים להיות מצבים שהשלכותיה מפריעות לתפקוד התקין שלנו, גם אם זה "על חשבון ההיגיינה שלנו". למשל: ברור שעדיף לנקות בעצמנו את הכלים עם האוכל הרקוב שכבר חודש במקרר מאשר לזרוק את סיר הנירוסטה היוקרתי. דוגמה נוספת היא במקרים שנשארים מספר ימים בטבע או במקום לא נקי במיוחד, צריך בשלב מסוים לאכול ולגעת בחפצים שהיינו נמנעים מהם ביום-יום.
לצד הסיטואציות השונות שמעוררות גועל אך מאלצות אותנו להתגבר על התחושה, גורמים אישיותיים משפיעים גם הם על אופן ההתייחסות לתחושת הגועל ובעקבות כך גם על מידת ה'סטריליות' והתנהגויות הביטחון שצריך לנקוט כדי להימנע מלהרגיש גועל. אנשים אשר נותנים משקל רב לתחושת הגועל ותגובתם לתחושה עוצמתית מהרגיל, נקראים 'רגישים לתחושת הגועל' (Disgust sensitivity -DS).
לדוגמה: עידו, בן 32, עובד כרואה חשבון. עידו פנה לטיפול בשל תחושה לא מובנת של היתקעות, קושי לממש את עצמו, וקשיים להתקדם במערכות יחסים.
בפגישות הראשונות, בעקבות חקירה משותפת של מחשבותיו והתנהגותו של עידו, עידו והמטפל הגיעו למסקנה שהוא נמנע או מתרחק מכל מה שיכול לעורר תחושת גועל. עידו ראה, כיצד הניסיון שלו להתרחק מדברים או אנשים שיכולים לעורר גועל, מאלץ אותו להישאר רק בסביבות 'אמינות' – כאלו שהוא יודע שאינו נגעל מהן, ולשהות בקרבת מעט מאוד אנשים. בגלל זה עידו לא היה מסוגל לקבל הצעות עבודה מעניינות שהציעו לו, גם אם הן יותר מתגמלות מעבודתו הנוכחית. בטיולים לחו"ל, ברוב הזמן היה עסוק בבחינה קפדנית של המקומות אליהם אפשר ללכת – כמה הם מלוכלכים, האם יש מקומות לשטוף ידיים בקרבת מקום ולמסעדות בכלל התקשה להיכנס דאג שהאוכל לא יהיה טרי מספיק, והכלים מספיק נקיים בלי כתמים מעל וריחות לוואי. – ולרוב אכל קרקרים שהביא מהארץ.
בנוסף לכך הוא לא היה יכול להכיר אנשים חדשים כי הוא חשד שהרגלי ההגייניה שהם נוהגים אינו מספיק, שם לב לכל כתם, קמט או משב ריח עדין שהפריע לו. ברוב הסיטואציות עם אנשים מחשבותיו התרכזו סביב הפחד שהם יכולים להדביק אותו במחלה, גם אם הם אינם חולים. דבר זה קרה גם בדייטים שנפגש ויצא עם בחורות שמצאו חן בעיניו, שדי במהרה ניתקו את הקשר כי פירשו את האדישות שלו וההימנעות שלו לא נכון.
רגישות לתחושת הגועל נמצאה במחקרי מוח כמקושרת להופעת הסימפטומים של הפרעה טורדנית כפייתית (OCD). ליתר דיוק, ל- contamination- type OCD. תת-הסוג הנפוץ ביותר בקרב בעלי ההפרעה.
OCD כולל ארבע תתי-סוגים עיקריים שהמשותף להם אלו קיומן של מחשבות טורדניות (אובססיות), ושימוש בטקסים כפייתיים (קומפולסיות). תתי הסוגים שונים אחד מהשני בסוגי הגירויים שמעלים את הצורך לשימוש בטקסים, ובתוכן האובססיות שמטרידים אותם. ארבעת הסוגים הם: צורך בסדר ו/או סימטריה, אגרנות, מחשבות אסורות /או בדיקות חוזרות וחשש מזיהום. כך שה- contamination- type OCD מאופיין בעיסוק יתר סביב ניקיון ושמירה על ההיגיינה שלהם ושל סביבתם. צורך זה נובע בדרך-כלל מפחד ממחשבות המקושרות להדבקה של חיידקים, והרעלה מהגורמים החיצוניים להם.
אצל אנשים עם contamination- type OCD הצורך לבצע טקסים מתעורר בעקבות תחושת הגועל, אליה הם ככל הנראה רגישים באופן מיוחד. בשל כך, הם מבצעים טקסים כפייתיים. כדי 'להשתיק' את המחשבות הטורדניות והמצוקה המלוות את תחושת הגועל.
מחקרים שונים, שביצעו סריקה מוחית של אנשים שנחשפו לגירויים 'גועליים' הראו שאין הבדל בפעילות המוחית מול גירוי מעורר גועל אצל אנשים עם ה-contamination- type OCD בהשוואה לאנשים עם סוגים אחרים של OCD ואפילו בהשוואה לאוכלוסייה הבריאה. כלומר, המוח של כולנו מגיב באותו האופן כשהוא מריח אשפה שלא פונתה כמה ימים. אך אנשים הסובלים מ- contamination- type OCD נבדלים בכך שתחושת הגועל מתקשרת להרגשת מצוקה מאוד משמעותית ומפעילה את הסימפטומים של ההפרעה.
לסיכום, תגובה לא טיפוסית לתחושת הגועל יכולה להיות בעלת השלכות משמעותיות על מהלך החיים שלנו ולעיתים עלולה להקשות עלינו ולמנוע מאיתנו לחיות את חיינו כפי שהיינו רוצים.
עידו למד בטיפול כיצד המצוקה והדאגה המוגזמות שמעוררת תחושת הגועל, והמחשבות המטרידות המקושרות אליה, מביאות אותו לבצע פעולות שונות כדי להפחית את המצוקה. הוא גם הבין, כיצד המעגל הזה משמר את עצמו ובולע עוד ועוד חלקים מחייו.
אז איך מתגברים על זה?
מחקרים שנעשו בתחום מדווחים ששיפור משמעותי ולאורך זמן של איכות החיים, מושג כאשר מטפלים בגורם המרכזי של ההפרעה ובמקרה שלנו – הרגישות לתחושת הגועל. עוד נמצא כי הטיפול היעיל לכך, שמעניק למטופל כלים להתמודות עם המצוקה הוא הטיפול הקוגניטיבי התנהגותי (CBT).
גישת הCBT הינה גישה טיפולית הכוללת שני מרכיבים. המרכיב הקוגניטיבי – אשר בו חוקרים מהן האמונות והמחשבות האוטומטיות של המטופל (למשל, אם משהו לא מבריק מנקיון הוא כנראה יהיה דוחה מאוד למגע) ומאתגרים אותן וכן, לומדים כיצד להתייחס למחשבות כ'מחשבות בלבד', שגם אם לא נעשה איתן כלום, הן יחלפו מעצמן (למשל, אם אתן למחשבה שאולי מישהו לא אסתטי שתה בכוס הזו לפניי פשוט להיות מבלי לנסות להעלים אותה – היא תחלוף). המרכיב השני הוא התנהגותי, חלק זה של הטיפול נעשה דרך היחשפות לתנאים המעוררים התנהגויות ורגשות המפריעים לתפקוד התקין שלנו, בקצב מותאם למטופל הספציפי.
כאשר החל עידו בטיפול – הוא והמטפלת ערכו רשימה של מחשבות ואמונות שיש לו לגבי גועל (למשל, אם אריח ריח של נבלה – אני בטוח אקיא) וכן רשימה של הימנעויות והתנהגויות ביטחון (מנקה את שולחן העבודה שלו בכל בוקר עם מטלית וחומר ניקוי, נמנע ללכת למסעדות כי המחשבה שאולי הטבח לא שטף ידיים מעוררת מצוקה רבה)
יעילות הטיפול טמונה בהורדת סף הרגישות לגירויים אלו, ואף ברכישת דרכים עתידיות להתמודדות עם תחושות כאלו. לצד זה, הטיפול מפחית באופן הדרגתי את תפיסתם של הגירויים מעוררי הגועל כמסוכנים. בעקבות השינויים בהתנהגות ובתפיסת המטופלים, היום-יום נעשה יותר נסבל ובהדרגה אף יכלו להנות יותר, ליצור קשרים חדשים ולעשות דברים שנמנעו מלעשות בעבר.
כך עידו החל לחשוף את עצמו לתחושת הגועל באופן הדרגתי, מבלי לעשות דבר כדי להפחית את התחושה וכך למד כיצד היא עוברת מעצמה והוא לא מקיא או מאבד שליטה. בתחילת הטיפול החשיפות כללו רק תסריטים בדימיון שהוא נוגע בפח זבל, או מחבק את אחיו אחרי שעשה ספורט וכולו נוטף זיעה. בהמשך הוא כבר התיישב על המדרכה באמצע רחוב מטונף ואפילו אכל כריך שהכינה המטפלת מבלי ששטפה ידיים קודם. חשיפות אלו אפשרו לעידו להתרכז יותר בעבודה ולהתקדם בה, לצאת עם בחורות ולהנות, במקום להיות עסוק באם היא שמה מספיק דיאודורנט או לבחון את הרגלי האכילה שלה.
דני דרבי, מייסד ומנהל קליני של מרכז קוגנטיקה, פסיכולוג קליני מומחהמדריך ודוקטור למיניות האדם. לאורך השנים התמחה בטיפול בטראומה נפשית והפרעות חרדה ופוסט טראומה. בשנת 2010, יחד עם פרופסור גיא דורון, זיהה תת סוג של OCD סביב מערכות יחסים (ROCD) מאז הוא עוסק במחקר ופיתוח טיפולים ל OCD בכלל ו ROCD בפרט. ד"ר דרבי הוא מייסד שותף של היחידה לחקר טורדנות כפייתית ביחסים ומייסד שותף של בית הספר לפסיכותרפיה מבוססת מחקר ומצוינות קלינית.