כשאנו מרגישים פחד או חרדה כל ישותנו, גוף ורגש, משתתפים בכך. כשאנחנו עומדים בפני מבחן חשוב, קפיצה ממקום גבוה, עמידה מול קהל או כל דבר אחר שמאיים עלינו, אנחנו מרגישים זאת בגופנו. אחד הסימפטומים שרבים מאתנו מרגישים הוא תחושות שונות בקיבה ובמערכת העיכול (למשל כובד, חוסר נוחות או שלשול) או במילים פואטיות – תחושות בטן. התחושות לא נשארות בבטן, אלא עוברות למוח בעצב שנקרא ואגוס, המעביר מידע בין המוח לבטן בצורה דו סטרית. משמעות הדבר היא שתחושות שאנו מרגישים בקיבה עוזרות למוח לפרש את המצב ולהחליט אם הוא מסוכן או לא. מצד שני, כשהמוח מפרש את המצב כמסוכן, הוא מעביר מידע זה למערכת העיכול, הפועלת בהתאם למידע שקיבלה, דבר היוצר "תחושות בטן שונות". אז איך עובד הקשר בין חרדות ותחושות בטן?
קבוצת חוקרים מהמעבדה לפיזיולוגיה והתנהגות בציריך שאלו עצמם מה יקרה לפחד ללא תגובות בטן. הם ניתקו חלק מהואגוס כדי שהקשר יהיה חד צדדי – מידע יעבור מהמוח לבטן אך לא ההיפך. הם ניתקו חלקית עצב זה אצל עכברים, והשוו את תגובות הפחד שלהם לאלו של עכברים שהוואגוס שלהם היה תקין. החוקרים מצאו כי עכברים אלו גילו פחות פחד משטחים פתוחים ואורות בוהקים, אך לא נמצא הבדל בלמידת תגובת פחד. כלומר, כשהעכברים שמעו שוב ושוב את אותו הרעש לפני שנתקלו בגירוי לא נעים, הם למדו לפחד מהרעש, בין אם עצב הואגוס שלהם היה שלם או פגוע. הבדל מהותי נוסף היה כשהחוקרים ניסו ללמד את העכברים לקשר בין הרעש (שהפך לגירוי מאיים בפני עצמו) לבין גירוי נטראלי, כך שהם יפסיקו לפחד מהרעש. העכברים עם עצב הואגוס הפגוע לא הצליחו ללמוד את הקישור החדש, והמשיכו לפחד מהרעש.
בדומה לעכברים עם עצב הואגוס הפגוע, גם אנשים הסובלים מתסמונת פוסט טראומטית מתקשים ללמוד אסוציאציות חדשות לגירוי מאיים. כך למשל, אדם עם פוסט טראומה שהיה בתאונה ושמע קול חבטה עז לפני שנפגע, למד שקול זה מעיד על איום קרב. למרות שנתקל ברעשים חזקים שמזכירים את רעש החבטה במגוון הזדמנויות, ולא קרה לו דבר רע בפעמים אלו (גירוי נטראלי) – הוא לא מצליח ללמוד שרעש חבטה אינו מעיד על איום. כתוצאה, הוא מרגיש שהוא בסכנה בכל פעם שהוא שומע רעש זה. יתכן וגירוי של עצב הואגוס יסייע לאנשים עם פוסט טראומה "לפרק" את הלמידות הקודמות, שהובילו לכך שהם חוששים ממגוון דברים שהיו באירוע הטראומטי. תהליכים דומים מתרחשים גם בהפרעות חרדה. למשל, אנשים עם חרדה חברתית יכולים לקשר בין אירועים חברתיים שונים, הבעות פנים או אפילו מראה של אנשים בכלל לבין אירועים לא נעימים שאירעו בעבר. כך, הם ירגישו חרדה נוכח גירויים אלו גם כשהמצב השתנה וכבר לא נשקפת להם סכנה במצבים אלו. גירוי עצב הואגוס משמש כבר כיום לטיפול במקרים מסוימים של דיכאון ואפילפסיה.
