בטווח הקצר ההתמכרות משפרת את מצב הרוח וההרגשה הכללית של האדם, מפחיתה חרדה ומגבירות את הביטחון העצמי ותחושת השלמות. בטווח הארוך ההתמכרות פוגעת בחיים ודורשת משאבים הולכים וגדלים – כספיים, פיזיים או נפשיים. ההתמכרות דורשת מהאדם להשקיע בה יותר ויותר זמן ולעתים סדרי העדיפויות של המכור משתנים. במקרים רבים ההתמכרות הופכת למרכז חייו של האדם, נמצאת בעדיפות הראשונה מבחינתו ופוגעות בתחומי חיים חשובים כגון משפחה, חיים חברתיים ועבודה או לימודים.
במישור הפיזי, התמכרות גורמת לשינויים מוחיים. ביצוע פעילות שהאדם מכור אליה גורם לשחרור במוח של חומר הנקרא דופמין, הגורם לתחושת "היי" כל כך גדולה שהאדם יצא מגדרו כדי להשיג אותה. חומר זה משתחרר במוח גם בזמן שימוש בסמים או פעילויות מתגמלות – כל אדם שהרגיש היי אחרי ניצחון או הישג גדול חווה למעשה שחרור של כמויות גדולות של דופמין.
מעבר לכמויות הגדולות יותר של דופמין שמשתחררות ברגע ביצוע הפעולה וגורמות לשינויים רגעיים במערכת, התמכרות, בין אם לחומרים או להתנהגות מסוימת, גורמת לשינויים יציבים במבנה המוח: ביצוע פעילות המשחררת דופמין גורמת ליצירת חלבון בשם דלתא פוס בי המשתחרר במוח בכל פעם שהפעילות מתבצעת ואינו מתפרק אלא מצטבר. ברגע שמצטברת כמות מסוימת של החלבון מופעל מעין מתג הגורם לשינוי גנטי – מעורר גנים מסוימים ומדכא אחרים. שינוי זה הוא שינוי ארוך טווח, כלומר, המוח אינו חוזר לקדמותו בקלות גם אם האדם מפסיק את הפעילות ההתמכרותית לאורך זמן. זו הסיבה לכך שאנשים שהיו מכורים נמצאים בסכנה גבוהה יותר לשימוש מאשר אנשים שלא היו מכורים מעולם.
שינויים מוחיים אלו מסבירים שלוש תופעות שקורות אצל אדם המכור לסמים: סבילות, הגדלת הרגישות ותסמונת הגמילה. אם נתייחס למוח בהאנשה, אפשר להגיד שהוא למד לייחס חשיבות רבה לחומר או לפעילות, בדומה לחשיבות שאדם רעב מייחס למזון. כפי שאזכורים חיצוניים רבים או אפילו גירויים פנימיים כמו מחשבות יזכירו לאדם הרעב מזון, כל אזכור לפעילות או כמות קטנה שלה יפתח אצל האדם "רעב" למושא ההתמכרות (הגדלת הרגישות), וכמו האדם הרעב, הוא ירגיש תחושה מאוד לא נעימה, פיזית או נפשית, אם רצונו לא יתממש. בניגוד לרעב, המושפע מגודל הקיבה, האדם לא שבע מהפעילות ההתמכרותית אלא זקוק לעוד ועוד (סבילות). דבר זה נובע מאופי הפעולה של הדופמין, חומר שהינו כה מתגמל, עד שבמחקרים שנערכו על חיות מעבדה נמצא כי חולדות שהייתה להן אפשרות לבצע פעילות שתתן להן דופמין העדיפו לבצע אותה שוב ושוב גם במחיר של הזנחת תפקודים בסיסיים הנחוצים לקיום כמו אכילה.
דני דרבי, מייסד ומנהל קליני של מרכז קוגנטיקה, פסיכולוג קליני מומחהמדריך ודוקטור למיניות האדם. לאורך השנים התמחה בטיפול בטראומה נפשית והפרעות חרדה ופוסט טראומה. בשנת 2010, יחד עם פרופסור גיא דורון, זיהה תת סוג של OCD סביב מערכות יחסים (ROCD) מאז הוא עוסק במחקר ופיתוח טיפולים ל OCD בכלל ו ROCD בפרט. ד"ר דרבי הוא מייסד שותף של היחידה לחקר טורדנות כפייתית ביחסים ומייסד שותף של בית הספר לפסיכותרפיה מבוססת מחקר ומצוינות קלינית.