סטרס הוא חווית לחץ סובייקטיבית. ישנם גורמים חיצוניים שיפעילו תחושת חרדה אינטנסיבית אצל רובנו, כמו רעידת אדמה קשה או תאונת דרכים. אולם במרבית המקרים גורמים פנימיים, כגון מה אנחנו אומרים לעצמנו על גורם הלחץ ועד כמה אנחנו מאמינים ביכולת שלנו להתמודד איתו, יקבעו את האופן בו נגיב אליו. אותם גורמים פנימיים יכולים להסביר מדוע אנחנעו מגיבים לעיתים לגירויים לא מסוכנים, כמו מועד הגשה קרב בעבודה, בתגובת לחץ חריפה. כדי להבין מדוע עוצמת התגובה למועד הגשה עלולה להיות דומה לתגובתנו לאריה המזנק עלינו, או מדוע אירועים חיוביים ביסודם כמו זכייה בלוטו יכולים לגרום לאותה תגובה, יש להבין את הבסיס הנוירולוגי של תגובות לחץ וחרדה.
מרכז עיבוד ובניית תגובת החרדה והלחץ נמצא בחלק קדום של המוח בשם המערכת הלימבית. בין שאר תפקידיו, אזור זה פועל כמערכת האזעקה של הגוף, שנועדה לשמור עלינו ולסייע בהתמודדות עם סכנות. שני חלקים במערכת הלימבית שפועלים בזמן לחץ הם התלמוס והאמיגדלה. התלמוס פועל כתחנת ממסר הקולטת מידע מכל החושים ומעבירה אותו לאזורים שונים, כולל לאמיגדלה. המידע שעובר מהתלמוס לאמיגדלה מגיע במהירות גבוהה, אך ברמת עיבוד נמוכה, כך שאינו כולל פרטים רבים לגבי הגירוי, ולעיתים הגירוי אף לא מגיע למודעות, כך שמתקבלת תחושה ללא הסבר ברור למקורה. מידע חושי מועבר מהתלמוס גם לאזורים גבוהים ומפותחים יותר כגון קליפת המוח. באזורים אלו נעשית בחינה זהירה ויסודית של הגורם שהפעיל את תגובת הלחץ, אך פעולתם איטית יותר, כך שקודם כל מתעוררת תחושת חרדה ורק אחר כך אפשר לחשוב אם היא תואמת למצב או לא.
בזמן לחץ, מידע חושי וכמעט גולמי מגיע לאמיגדלה, שתפקידה לקבוע את מידת הסיכון. בנוסף למידע חושי, מגיע לאמיגדלה מידע מאיברים פנימיים בגוף כמו המעיים והלב (מה שיכול להסביר את "תחושת הבטן" שיש לנו לגבי אירועים שעוזרת לנו להחליט האם הם "רעים" או "טובים"). האמיגדלה מקשרת בין הנסיבות כפי שנחוות דרך כל החושים והגוף, ההתנהגויות והתגובות שלנו, והתוצאות (מה קרה בפועל ואיך חווינו זאת) ויוצרת זיכרונות רגשיים אינטנסיביים.
ניתן לחשוב על האמיגדלה כעל מצלמה פנימית של מצבי לחץ (תאונת דרכים למשל), התופסת רגעים בהם מצבים מסוימים גרמו לנו תגובות רגשיות חזקות, ומכניסה את המידע מכל החושים לזיכרון לטווח ארוך. כך, במידה וניתקל בעתיד בסיטואציה דומה, או אפילו רק בחלק מהסיטואציה (כמו ריח של צמיג שרוף או זיכרון מהתאונה), האמיגדלה תכין את הגוף במהירות לתגובה הולמת. במצבי חירום, צריך להגיב באופן מיידי, אין זמן לחשיבה מעמיקה, והאמיגדלה מגיבה תוך פחות משנייה, תוך שימוש בהפרשת אדרנלין כדי להורות לגוף להתכונן למצב חירום, דבר שמוביל למגוון שינויים פיזיים כמו עלייה בדופק, קצב נשימה מהיר, הזעה, רעד, טשטוש בראייה, תחושת סחרור, נימול ועוד.
הבעייתיות מתחילה כשהאמיגדלה רגישה מדי או מגיבה למידע המגיע מהדמיון או מהזיכרון. זיכרון (אפילו חלקי או מקוטע) של אירוע כואב או טראומתי מהעבר, או דמיון של תוצאות שליליות עתידיות עלולים להפעיל את המערכת באותה עוצמה כמו סכנה ממשית. כך יכולים להיווצר מצבים בהם הגוף מגיב למצבים כמו עמידה לפני קהל, נהיגה, הימצאות במקום הומה אדם או אפילו למצבים בהם אין כל גירוי שאפשר לזהות, כאילו האדם נמצא במצב מסכן חיים. בניגוד למצב מסכן חיים, תגובות פיזיות אלו אינן יעילות במצבים בהם אין סיכון פיזי ממשי, ההיפך, הן עלולות להחריף את החשש של האדם. כך למשל, אדם שמזיע, מרגיש רעד בידיו וקולו, עליה בדופק ועוד לפני שהוא עומד מול קהל עלול לחשוש שסימפטומים אלו יפגעו בתפקודו, דבר שיגביר את החשש וכתוצאה גם את אותם סימפטומים.
במונחים מוחיים, האמיגדלה פירשה את המצב כאיום והפעילה את הגוף להתמודדות עמו. כשהמצב הגיע לאזורים מוחיים מתקדמים יותר (קליפת המוח) לעיבוד מעמיק, קליפת המוח התייחסה לא רק למצב עצמו, אלא גם לתגובות הפיזיות. כך, המידע לא היה "לעמוד מול קהל" אלא "לעמוד מול קהל כשאני מזיע, רועד ולא שולט בקול שלי", כשלכך מתווספות פרשנויות נוספות כמו "לא אצליח להרצות כשאני מרגיש כך, זה יהיה אסון!", גם אזורים מתקדמים יותר שופטים את המצב כמסוכן והאדם מתייחס אליו בהתאם, למשל על ידי ניסיון להימנע ממנו. כאמור, האמיגדלה מאחסנת זכרונות הקשורים לתחושת איום, כך שגם זכרונות אלו יצרבו בצורה חזקה, ובפעם הבאה שהאדם יתקל במצב דומה, האמיגדלה תעורר במהירות תחושת חרדה ואת המערכות הגופניות הקשורות לכך.
אם מצבים שעוררו בנו חרדה נצרבים במוח ומתעוררים שוב בתגובה למצבים דומים, איזה סיכוי יש להתמודד מול החרדה ולטפל בה? המוח שלנו גמיש, וגם אם מצבים מסוימים "מסומנים" כיום כמסוכנים, ניתן לשנות זאת על ידי עבודה עקבית. טיפול קוגניטיבי התנהגותי מסייע בשינוי זה בשתי דרכים:
בחלק זה של הטיפול מתבצעות חשיפות הדרגתיות לגירויים הגורמים לחרדות. חשיפה הדרגתית ועקבית מאפשרת בנייה איטית של עמידות בפני גירויים אלו, וכיול מחדש של המערכת לסף רגישות גבוה יותר, כך שבהדרגה האמיגדלה כבר אינה מפרשת את המצב כמסוכן ורמת החרדה יורדת.
בחלק זה של הטיפול לומדים לעומק על מנגנון החרדה, איזה התנהגויות ודפוסי חשיבה שלנו מגבירות חרדות וכיצד לשנות אותן. חלק זה מסייע לעשות שינוי בחלקים מתקדמים יותר של המוח, כך שלא יפרשו את המצב או את עצם תגובות החרדה כמסוכנות, וידכאו את תגובת החרדה. גם חלק זה דורש תרגול עקבי על מנת לאפשר להבנות החדשות להתבסס ולהפוך להיות ברירת המחדל של המוח, במקום המחשבות והתגובות שהיו ברירת המחדל קודם לכן.
