מאת: עדי כהן ושיר היימן
בעשורים האחרונים, תופעת ה"באדי- בילדינג" (body building) או בעברית – פיתוח גוף, הפכה לנפוצה יותר ויותר. במאמר זה נסקור את תופעת ה"באדי-בילדינג" ונתייחס למאפיינים של האוכלוסייה תוך התייחסות להפרעות דימוי גוף ושימוש בחומרים, והשפעת התופעה ברמת הפרט והחברה.
"באדי בילדינג" היא שיטה של אימונים גופניים ותזונה ייחודים אשר מטרתם היא פיתוח שרירים, עיצוב וחיטוב הגוף למטרות אסתטיות. פיתוח הגוף באופן זה דורש כמות רבה של מאמץ וזמן. מפתחי הגוף – ה"באדי בילדרים" – מקבלים על עצמם אורח חיים קפדני הכולל שגרת אימונים אינטנסיבית, דיאטה נוקשה, ולעיתים שימוש בחומרים (סטרואידים אנבוליים) על מנת להגיע לתוצאות הרצויות.
בדומה לענפי ספורט אחרים, גם בפיתוח גוף ניתן לעסוק באופן מקצועי ותחרותי או חובבני. כך או כך, מושא ההשקעה של המתאמנים הוא האסתטיקה של הגוף, ובאופן ספציפי, הפרופורציה של מבנה הגוף המוגדרת על פי מסת השריר ואחוזי השומן בגופו של המתאמן. בפיתוח גוף תחרותי, המטרה היא הצלחה בתחרויות בהקשר זה.
התחרות המפורסמת ביותר היא תחרות "מר אולימפיה" הנערכה מדי שנה, והזוכה בה מוכר כמפתח הגוף המקצועי המוביל בעולם לאותה השנה. המתחרים ב"מר אולימפיה" מופיעים בפני פאנל שופטים המדרגים אותם על סמך קריטריונים אסתטיים של סימטריה, שרירים, גודל, יציבה והופעה. בפיתוח גוף לא תחרותי, המאמצים אותם משקיע המתאמן מונעים מתוך מטרה של סיפוק עצמי. העובדה כי הביצועים נבחנים על פי מדדים אסתטיים בלבד, עוררה לאורך השנים דיונים ציבוריים רבים בנוגע לשאלה האם פיתוח גוף הינו ענף ספורט.
אם כי לאורך ההיסטוריה האנושית הוצבו ייצוגים שונים לגוף הגברי , בסוף המאה ה-19 העיסוק, בצורת הגוף הגברי והדרכים להשפיע על כך, הפך למפורש ומרכזי יותר ויותר. בתקופה זו הלכה והתפרסמה שיטת פיתוח הגוף כדרך חדשה לעיצוב גוף חזק ומושך לאורו של אידאל גבריות המקושר לגוף חסון, עתיר שרירים ודל בשומן. יוג'ין סנדאו (Eugen Sandow), מי שנחשב לאבי פיתוח הגוף המודרני, הציג לראווה את גופו המפוסל והתפרסם ברחבי העולם כמודל ומדד ליופי גופני וגבריות. סנדאו והיה לאחד השרירנים הראשונים שהתאמן מתוך מטרה לפתח את גופו על פי פרופורציות וממדים שנקבעו מראש, וב-1901 יזם וארגן את תחרות פיתוח הגוף הגדולה הראשונה בעולם.
השפעתו הגלובלית המרשימה של סנדאו כאדם יחיד קשורה לרקע החברתי והכלכלי בתקופה בה פעל. בתחילה המאה ה-20 בעולם המערבי, החלו לעלות קולות בציבור המבקרים את צורת החיים המודרנית, ומזהירים מפני ההשפעות השליליות של חיי העיר התעשייתיים, המרחיקים את האדם מהטבע, מעודדים לשגרת חיים מנוונת גופנית ונפשית. סנדאו הפיץ את תורתו לפיתוח הגוף כ"תרופת נגד" לאותו "ניוון" מודרני. בספריו, הציג מרשמי אימון מדויקים המכוונים את המתאמנים כיצד להשיג את "מבנה הגוף המושלם". את ההשראה לפרופורציות גוף אלו לקח סנדאו מפסלים יוונים ורומיים קלאסיים.
בתחילת המאה ה-20 הפכה תופעת פיתוח הגוף לבינלאומית. בשלהי שנות ה-50 של המאה הקודמת, תחרויות של פיתוח גוף החלו להיות נפוצות יותר ויותר. עם השנים, דמויות של מפתחי גוף כמו ארנולד שוורצנגר, התפרסמו והשתלבו בתעשיית ההוליוודית. הגוף הגברי השרירי הואדר בתרבות ובתקשורת וכך הפכו השרירים למקושרים עם גבריות, עוצמה, גבורה ואף כוחות-על. תופעה זו התפשטה לא רק ברחבי אירופה וארצות הברית, אלא גם במצרים, דרום אפריקה, אמריקה הלטינית והאימפריה העות'מאנית, סין, הודו ועוד. בתרבויות שונות חוזקו של גוף היחיד קושר לחוזקה של האומה אליה הוא משתייך. מנהיגים ואנשי פוליטיקה תמכו ועודדו את העם, ואת הגברים במיוחד, לחזק את גופם במטרה לחזק את עמם וחברתם אל מול מדינות וקבוצות אויבות.
תרבות פיתוח הגוף הושפעה, בין השאר, גם מאינטרסים כלכלים. עוצמתו של סנדאו והאופן בו הצליח להפיץ את שיטתו ברחבי העולם לא הייתה קשורה רק לעוצמת שריריו, אלא בעיקר לאימפריית השיווק אותה בנה. הגוף השרירי שווק בעיתונים ומגזינים שונים, תערוכות, כרזות, מוצרים ודרך ידוענים שונים כמושא תשוקה ואידיאל אליו יש לשאוף, והדרך להגשמת החלום עוברת בחדרי הכושר, קורסים לתזונה ייחודית, הרצאות, אימונים, תוספי תזונה ייחודיים ועוד.
בעבר, פיתוח הגוף היה ענף גברי באופן מובהק. כאמור, האקלים החברתי והתרבותי בו צמחה תופעת פיתוח הגוף היה קשור במידה רבה לתחושה של משבר בתפיסת הגבריות לרבות ניסיון להתנגד לפאסיביות והחולשה של הגבר ה"מודרני" בעולם התעשייתי. סנדאו, אבי פיתוח הגוף, ניסח את רעיונותיו והתאים את שיטותיו והנחיותיו לגברים. נשים אמנם עודדו להתאמן על מנת לשמור על בריאותן, אך בניגוד למודל גברי חזק ושרירי, המודל האידאלי של הנשיות נותר רזה, שברירי ועדין. בתחילת עידן תחרויות פיתוח הגוף, נוכחותן של נשים בתחרות הייתה בעיקרה כדוגמניות בתצוגות בגדי ים שנלוו לתחרויות. בסוף שנות ה-70 של המאה ה-20, החלו נשים לקחת חלק פעיל כמשתתפות בתחרויות פיתוח גוף. התחרות הרשמית הראשונה לפיתוח גוף נשית נערכה בקנטון, אוהיו, בנובמבר 1977. החל מתחרות זו המתחרות נשפטו על פי קריטריוני השיפוט של הגברים בתחרויות, בדגש על פיתוח השרירים, הסימטריה והפרופורציה של מבנה הגוף. גם כיום, ענף פיתוח הגוף התחרותי הינו גברי בעיקרו. עם זאת, גם בקרב העוסקים בפיתוח גוף למטרות אישיות (כלומר, לא באופן תחרותי), ניתן לראות ריבוי הולך וגובר של נשים.
התקשורת, המדיה והתרבות מציגות את הגבר השרירי כמודל לגבריות אידיאלית, נחשקת, ומקשרות בין הגוף החטוב והשרירי להצלחה, כוח ואטרקטיביות. ילדים, נערים וגברים אשר גדלים בסביבה זו מפנימים את המסרים ובוחנים את עצמם ללא הרף לאורו של אידיאל זה. דימוי עצמי נמוך ותחושת חוסר שביעות רצון עצמית, מגבירה את הנטייה להתבוננות משווה ובחינה עצמית ביקורתית. כאשר אדם מתחיל להתאמן בתחום של פיתוח גוף מתוך תחושה של תסכול וחוסר שביעות רצון מהגוף, התחושות השליליות כלפי עצמו וכלפי גופו עלולות להתעצם, ככל שהעיסוק בבחינת הגוף אל מול המודל האידאלי, המהווה חלק מרכזי מהעיסוק בפיתוח גוף, יהפוך לגורם משפיע יותר ויותר בחייו.
בענפי ספורט רבים ישנו עיסוק במשקל ובמסת שריר כגורמים המשפיעים על הביצועים של המתאמנים. ידוע כי הפרעות אכילה ובעיות בדימוי גוף הינן שכיחות יותר בענפי ספורט בהם למשקל הגוף ולצורתו ישנה השפעה משמעותית על הביצועים הספורטיביים. החשש מעלייה במשקל המלווה את הספורטאים לאורך אימוניהם ובמיוחד לקראת תחרויות מקצועיות, נמצא כמגביר באופן משמעותי את הסיכון ואת החומרה של בעיות דימוי גוף והפרעות הקשורות למשקל. בשונה מענפי ספורט אחרים, בהם המשקל וצורת גופו של הספורטאי הינם "משניים" לביצועיו הספורטיביים, בענף של פיתוח גוף גופו של הספורטאי הוא העיקר. המראה החיצוני הוא, פשוטו כמשמעו, הביצוע עליו נבחן הספורטאי.
ענף פיתוח הגוף מציב אידיאל גוף נוקשה – מסת שריר עצומה, ולעומתה אחוזי שומן אפסיים. אל מול מודל גוף קיצוני זה, כמעט על-אנושי, כל עליה במסת שריר או ירידה באחוזי שומן אינה מספיקה. מפתחי גוף אשר בוחנים את עצמם ללא הרף לאורו של אידיאל זה, עלולים לחוות תסכול מתמשך, כאשר המאמצים הרבים המושקעים באימונים ובהקפדה על שגרת הדיאטה אינם מביאים אותם אל יעדם. בקרב מפתחי גוף מקצועניים וחובבנים, בולטת הנטייה לחוות ולהפגין אי שביעות רצון וביקורת עצמי כלפי גופם.
אחת מההפרעות הנפשיות הנפוצות ביותר בקרב אוכלוסייה זו הינה דיסמורפיה בשרירים Muscle dysmorphia (תת סוג של דיסמורפיה גופנית – BDD), המאופיינת במחשבות חוזרות ונשנות של האדם הסובל על גופו, הבאות לידי ביטוי כדאגות שמא גופו קטן או צנום, או לחלופין מלא ולא חטוב דיו, אף על פי שבאופן אובייקטיבי וכן יחסי, גופו של האדם תקין. דיסמורפיה בשרירים נקשרה להשלכות חמורות על בריאות הנפש כולל חרדה, דיכאון, ניסיונות התאבדות והתמכרות לסמים. כמו כן, שיעור הפרעות האכילה ובמיוחד תופעות של התקפי זלילה (בולמוסים) ובולמיה (הקאות) גבוה יותר אצל מפתחי גוף מאשר ענפי ספורט אחרים בהם ישנה השפעה של משקל הגוף על הביצועים. מחקר מ-2018 שבחן את הנטייה להפרעות אכילה והפרעת דיסמורפיה שבשרירים בקרב מפתחי גוף מקצועיים וחובבנים, מצא כי מעל ל50% מהמשתתפים במחקר דיווחי על חוסר שביעות רצון מגופם, מעל ל65% ענו על הקריטריונים הנדרשים לאבחנה של הפרעת אכילה, ומעל 55% מהם ענו לקריטריונים של אבחנת דיסמורפית בשרירים. אף על פי שהפרעות אלו עלולות להוביל למצבים מסכני חיים, ישנה הערכה כי בקרב המתאמנים בפיתוח גוף ישנה הערכת חסר וקושי בזיהוי של ההפרעות.
חלק ממפתחי הגוף משתמשים בחומרים שונים למטרת שיפור ביצועים, כאשר הנפוצים ביותר הם הסטרואידים האנבוליים. אלו מחקים את פעולתו של ההורמון הגברי טסטוסטרון, משפרים את היכולת הגופנית האנאירובית של הגוף, מקצרים את הזמן הדרוש לשרירים להתאוששות בין אימון לאימון, יוצרים שינוי בפעילות הפיזיולוגית והמטאבולית באופן שמעודד שריפת שומן ועלייה במסת השריר, ובכך מאפשרים למתאמנים להגביר את אינטנסיביות, משך ויעילות האימונים.
בעוד שבקרב כלל האוכלוסייה, שיעורי השכיחות לכל החיים של שימוש לרעה בסטרואידים אנבוליים הם בסביבות 0.5% בגברים ו-0.2% בנשים, בקרב אוכלוסיית העוסקים בפיתוח גוף מקצועי וחובבני, שיעורי השימוש בחומרים אלו גבוה בהרבה ונעים בין 38% ל-86%. גם בהשוואה לסוגי ספורט אחרים, שיעורי השימוש בחומרים משפרי ביצועים כמו סטרואידים אנבוליים הינו הגבוה ביותר בקרב מפתחי גוף תחרותיים.
השכיחות הגבוהה של שימוש בסמים בקרב אוכלוסיית מפתחי הגוף מדאיגה בשל ההשפעות השליליות הפיזיולוגית והפסיכולוגיות הנקשרות לשימוש מאסיבי בסטרואידים אנבוליים. נטילת סטרואידים כרוכה בשלל של תופעות לוואי וסכנות, ביניהן לחץ דם גבוה, עלייה מהירה במשקל, התקרחות, צהבת, בצקות, התכווצות של האשכים והפחתה של יצור הזרע (האשכים מפחיתים את הפרשת הטוסטסטרון של עצמם בתגובה לעלייה בטוסטסטרון בדם, סוג של בקרת משוב שלילי). כמו כן, עודף של טוסטסטרון בגוף מומר לאסטרוגנים- הורמונים נשיים, שעלולים לגרום לצמיחת חזה. תופעה זו מובילה חלק ממפתחי הגוף לעבור ניתוחים להקטנת חזה. לצד השפעות פיזיולוגיות אלו, ישנן השפעות פסיכולוגיות נרחבות הכוללות תסמינים של ירידה בחשק מיני, שינויים קיצוניים במצב רוח, ואף סיכון למאניה, פסיכוזה והתאבדות. לבסוף, מחקרים אשר בחנו את גורמי הסיכון לשימוש בסטרואידים בקרב מפתחי גוף, מצאו כי ישנו קשר הדוק בין שימוש בסמים אלו לבין חוסר שביעות רצון ממראה הגוף.
בסך הכל, שיעור התמותה בקרב מפתחי גוף הינו גבוה פי ארבעה מהאוכלוסייה הכללית. מקרי מוות אצל מפתחי גוף מתרחשים בעיקר לפני התחרויות, כאשר בנוסף לשגרת האימונים האינטנסיבית והמשטר התזונתי, במטרה להדגיש עוד יותר את מסת השריר, מפתחי הגוף נוטלים תרופות משתנות. חומרים אלו עלולים לגרום להתייבשות, כישלון כלייתי ולבבי, וכך מעלים את הסיכון למוות.
על מנת להילחם בתופעת השימוש הנרחב בסטרואידים אנבוליים, בחלק מתחרויות פיתוח הגוף החלו לחייב את המתמודדים בבדיקות של סטרואידים וחומרים אסורים בגוף. כמו כן, תנועה חדשה של "פיתוח גוף טבעי" החלה לצבור תאוצה. בתחרויות אלו ישנו איסור מוחלט על כל שימוש בחומרים לשיפור ביצועים. חשוב לציין כי השימוש המוגבר בסטרואידים אנבוליים נפוץ לא רק בקרב מפתחי הגוף המקצועיים התחרותיים, אלא גם בקרב המתאמנים החובבנים. למרבה הצער, שימוש זה איננו מבוקר, וכך גם השפעותיו. שימוש קבוע בסטרואידים אנבוליים עלול בהחלט להוביל לפגיעות בריאותיות חמורות אשר חלקן יבואו לידי ביטוי בתקופת השימוש, וחלקן עלולות להשפיע גם לאחר הפסקת השימוש בחומרים אלו, לאורך החיים.
לאורך חיינו אנחנו למדים כי על מנת לשמור על אורח חיים בריא עלינו להקפיד על ספורט, תזונה, ובאופן כללי- להשקיע בגופנו ולשמור עליו חזק וחיוני. השאיפה לגוף חזק וחטוב מהווה גורם מוטיבציוני המוביל רבים מהמתאמנים להשקיע ולהתמיד באימונים, לא רק בענף פיתוח הגוף אלא בשלל תחומי הספורט. בתחום פיתוח הגוף, בשל העובדה שהעיסוק במשקל נחשב לחלק אינטגרלי מהמקצוע, קשה לשים לב מתי וכיצד הופכים המדידה, הבחינה העצמית והמעקב אחר הגוף והמשקל מפעולות "מקצועיות", לעיסוק אובססיבי-קומפלסיבי, שעלול להוביל לפגיעה חמורה בבריאותו הפיזית והנפשית של המתאמן.
הגורם הקריטי – לזיהוי התופעה כקיצונית ומצריכה טיפול – הוא איתור המניע העומד מאחורי פעילות פיתוח הגוף. כאשר הפעילות מכוונת להשגת מטרות הקשורות לבריאות הגוף ושיפור איכות חייו של המתאמן, סביר כי פעילות זו לא תוביל לתוצאות פתולוגיות. עם זאת, כאשר החתירה לפיתוח הגוף מונעת מתוך הפרעות בדימוי גוף או התמכרות, וזו הופכת לקיצונית, היא מציבה את בריאותו של המתאמן – הן הפיזית והן הנפשית, בסכנה.
ישנן מספר אינדיקציות לכך שהעיסוק בפיתוח גוף מצריך פנייה לטיפול. ראשית, כאשר שגרת האימונים הגופניים הופכת לאינטנסיבית ביותר (מספר פעמים ביום) לאורך תקופה ממושכת וארוכה (ולא רק לקראת תחרות). כאשר שגרת אימונים זו מובילה להימנעות ממושכת מהשקעה במחויבויות אחרות כמו משפחה, חברים, עבודה או תחביבים, ונראה כי על אף המחירים המשפחתיים, החברתיים, התעסוקתיים, הכלכליים והבריאותיים שהמתאמן משלם, הוא אינו משנה את שגרת חייו. בנוסף, כאשר המתאמן מגלה תלות בולטת בשגרת האימונים והתזונה, לצד קושי מוגבר בהתמודדות עם שינויים בלתי צפויים – למשל, כעס לא פרופורציונלי במקרה של הפרעה בשגרה. לבסוף, שימוש קובע בסטרואידים אנאבוליים, תוך התעלמות מתופעות הלוואי והסיכונים הרבים שהם מביאים עימם, מהווה גורם נוסף שעשוי להצביע על כך שמתוך מטרה של פיתוח ועיצוב הגוף האדם מסכן את עצמו, ולכן זקוק לטיפול.
תרבות ה"באדי בילדינג" נובעת וגם מזינה את מיתוס היופי הגברי, ומתבטאת בצורות מגוונת מפורשות ומרומזות באמצעי המדיה. שרירים מושלמים, אפס שומן, סימטריה ואסתטיקה הם הכללים בבסיס תרבות זו, ואלו מקבלים פעמים רבות ביטוי בשלל פרסומות, מדיה חברתית ואייקוני תרבות. מעבר להשלכות של פיתוח הגוף על דימוי הגוף והבריאות הנפשית והגופנית של מפתחי הגוף עצמם, ברור לחלוטין כי הן עשויות להיות רלוונטיות גם עבור אוכלוסיות רבות שאינן עוסקות בפיתוח גוף מקצועי או חובבני. כל עוד המודל הגברי הדומיננטי בתרבות הוא שרירני, ואין ייצוגי גבריות משמעותיים ומגוונים אחרים – "גבריים" לא פחות – הנערים של היום ימשיכו להגדיר את הגבריות שלהם והמראה החיצוני הרצוי ביחס ל"באדי בילדר".
Conrad, S. (2021). Globalizing the Beautiful Body: Eugen Sandow, Bodybuilding, and the Ideal of Muscular Manliness at the Turn of the Twentieth Century. Journal of World History, 32(1), 95-125.
Coquet, R., Roussel, P., & Ohl, F. (2018). Understanding the paths to appearance-and performance-enhancing drug use in bodybuilding. Frontiers in psychology, 1431.
Devrim, A., Bilgic, P., & Hongu, N. (2018). Is there any relationship between body image perception, eating disorders, and muscle dysmorphic disorders in male bodybuilders?. American journal of men's health, 12(5), 1746-1758.
Maier, M. J., Haeussinger, F. B., Hautzinger, M., Fallgatter, A. J., & Ehlis, A. C. (2019). Excessive bodybuilding as pathology? A first neurophysiological classification. The World Journal of Biological Psychiatry, 20(8), 626-636.
Piatkowski, T. M., Obst, P. L., White, K. M., & Hides, L. (2022). The relationship between psychosocial variables and drive for muscularity among male bodybuilding supplement users. Australian Psychologist, 1-12.
פסיכולוגית רפואית מומחית-מדריכה, מנהלת המרכז לטיפול ממוקד דימוי גוף, מנהלת שותפה בקומה השישית