קובי, נער בן 18, הגיע לטיפול בקלסטרופוביה בעקבות מעבר דירה של משפחתו. קובי לא הרגיש בנוח במקומות סגורים מגיל צעיר מאוד, אבל לא ייחס לזה חשיבות רבה, כיוון שמבחינתו פחד ממקומות סגורים הוא דבר הגיוני לגמרי ואין סיבה לשנות אותו.
קובי הרגיש פחד עז ותחושת מחנק מעצם המחשבה על מקום סגור וחשב שבמידה ולא יוכל לצאת ממקום כזה (למשל אם יהיה במעלית בהפסקת חשמל) הוא ישתגע. כמו כן, קובי חשב שקיים סיכוי גדול מדי שלא יוכל לצאת מהמקום הסגור – למשל אם יהיה במערה היא תקרוס עליו, ואם יתקע במעלית ימות מחוסר חמצן לפני שתגיע עזרה. קובי חשב שבני אדם לא אמורים להיות במקומות סגורים, ולא הבין אנשים שמוכנים להיכנס למקומות אלו.
לאורך חייו קובי נמנע מכניסה למקומות סגורים, ולא ראה את הויתור על כניסה למעליות או חללים קטנים אחרים כבעייתי או פוגע בו. הבעיה החלה, כאמור, כשהוריו עברו דירה.
הדירה החדשה הייתה בקומה גבוהה, וחדרו של קובי היה בממ"ד. קובי גילה שהוא מרגיש מחנק כשהוא נמצא בחדרו, או אפילו כשהוא חושב על כך, ונמנע ככל יכולתו מלשהות בחדר במהלך היום. בלילה הראשון קובי ניסה לישון בחדר אבל כששכב במיטה הרגיש שהחדר סוגר עליו, ליבו דפק בחוזקה והוא הרגיש שאין לו אוויר והוא נאבק על כל נשימה כדי לא להיחנק. קובי ניסה להישאר בחדר, אבל הרגיש מפוחד יותר ויותר, עד שהרגיש שאם יישאר שם שנייה נוספת הוא יברח משם בצרחות. באותו לילה קובי עבר לישון בסלון ומאז נשאר שם. גם הקומה הגבוהה היוותה בעיה – קובי עלה ברגל לביתו, מעודד את עצמו שזה ספורט טוב, אבל בפועל מרגיש שהפחד ממקומות סגורים פוגע בחייו ושהוא שונה מכולם.
הוריו של קובי החלו להיות מודאגים. הם ביררו ומצאו שטיפול קוגניטיבי התנהגותי (CBT) מועיל לטיפול בחרדות או פחדים שונים, ושכנעו את קובי ללכת לפגישה אצל פסיכולוג קוגניטיבי התנהגותי. קובי לא היה מעוניין בפגישה כיוון שהשהות בחדר הייתה כל כך בלתי נסבלת ומפחידה עבורו שהוא לא היה מוכן להתעמת עם המחשבה של לנסות לשנות זאת, אך הסכים לפגישה בשל הלחץ של הוריו.
בפגישה הראשונה קובי תיאר לפסיכולוג את מה שעובר עליו, והפסיכולוג הסביר לו שהוא סובל מפוביה ממקומות סגורים, הנקראת גם קלסטרופוביה, ומהתקפי פאניקה (התקפי חרדה), בהם האדם חווה סימפטומים פיזיים לא נעימים אך לא מזיקים, שהוא חושב שיכולים לפגוע בו. הפסיכולוג הסביר כי בטיפול קובי ילמד להבין את הסימפטומים של התקפי הפאניקה וכיצד להתמודד איתם, תחילה בעזרת הסבר, ולאחר מכן ילמד לעורר אותם בעצמו בסביבה בטוחה כדי שיראה שלא קורה לו דבר. לאחר שקובי ילמד לשלוט על הסימפטומים הפיזיים של התקפי החרדה הוא יתעמת באופן הדרגתי ובעזרת הפסיכולוג, עם מקומות סגורים וירכוש כלים להיות בהם בלי לחוות אותם פחדים שהם מעוררים בו כיום.
בתחילת הטיפול קובי למד שהסימפטומים הפיזיים שהוא מרגיש הם נורמאליים, ולמעשה זהים למה שהוא מרגיש כשהוא עושה פעילות גופנית כמו ריצה. ההבדל הוא שבזמן התקף קובי לא רואה את התחושות כנורמאליות, אלא חושב שהן מסוכנות ויכולות לגרום לו להיחנק או להשתגע, ושינוי בפרשנות יפחית את עוצמת ההתקף. על מנת לעשות זאת, קובי למד בצורה יסודית בעזרת הפסיכולוג כיצד מערכות שונות בגופו פועלות, מה התפקיד של כל סימפטום שהוא מרגיש, ומדוע הוא לא הולך להיחנק או להשתגע למרות שהוא מרגיש כך. בשלב הבא, לאחר שקובי הבין מדוע ההתקפים מגיעים וכיצד החשיבה שלו תורמת לכך, הוא למד כיצד לגרום לסימפטומים הפיזיים להגיע, ודרך כך למד באופן מוחשי שהוא יכול לעמוד בהם מבלי להיחנק או להשתגע כפי שחשש, ואם הוא נשאר איתם מספיק זמן הם עוברים מעצמם.
לאחר שקובי הבין את המנגנון של התקפי החרדה וראה שביכולתו להתמודד עם הסימפטומים, החל טיפול בפחד ממקומות סגורים. בחלק זה של הטיפול קובי החל להתמודד עם מקומות סגורים בעזרת הפסיכולוג. תחילה נערך מדרג מפורט של מקומות שקובי חושש מהם, ואז החלו בחשיפה למקומות שעוררו יחסית מעט פחד.
תחילה קובי נסע עם הפסיכולוג במעליות שקופות וגדולות, סוג המעלית הנסבל ביותר עבורו. קובי הרגיש אומנם מחנק ודפיקות לב חזקות, אבל בעידוד הפסיכולוג ותוך שימוש בידע שרכש על התקפי חרדה, הצליח להתמיד ונסע במעליות שוב ושוב לאורך רוב הפגישה, ובהדרגה התחיל להרגיש ירידה בעוצמת הפחד והסימפטומים הפיזיים, עד שהתחושות כמעט נעלמו. עם סיום הפגישה, סוכם כי קובי ימשיך לתרגל את הנושא בכוחות עצמו עד לפגישה הבאה, ונקבע כי ישתמש במעליות שקופות מספר פעמים מסוים במהלך השבוע.
בפגישות הבאות הנוהל המשיך – בכל פגישה קובי והפסיכולוג עבדו על נושא אחר שקובי פחד ממנו, כשהם מעלים בהדרגה את רמת הקושי, ובין פגישה לפגישה קובי חוזר באופן יומיומי על הדברים שעשו במפגש. בהדרגה קובי התחיל להכניס לחייו דברים שהיו בגדר הבלתי אפשרי עבורו בעבר כמו נסיעה במעליות או שהייה בחדרים קטנים ללא חלון.
למרות ההתקדמות, קובי המשיך להימנע משינה בחדרו והנושא עדיין נראה לו בלתי אפשרי. בשלב זה הוא נפגש עם הפסיכולוג בביתו, והם ביצעו שם את התרגילים שלמד קודם לכן להעלאת סימפטומים גופניים של התקף חרדה, כגון קושי בנשימה, וקובי ראה שהוא מצליח להתמודד מבלי לחוות התקף. במהלך אותו שבוע קובי התחייב לבצע את התרגילים בחדרו מדי יום ולשהות בו שעה נוספת מדי יום. לאחר מספר מפגשים נוספים שנערכו בביתו, שבעקבות כל אחד מהם הזמן שקובי היה מוכן לשהות בחדר גדל, קובי הסכים לחזור לישון בחדרו.
בנקודה זו הוחלט לסיים את הטיפול, כשקובי ישתמש בכלים שרכש במהלכו במידה ויתקל במצבים נוספים בהם שיעוררו פחד ממקומות סגורים. עם סיום הטיפול קובי הרגיש שהוא מסוגל להתמודד עם רוב המצבים בכוחות עצמו, ושבמידה ויתקל במצב מאיים מדי עבורו – יוכל ליצור קשר עם המטפל ולבקש עזרה נקודתית בפתרון הבעיה.
