אנשים רבים חוששים מאוד מהאפשרות שבן הזוג שלהם הוא לא האדם הנכון עבורם. אחרים מוצאים את עצמם כועסים על האופן שבו מערכת היחסים הזוגית שלהם מתנהלת ועל החסרונות השונים שלה. לדעתו של הפילוסוף בן זמננו אלן דה בוטון, הכעס הזה נובע מכך שאותם אנשים מאמינים ומקווים שהיו יכולים למצוא מערכת יחסים אחרת- כזו שתהיה מושלמת. בהרצאות ובספרים שלו הוא שואף להמיר את החרדה והכעס של אותם האנשים בעצב, או במילים אחרות, לעזור לכולנו להבין שאין ולא תהיה מערכת יחסים מושלמת.
מטרה זו של דה בוטון מאתגרת במיוחד, שכן התרבות סביבנו מנסה כל הזמן לשכנע אותנו שניתן למצוא בן זוג מושלם וליצור איתו את הקשר הזוגי המושלם. דה בוטון מצטט את הפילוסוף האיטלקי תיאודור אדורנו (1903-1969) שאמר שהאדם המסוכן ביותר במאה ה-20 היה וולט דיסני, מכיוון שהסרטים שהוא יצר הציגו תמונה מושלמת של נסיך ונסיכה שרוכבים לעבר השקיעה וחיים באושר ועושר עד עצם היום הזה… הבעיה בתמונה קסומה זו היא שהיא מייצרת בקרב הצופה התמים, שלא זוכה להיות חלק ממערכת יחסים כזו אידיאלית, כעס, תסכול וחרדה. אדורנו ובעקבותיו גם דה בוטון הסיקו שמטרת הפילוסופיה (ואולי גם של הפסיכולוגיה בימינו) היא לאכזב אותנו בעדינות, לעזור לנו להבין ולקבל את המציאות הלא מושלמת.
החדשות הכביכול רעות של דה בוטון הן שאף אחד מאיתנו לא ימצא את האדם הנכון עבורנו. מדוע? משום שכולנו 'מוזרים' במילותיו. לטענתו, קשה לחיות עם כל אחד מאיתנו- מתוקף היותנו בני אדם בעלי חסרונות ופגמים. דה בוטון אף מרחיק לכת ואומר שכולנו מכורים! מכורים לנוכחות של האחר\ת לצידנו ומכורים לניסיון הנואש לא להישאר לבד ולא להכיר בחסרונות של עצמנו. דה בוטון מזכיר בדבריו את תיאוריית ההתקשרות שניסח הפסיכואנליטיקאי הבריטי ג'ון בולבי (1907-1990). לפי בולבי, אנשים רבים מתאפיינים ב"התקשרות חרדה". המשמעות היא שכאשר הם זקוקים לקרבה ולתמיכה של האחר, הם נרתעים מלהגיד לו מפורשות שהם זקוקים לו. במקום, הם עלולים להתנהג בקרירות ובנוקשות כלפי האחר. אנשים בעלי "התקשרות נמנעת", לעומת זאת, עשויים להתרחק מהאחר למרות שמאוד רוצים וזקוקים לקרבתו.
דה בוטון מסתמך על התיאוריה ועל המחקרים של בולבי ומסביר שרבים מאיתנו לא יודעים איך לאהוב ואיך להיות נאהבים, או לכל הפחות, לא יודעים איך לעשות זאת בצורה בריאה וטובה עבור שני הצדדים. זו טענה מפתיעה, שהרי אין "בתי ספר לאהבה" ונהוג לחשוב שאהבה היא אינסטינקט, אבל היא בעצם יכולת נרכשת. אמונה רווחת היא שבן זוג נכון עבורנו הוא כזה שיבין אותנו בלי שנצטרך להסביר לו מה אנחנו מרגישים, רוצים, חושבים. במציאות, לעומת זאת, נדיר שהאחר\ת מצליח\ה לקרוא את המחשבות שלנו. המתכון לזוגיות בריאה וארוכת שנים, לפי דה בוטון, היא היכולת ללמד ולהסביר את עצמנו לבן הזוג שלנו- וכמובן ללמוד ולהקשיב להסברים של בן הזוג לגבי עצמו.
אז מהי אהבה? דה בוטון מבחין בין להיות נאהב לבין לאהוב. בתור תינוקות קטנטנים, אנחנו אמורים לקבל אהבה בלתי מותנית מההורים שלנו. לאחר מכן, בתור אנשים מבוגרים ובוגרים, אנחנו מאוד מתקשים לאהוב את האחר\ת ללא תנאים ולהיות נאהבים ללא תנאים. ניתן לומר שאהבה בוגרת היא המוכנות והיכולת לראות את הטוב לצד הרע אצל האחר\ת. מלאני קליין (1882-1960), פסיכואנליטיקאית בריטית נוספת, כתבה על התפתחות תפיסת האחר\ת של ילדים. היא הבחינה בכך שבתחילת חיינו, אנחנו לא תופסים את ההורה כישות אחת שמורכבת מצדדים חיוביים ושליליים גם יחד. התינוק מפצל את ההורה לשניים נפרדים: ההורה הטוב וההורה הרע. כשההורה מספק את צרכי התינוק, מחבק ומעניק חום ואהבה- הוא ההורה הטוב. ברגעים בהם הוא מתסכל את התינוק ולא נותן מענה לצרכיו, מאידך, הוא הופך להורה הרע. בהמשך, במהלך התפתחות תקין, הילד לומד שלמעשה מדובר באותו הורה, ובהתאם לכך שאפשר לאהוב אותו וגם לשנוא אותו בו זמנית. תהליך ההתבגרות כולל, אם כך, הפנמה של העובדה שההורה הוא לא מושלם אך גם לא איום ונורא, הוא איפשהו באמצע; לפעמים ככה ולפעמים ככה. לכן אהבה בין שני אנשים בוגרים היא לא רק הערצה של הטוב, אלא גם קבלה של חולשה, של חסרונות, של ה'מוזרות' של האחר\ת.
אל דאגה, יש גם חדשות טובות ואופטימיות- אף על פי שלא נוכל למצוא את האדם הנכון עבורנו, דה בוטון מרגיע ואומר שבהחלט נוכל למצוא אדם "טוב מספיק". את המונח "טוב מספיק" טבע הפסיכואנליטיקאי האנגלי דונלד ויניקוט (1896-1971). ויניקוט פגש במסגרת עבודתו בהורים רבים שחששו שהם לא הורים טובים והגיע למסקנה החשובה שאין הורה מושלם ולכן גם אין צורך לשאוף להיות הורה כזה, ואפילו להיפך: השאיפה הסבירה והנכונה היא להיות הורה "טוב מספיק". להיות בקשר עם האחר\ת (בין אם מדובר בקשר בין הורה לילד ובין אם מדובר בקשר זוגי) משמעו להתפשר ולוותר על הרעיון הלא אפשרי של שלמות. אנחנו מסכימים להתפשר בהמון תחומים בחיינו- וטוב שכך. גם בתחום הזוגיות, פשרה היא לא מילה גסה. חשוב לציין שישנם אנשים שמתקשים מאוד לקבל את רעיון הפשרה וסובלים ממחשבות טורדניות שקשורות לספקות ביחס למערכת היחסים הזוגית שלהם. ייתכן שאותם אנשים סובלים מהפרעה אובססיבית קומפולסיבית ביחסים (ROCD, למידע נוסף לחצו כאן), ובמקרים כאלו מומלץ לפנות לטיפול פסיכולוגי המותאם בבעיה זו.
לסיכום, דה בוטון מזכיר לנו שאהבה אמיתית היא עבודה על קבלה של האחר\ת ועל התאמת החסרונות של כל אחד\ת לשני\ה. לא הגיוני לצפות ולדרוש שכבר בראשית הקשר הזוגי הצד השני יהיה מותאם אלינו באופן אופטימלי, מדובר בתהליך הדרגתי שדורש עבודה הדדית. כחלק מעבודה זו, שני הצדדים מתאמצים להגמיש את דפוסי התגובה שלהם להתנהגויות של האחר\ת על מנת לסגל הרגלי תקשורת יעילים יותר. כך למשל, אם מישהו רגיל להגיב בריחוק פסיבי-אגרסיבי בכל פעם שבן הזוג שלו לא מבין אותו, הוא יוכל לנסות לשנות את דפוס התגובה שלו באמצעות תרגול של תקשורת מילולית ישירה. בפועל, הוא יכול להסביר לצד השני מה מטריד אותו ואיך הוא יכול לעזור לו באותה סיטואציה, במקום לבחון את יכולתו של בן הזוג לקרוא את מחשבותיו ולנחש מה קרה לו.
כתבה זו מבוססת על מאמר והרצאה של אלן דה בוטון:
https://www.nytimes.com/2016/05/29/opinion/sunday/why-you-will-marry-the-wrong-person.html
