פחד מדם הוא קושי להסתכל על דם או אף לשמוע מידע כלשהו הקשור לדם. ככל שכמות הדם רבה יותר ו/או ככל שהדם הינו מוחשי יותר, למשל במציאות לעומת בצפייה בטלוויזיה, כך תגובת הפחד או הגועל היא עוצמתית יותר. התגובות הפיזיולוגיות המקושרות לחוויית הפחד הן: קוצר נשימה, הזעה, רעד, בחילה עקב תחושת גועל, סחרחורות ואף עילפון.
קיימת השערה כי פחד זה הוא בעל מקור אבולוציוני הישרדותי מכיוון שהאדם שצפה בדם הפך לחיוור במהרה ואף התעלף, מה שגרם לבעל החיים הטורף לפסיק את ההתקפה כי הוא חושב שבעל החיים מת.
בימינו לרוב איננו צריכים להתעמת עם תקיפה אכזרית של בעלי חיים או בני השבט השכן, לכן כאשר פחד מדם גורם למצוקה, הימנעות מסיטואציות ופגיעה בתפקוד והוא מוגדר כלא פונקציונלי וכדאי לטפל בו.
שירה, בת 24, סבלה מפחד מדם מילדות. במהלך חיים נאלצה להתמודד עם חרדות ועילפון בעת בדיקות דם ופציעות. לבסוף החליטה להפסיק את הסבל ולפנות לטיפול. שירה מתארת את חוויית הפחד מדם באופן הבא:
מאז שאני זוכרת את עצמי אני לא מסוגלת להביט בנוזל הסמיך והאדום הזה. אני מרגישה חולשה, גועל ותחושה שאני על סף עילפון וגם באמת היו מספר פעמים בהן באמת התעלפתי. אני זוכרת את הפעם הראשונה שזה קרה. שיחקתי בגן המשחקים השכונתי עם שתי חברות. שיחקנו תופסת והיה תורי לרדוף אחריהן. פתאום הרגשתי כאב חד ועז בכף הרגל השמאלית. נעצרתי והרמתי את הרגל וראיתי המון דם זורם ממנה. נחתכתי ממסמר. התחלתי להיכנס להיסטריה, צעקתי ובכיתי, חברות שלי רצו אליי וניסו לעזור לי והרגיע אותי אך אני הרגשתי שאני ממש הולכת למות. לא הייתי מסוגלת לראות את הדם שלי יוצא החוצה מהגוף שלי. הרגשתי שאני הולכת למות התיישבתי על הרצפה והתעלפתי. בסוף ההורים שלי הגיעו ולקחו אותי לרופא אשר חבש לי את הרגל. כשלא ראיתי יותר את הדם זה עבר.
נורא פחדתי שזה יקרה עוד פעם. ואני זוכרת שבתור ילדה ממש נזהרתי שלא ליפול או לקבל מכה כי נורא לא רציתי להיפצע. תמיד קיוויתי שעם הזמן זה יעבור וכשאתבגר כבר לא אפחד כל כך. אבל זה לא עבר. הרגשתי שאני לא מסוגלת לעשות בדיקת דם כשהייתי חייבת. לא הייתי מסוגלת להירדם לילה לפני וכל מה שניסיתי לעשות בכדי להרגיע את עצמי לא עזר. בבוקר הבדיקה, כמובן שלא הייתי מסתכלת על התהליך עצמו אבל אחרי זה אם במקרה הייתי רואה את מבחנות הדם הייתי פשוט מתעלפת על המקום. המצב היה כל כך מביך שכבר שהייתי מגיעה למרפאה האחיות כבר היו נכנסות לכוננות עילפון.
לפני מספר חודשים החלטתי שדיי, אני כבר גדולה וזה לא יעבור מעצמו. הבנתי שאני חייבת לטפל בזה ולקבל עזרה מקצועית. פניתי לטיפול קוגניטיבי התנהגותי על מנת שאוכל להתמודד טוב יותר עם ה פחד מדם.
היום, אני יכולה להגיד שהכול נראה אחרת. אומנם אני עדיין לא אוהבת לראות דם אבל כבר אין לי בעיה להיות בסיטואציה כזו. זה כבר לא מפחיד אותי או משתק כמו בעבר. במהלך הטיפול הקוגניטיבי התנהגותי שעברתי, עשיתי חשיפה הדרגתית לדברים שהזכירו לי דם ובהדרגה לדם ממש. לקראת סוף הטיפול התחלתי לעשות בדיקות דם שמזמן הייתי צריכה לעשות – נמנעתי מאלו לא מעט בטיפול גם עבדתי על המחשבות שלי שלהתעלף זה סוף העולם, ככל שהסכמתי לזה שזה לא בשליטתי הדבר נעשה יותר קל ואפילו למדתי שהניסיון להרגיע את עצמי וולנשום רק מחריף את הפחד שלי מדם. היום אני לא מרגישה פחד נוראי מדם ואפילו יכולה לתרום דם מדי פעם. אני יודעת שזה נשמע בידיוני אבל ככה זה.
