שלי, סטודנטית בת 23, הגיעה לטיפול בפחד מג'וקים שפגע באופן חמור באיכות חייה. מאז ששלי זוכרת את עצמה – פחד מג'וקים מלווה אותה. פחד זה לא פגע בחייה באופן משמעותי, כיוון שכנערה גרה בבית הוריה שהיה ממוקם בקומה גבוהה, כך שלא הגיעו לשם מקקים רבים, וגם כשהגיעו – בני המשפחה הכירו את צווחות האימה של שלי והיו נחלצים לעזרתה ברגע ששמעו אותן. גם כחיילת הייתה מוקפת אנשים, כך שבכל התקלות עם ג'וק יכלה לקרוא לעזרה.
בשנת הלימודים השנייה שלי עברה לגור עם שותף בדירה בקומה ראשונה. כל עוד השותף היה בדירה לעיתים תכופות לא הייתה בעיה חמורה, חלוקת התפקידים בדירה הייתה ברורה, והתמודדות עם מקקים הייתה נחלתו הבלעדית של השותף. כעבור מספר חודשים השותף מצא חברה, ושלי מצאה את עצמה נאלצת להתמודד לבד מול ג'וקים לראשונה בחייה.
אחת לכמה ימים שלי מצאה ג'וק בבית – הדבר גרם לבריחה מהחדר, לעיתים כשהיא בוכה ורועדת. מספר פעמים הזעיקה חברים או שכנים לטפל בבעיה, אך פעמים אחרות לא יכלה לעשות זאת כיוון שהשעה הייתה מאוחרת או מוקדמת מדי. במקרים אלו היא ריססה את הג'וק בכמויות עצומות של חומר ריסוס, עד לכדי סכנה לבריאותה היא, נמנעה ככל האפשר מכניסה לחדר בו אירעה ההיתקלות וכיסתה את הגופה בדלי עד שהשותף חזר ופינה אותה.
שלי ניסתה להסתדר ככל יכולתה, אך המצב החמיר: ערב אחד היא עזבה את המקלחת באמצע כששערה מלא שמפו כיוון שראתה ג'וק במקלחת, ומאז דחתה ככל יכולתה כניסה למקלחת או לשירותים. היא החלה ללכת לישון בשעות מאוחרות, כשהיא מותשת, כיוון שחששה להיכנס לחדר אחרי ביקור לא צפוי של ג'וק בחדרה שהניס אותה לישון בסלון במשך יומיים רצופים, והגיחות הזריזות שלה ללקיחת בגדים מהארון הפכו לסרט אימה. בשלב זה שלי החליטה שכלו כל הקיצין. כשמצאה עצמה שוקלת לעבור דירה מסיבה זו – היא החליטה לחפש טיפול בפחד מג'וקים.
בתחילת הטיפול נערך מיפוי של הדברים שמעוררים בשלי פחד. כמובן שמפגש פיזי ממשי עם מקק היה הדבר המאיים ביותר, ששלי הרגישה שאין ביכולתה להתמודד עמו, אולם הפסיכולוג והיא עבדו ליצירת מעין מדרגות, שכללו דברים קלים יותר להתמודדות, כמו צפייה בתמונות של מקקים. כמו כן, הם מיפו מצבים ששלי נמנעת מהם, או עושה רק לאחר שהיא נוקטת אמצעי זהירות – למשל ישיבה בחדר רק אחרי שהקדישה זמן ארוך לבדוק באופן יסודי שאין בו ג'וק, בדיקה שכללה הזזת חפצים כמו כריות ושמיכות, פתיחת ארונות וכן הלאה.
בפגישות הראשונות שלי צפתה יחד עם הפסיכולוג בתמונות של מקקים. תחילה הדבר היה כמעט בגדר בלתי אפשרי עבורה – היא הרגישה בחילה עזה, חששה שתקיא ורצתה להפסיק לראות. בעזרת עידוד של הפסיכולוג היא המשיכה להסתכל בתמונות ונוכחה כי לאט לאט עוצמת הרגש שוככת. אומנם היא לא נהנתה מלהביט בתמונות, אבל הדבר כבר לא עורר בה תגובה רגשית סוערת כבעבר. שלי המשיכה לתרגל את הנושא בביתה, והקדישה מדי יום זמן לצפייה בתמונות, ועוצמות הרגש המשיכו לרדת.
לאחר ששלי התרגלה לצפות בתמונות, היא והפסיכולוג העלו את הרף – הם עברו לצפות בסרטי וידאו של ג'וקים, לאחר מכן צפו באותם סרטונים כששלי צריכה לשתות ולאכול במקביל, שלי נגעה בבובות פלסטיק של ג'וקים ותלתה תמונות שלהם בחדרה. במקביל, הם עבדו על צמצום ההתנהגויות שעשתה כדי להגן על עצמה ממפגש אפשרי עם ג'וק. כך למשל, הם תרגלו במפגשים כניסה מהירה לחדר ללא בדיקה והזזת חפצים על מנת לראות שאין ג'וק, ולאחר מכן שלי התבקשה לצמצם את זמן הכניסה לחדר בביתה.
בשלב הסופי של הטיפול שלי והמטפל עבדו לקראת מפגש ממשי עם ג'וק. תחילה ערכו תרגילים בהם שלי התבקשה לדמיין לאורך זמן ובפרטי פרטים מפגש עם ג'וק, לדמיין כיצד נראה, כיצד המגע ירגיש וכן הלאה. בסופו של דבר, כששלי הרגישה מוכנה נערך מפגש ממשי עם המקק – תחילה כשהוא בקופסה סגורה, לאחר מכן הפסיכולוג הכניס ידו לקופסה ושלי התבקשה לעשות זאת גם כן ולהשאיר את ידה לאורך זמן למרות שחשה פחד עז ורצון לברוח. לאחר ששלי הצליחה לעשות זאת, הג'וק הוצא מהקופסה ושלי התבקשה להישאר בחדר ולא לזוז ממקומה גם כשהמקק הלך לכיוונה ואף טיפס על גופה.
בסיום הטיפול שלי לא פיתחה אהבת לב ונפש לממקים, אולם כבר לא הייתה מוטרדת מהם כפי שהייתה בעבר. היא חדלה לבדוק בחשדנות כל מקום ששהתה בו, ויכלה לסיים פעילות כגון הכנת אוכל או מקלחת גם אם ראתה ג'וק. היא החליטה שהיא לא מעוניינת לאפשר לג'וקים להיות בביתה, ושבמידה ויכנס מקק לביתה היא רוצה להרוג אותו. החלטה זו הייתה זהה להחלטה שלה בעבר, אולם כיום היא יכלה לרסס בכמות סבירה של ריסוס, מבלי להיתקף בחרדה עזה, ולאחר מכן לפנות את הגופה בכוחות עצמה, כל זאת, כשהיא לא חווה פחד עז וקיצוני כפי שהיה בעבר. אפשר להגיד כי לשלי כבר אין פוביה מגו'קים אלא פחד סביר ונשלט.
