ענבל, בת 29, מחזיקה אומנם ברישיון נהיגה, אולם לא עשתה בו שימוש תכוף מעולם. ענבל התחילה ללמוד נהיגה בסוף התיכון, כיוון שהייתה צעירה יחסית לשכבת הגיל שלה מרבית חברותיה התחילו ללמוד לפניה וכשהיא התחילה ללמוד היא כבר הספיקה לשמוע על הקושי של הטסטים ולראות חברות נכשלות שוב ושוב. כתוצאה, ענבל ניגשה לטסט הראשון בחשש רב ולאחר מספר שיעורים גדול, מצאה עצמה עושה טעויות שלא הייתה עושה בשיעורים ונכשלה בטסט. הפחד גדל מטסט לטסט – ענבל עשתה טעויות, רעדה ובכתה, וכמעט וויתרה על כל הסיפור. בעידוד המשפחה, החברות והמורה היא המשיכה ובסופו של דבר עברה בטסט השמיני.
גם לאחר הטסט ענבל המשיכה להרגיש פחד מנהיגה. היא חשבה שכישורי הנהיגה שלה גרועים והיא עלולה לעשות תאונה בקלות. כתוצאה היא נהגה לאט והפגינה היסוסים וחוסר ביטחון על הכביש – מה שזיכה אותה בצפצופים והערות שליליות רבות, דבר שחיזק את אמונתה שאינה כשירה לנהוג, עד שבסופו של דבר חדלה לנהוג לגמרי.
לאורך חייה ענבל גרה בעיר שהתחבורה הציבורית בה נוחה, דבר שאפשר לה להסתדר בקלות גם מבלי לנהוג. בעקבות קשר עם בן זוג שגר במושב המצב השתנה וענבל מצאה עצמה מוגבלת. בעקבות זאת פנתה לטיפול.
בחלק הקוגניטיבי של הטיפול נבחנו אמונות של ענבל הקשורות לנהיגה וכישורי הנהיגה שלה. הסתבר שענבל סבורה שכשלונה בטסטים רבים אומר שהיא נהגת לא טובה, ולכן היא מסוכנת על הכביש. כתוצאה, כשנהגה היא עשתה פעולות שונות על מנת להגן על עצמה ועל נוסעים אחרים – למשל נהיגה איטית במיוחד, חיפוש בלתי פוסק של סכנות ושמירת מרחק מופרז מהמכונית שלפניה.
במהלך הטיפול נעשתה הפרדה בין מצב של בחינה ומצב של נהיגה רגילה, וענבל הבינה שהעובדה שחששה מכישלון בטסט אינה מעידה על כישורי הנהיגה שלה. הסתבר שענבל חוששת גם בזמן מבחנים ונוטה לעשות טעויות למרות שהיא יודעת את החומר, וכי הבעיה שלה אינה חוסר בידע או כישורים – לא בנהיגה ולא בתחום הלימודים, אלא פחד ממצבים בהם הידע או היכולות שלה נבדקים.
בהמשך נערכה בחינה של האסטרטגיות בהן השתמשה על מנת להגן על עצמה ועל נוסעים אחרים לכאורה. ברגע שענבל הסכימה לקבל שהבעיה אינה כישורי נהיגה ליקויים אלא בטחון נמוך ביכולותיה, היא הבינה שלא רק שאסטרטגיות אלו אינן מועילות, אלא הן אף מחזקות את התפיסות שלה לגבי עצמה כיוון שאנשים מתנהגים אליה כנהגת לא טובה.
לאחר הבנות אלו ונוספות ענבל הייתה מוכנה לנסות לנהוג בדרך אחרת מהרגיל. היא עדיין חששה לעשות זאת בכוחות עצמה והסכימה לנהוג רק בלווית אדם נוסף. כיוון שענבל שכנעה את בני משפחתה וחבריה לאורך השנים שהיא נהגת מסוכנת, היא הניחה שהם יעשו פרצופים מודאגים, יזהירו אותה מפני סכנות אפשריות והתנהגויות אחרות שסיגלו כשעוד נהגה, והעדיפה לנהוג עם מתרגל התנהגותי שמכיר את הפחד שלה לעומקו ויודע איך להגיב.
בנסיעות אלו ענבל למדה להתנהל בצורה שונה למרות שחשה פחד. המתרגל ביקש ממנה לנסוע במהירות הקבועה בחוק ולא פחות מכך, ובהמשך גם בנתיב האמצעי והשמאלי, לעקוף מכוניות ולנהוג במקומות שנמנעה מהם – למשל רחובות הומי אדם. ההתנסויות שרכשה בנסיעות אלו תאמו את המידע שרכשה בטיפול ושניהם יחד השתלבו לסייע להפחתת פחד הנהיגה של ענבל.
בהדרגה ענבל הרגישה שהיא מסוגלת להתמודד עם נהיגה בכוחות עצמה, תדירות הפגישות ירדה, היא החלה לתרגל נסיעות שעשתה בתרגול בכוחות עצמה ולאט לאט הוסיפה עוד מסלולים והחלה לנסוע גם עם אנשים שחששה לנסוע עמם בעבר מפחד שתקבל מהם ביקורת. התגובות של משפחתה וחבריה היו חיוביות – הם עודדו אותה וחדלו להגיב באי נוחות או פחד כשנסעו איתה. גם נהגים אחרים בכביש חדלו להגיב אליה בעוינות. תגובות אלו חיזקו את הרגשתה החדשה שהיא מסוגלת לנהוג והחלישו עוד ועוד את עוצמת פחד הנהיגה שלה, עד שלבסוף נעלם לחלוטין.
גל, גבר בשנות ה-40 לחייו, הגיע לטיפול עקב פחד מנהיגה והתקפי חרדה. שני הפחדים היו שזורים זה בזה – התקף החרדה הראשון של גל התרחש בזמן נהיגה, הוא הרגיש שראייתו מתערפלת, ידיו רועדות ופחד שיאבד את הכרתו ויגרום לתאונה קטלנית. לאחר התקף זה גל החל לחשוב שמשהו לא עובד כמו שצריך בגופו, הלך לבדיקות רפואיות רבות שבכולן נאמר לו שהכל תקין והוא אינו סובל מבעיה פיזית אלא מהתקפי חרדה.
למרות זאת גל המשיך לחשוד שמשהו לא בסדר והרופאים פשוט לא מצליחים לאתר את הפגם. פחד זה התחזק כשהוא המשיך לסבול מהתקפים בתדירות של כ-3-4 התקפי חרדה בשבוע. פחדים מהתקפים נוספים או ממצב בריאותי חמור ליוו אותו באופן יומיומי, אולם הגרוע מכל היה מצבו בנהיגה. בעוד שבמצבים אחרים גל יכל להרגיע את עצמו בכך שמקסימום יתעלף וילקח לטיפול רפואי, המחשבה על התעלפות בזמן נהיגה הייתה מבעיתה. גל פחד כל כך מתאונה קטלנית כתוצאה מהתקף שהפסיק לחלוטין לנהוג והפך תלוי באשתו, חבריו ושותפו בעבודה, דבר שגרר פגיעה בעצמאות של גל ומתח רב.
אשתו של גל חיפשה מידע על המצב של גל ולאחר שכנועים רבים הוא הסכים להגיע לטיפול. הטיפול נחלק לשני שלבים: בשלב הראשון נערך טיפול בהתקפי החרדה, גל למד כיצד להתמודד עמם בדרך אחרת, הבין שהסיכון שיתעלף הוא נמוך עד אפסי ואף העלה את הסימפטומים הפיזיים בעזרת תרגילים שהפסיכולוג לימד אותו וראה במו עיניו שהוא מצליח לתפקד גם כשהוא מרגיש את התחושות שמגיעות בזמן התקף. שינויים אלו הובילו לירידה בעוצמת ותדירות התקפי החרדה.
גל עדיין חשש מאוד לנהוג, אולם לאחר ההתקדמות שלו בתחום התקפי החרדה גל היה נכון יותר להכיר בכך שיש לו בעיה, אך ניתן לטפל בה, וסמך על יכולת ההתמודדות שלו ועל הפסיכולוג. כך, למרות שגל פחד מאוד לנהוג, הוא הסכים לחזור לכביש בליווי מתרגל התנהגותי הבקיא בטיפול בהתקפי חרדה ופחד מנהיגה. בתוך מספר תרגולים גל עשה דבר שלא חשב שיעשה לעולם – לא רק שהוא נהג, הוא גם ביצע את התרגילים שלמד להעלאת הסימפטומים הפיזיים הקשורים להתקף החרדה. בניגוד לציפיותיו, לא קרה דבר והוא הצליח לנהוג כפי שנהג תמיד למרות שהרגיש רע מאוד.
בסוף הטיפול גל חזר לנהוג למרות שידע שקיים סיכוי שיחווה התקפי חרדה נוספים בהמשך חייו, אולי אפילו על הכביש. בניגוד לעבר, גל הבין שלא מדובר בבעיה בריאותית, שהוא לא עומד להתעלף, ולמרות שההתקף יהיה לא נעים, לא יאונה לו כל רע. גל הבין שהאלטרנטיבה היא להיות תלוי באחרים כל חייו והוא אינו מעוניין לשלם מחיר זה. כתוצאה מהבנות אלו הוא הסכים לחזור לנהוג לבדו, ועם כל נסיעה פחד הנהיגה פחת במעט, עד שבסופו של דבר פחד זה נעלם לחלוטין וגל חזר לנהוג כבעבר.
סיוון, בת 24, החלה לקחת שיעורי נהיגה כאשר הייתה בגיל העשרה אך באחת הפעמים היא הרגישה דפיקות לב מואצות, סחרחורת וטשטוש בעיניים. לאחר תקופה ארוכה ומאמץ היא סיימה את התהליך וקיבלה רישיון נהיגה. למרות ניסיונותיה החוזרים לנהוג, היא חשה חרדה בכל פעם שנהגה ועם הזמן החרדה הלכה והחריפה עד שסיוון נמנעה לחלוטין מלנסוע. סיוון השלימה עם המצב, למדה להסתמך על תחבורה ציבורית, קרובי משפחה וחברים והייתה מרוצה שאינו צריכה לנהוג. קבלתה לעבודה שרצתה מאוד, אך נמצאה בריחוק מביתה וללא תחבורה ציבורית נוחה, גרמה לפגיעה באיכות חייה להיות ניכרת. תחילה נסעה בתחבורה ציבורית, אולם הנסיעה ארכה מעל שעה וחצי לכל צד והייתה כרוכה בהחלפת אוטובוסים. מותשת, ומודעת לכך שנסיעה ברכב תקצר את הזמן בחצי פחות או יותר, סיוון שהחליטה שהיא חייבת להתמודד עם הנושא ופנתה לטיפול.
סיוון הגיעה לטיפול כשהיא בחששות רבים. הוצג בפניה הרציונאל הטיפולי לפיו עליה להיחשף לסיטואציות מהן היא חרדה באופן הדרגתי ומבוקר. הוסבר לה כי חשיפתה למצב החרדתי ולתחושות הגופניות הלא נעימות, מובילה עם הזמן להתרגלות של הגוף לסיטואציה המפחידה וכי עוצמת החרדה הולכת ופוחתת עם עליית כמות החשיפות. כך הגוף מסתגל לתחושות השונות והמוח לומד להבין כי האדם מסוגל להתמודד עם הסיטואציה ללא הימנעות או שימוש בטכניקות מפחיתות חרדה.
נערכה הסכמה בין סיוון למטפל לפיה היא מוכנה לקחת על עצמה את האתגר ומוכנה להיחשף לסיטואציית הנהיגה ולהסכים להרגיש את החרדה ואת התחושות הגופניות הלא נעימות.
בהמשך ערכו סיוון והמטפל רשימה של סיטואציות אשר מעוררות אצלה חרדה ודרגו יחדיו את עוצמות החרדה, עד שנוצר מעין סולם שיכלו להתקדם לפיו. החרדה הייתה מדורגת על סקאלה בין 0 ל-,100 כאשר רמת חרדה 0 הוגדרה על פי סיוון כהימצאות בחוף ים פסטוראלי ורמת חרדה 100 הוגדרה כנסיעה ברכב לבדה במהירות מרבית ללא כל יכולת לעצירה. באופן זה, החלו המטפל וסיוון לדרג יחדיו סיטואציות שונות, לדוגמא:
1. צפייה בסרטים הכוללים סיטואציית נהיגה- רמת חרדה 30.
2. חשיפה בדמיון שלה נוהגת ברכב- רמת חרדה 35.
3. ישיבה ברכב בצד של הנהג ללא נסיעה- רמת חרדה 40.
4. נסיעת סיבוב ברחוב בו היא גרה- רמת חרדה 50.
5. נסיעה עירונית ברחבי עיר המגורים- רמת חרדה 60.
6. נסיעה עירונית בשעות הערב- רמת חרדה 65.
7. נסיעה עירונית ללא מלווה- רמת חרדה 70.
8. נסיעה בין עירונית על כבישים מהירים- רמת חרדה 80.
9. נסיעה בין עירונית בשעות הערב- רמת חרדה 90.
10. נסיעה בין עירונית בלילה וללא מלווה- רמת חרדה 95.
סיוון תרגלה עם המטפל את המצבים השונים בסולם, תחילה בקליניקה, ובהמשך יצאו יחד לנסיעות. לאחר שביצעו כל דבר יחד מספר פעמים, סיוון הסכימה לקחת על עצמה להמשיך לתרגל באופן עקבי את הנושא בבית. כאשר רמות החרדה שנושא כלשהו עורר בה ירדו באופן משמעותי, הם עברו לעבוד על הנושא הבא בתור.
במקביל נעשתה עם סיוון עבודה קוגניטיבית במקביל לתהליך החשיפתי לנהיגה, בו נערכה עבודה על מחשבות שליליות שיש לה לגבי נהיגה והערכה מחודשת להסתברות לתאונה, תוך מתן דגש על חיזוק האמונה שהיא מסוגלת לנהוג.
כעבור 12 פגישות ועבודה אינטנסיבית ביניהן, חל שיפור משמעותי בחרדת הנהיגה של סיוון והיא החלה לנהוג באופן עצמאי למקום העבודה. אומנם היא עדיין חוותה חששות במהלך הנהיגה, אך הרגישה שהיא מסוגלת להתמודד עמן לבד, הפסיכולוג הסכים עמה וצפה שככל שתתמיד בנושא ותמשיך לתרגל את הטכניקות שלמדה בטיפול עוצמת החששות תלך ותפחת. כך סוכם על סיום הטיפול, כשבמידה וסיוון תרגיש צורך בחיזוק נוסף, תוכל להגיע למפגש או מספר מפגשים.
