איילה זוכרת את הפסקת האוכל הראשונה בבית הספר, ממש כשהחלה כיתה א'.
כל הילדים הוציאו את הכריכים שהביאו מהבית והתחילו לאכול.
איילה גם הוציאה את הכריך הטעים שהכין לה אביה והתכוונה להתחיל לאכול אותו, אבל אז קלטו אוזניה את הלעיסות של חברתה שישבה לידה, רמות וצורמות באוזניה.
היא חייכה אליה ושוב ניסתה לאכול מהכריך שלה, אבל אז שמעה את קולות הלגימה של הילד שישב לפניה.
לאט הצטרפו קולותיהם של שאר ילדי כיתתה שאכלו בהנאה. איילה הניחה את הכריך בעצבים וצעקה 'שקט!'.
כולם עצרו לרגע מלאכול והסתכלו עליה.
היא לא אמרה כלום, ביקשה לצאת לשירותים וחזרה לכריך שלה רק אחרי שכולם יצאו לחצר בהפסקה.
מאז בית הספר היסודי איילה זוכרת את הקושי להיות במחיצת אנשים שאוכלים או שותים.
לאורך השנים, ולמרות שניסתה מאוד להתעלם מהם, היא שמה לב יותר ויותר לקולות האכילה והשתיה של אנשים סביבה.
בכל פעם שמישהו אכל לידה, היא התקשתה להתרכז במה שעשתה והרגישה צורך לצעוק עליו שיפסיק.
תחושת הכעס לוותה לרוב בחרדה ובחששות שהיא 'משוגעת' ושאינה יכולה לסבול זאת יותר, עד שהתרחקה מהמקום.
איילה החלה להימנע מללכת למסעדות, באירועים הודתה על המוסיקה החזקה שמחרישה את קולות הלעיסה ובארוחות משפחתיות הקפידה לשבת ליד בני משפחה שקולות האכילה שלהם היו נסבלים יחסית.
כשהיא הבחינה כי אחרים אינם שמים לב כלל לרעשים אלו, היא ניסתה שוב ושוב להפסיק לחשוב על הרעשים בזמן ארוחות, גם זה ללא הואיל. זאת ועוד, היא ניסתה להסתיר מהסביבה את התחושות הקשות שלה, כי התביישה בהן.אם אתם מזדהים עם איילה, אולי גם אתם סובלים ממיזופוניה; הפרעה שבה רעשים יום-יומיים, בדרך-כלל של אכילה ושתייה, גורמים לתחושות כעס, מצוקה וחרדה.
במקרים מסויימים, מיזופוניה יכולה להוביל אף להתקפי פאניקה של ממש. אנשים הסובלים ממיזופוניה עלולים גם לחוות חוסר הבנה וחוסר אמפתיה מהסביבה, שכן הרעשים שמביאים למצוקה הינם יום-יומיים ולא מפריעים לרוב האנשים. אך חשוב לדעת שמיזופוניה אינה נדירה כפי שנהוג לחשוב וגורמת לאנשים רבים סבל רב.
אנשים הסובלים ממיזופוניה עוברים דברים דומים למה שאיילה עברה; ניסיונות חוזרים להפסיק להתמקד ברעשים, שרק מגבירים את תשומת הלב המופנית אל הרעשים ואת החרדה המתעוררת מכך. כאשר הם שומעים את הרעש הבלתי נסבל, הם מרגישים כעס, מצוקה וחוסר אונים אשר עלולים להביא לסבל רב במצבים חברתיים או להימנעות כמעט מוחלטת מהם. לעיתים, הקושי עלול לפגוע בהתנהלותם החברתית הסתגלנית (קשה להיות חברותי ואדיב כשנמצאים במצוקה הולכת וגוברת…).
איילה, כאמור, פיתחה הימנעות מללכת למפגשים חברתיים בבתי-קפה או במסעדות ובנוסף, החזיקה באמונה קיצונית "לעולם לא אצליח לשמוע רעשי אכילה ושתייה בלי להרגיש כעס וחרדה,כי משהו אצלי לא בסדר". למעשה, אמונה זו העצימה את החרדה שלה והגבירה את תשומת הלב שהופנתה לרעשים אלו. כשהחלה ללמוד באוניברסיטה, איילה התקשתה מאוד להתרכז בהרצאות (תמיד היה מישהו באולם ששתה או לעס), בהפסקות תמיד ישבה מרוחקת משאר הסטודנטים למקרה שמישהו יתחיל לנשנש משהו. במישור הרומנטי, איילה לא הייתה מסוגלת לצאת לדייטים, משום שאלו כרוכים כמעט תמיד באכילה או בשתייה אחד ליד השנייה. בנקודה זו, החליטה איילה לפנות לטיפול.
לאחר מחקר קצר באינטרנט, איילה הבינה שבעזרת טיפול קוגניטיבי התנהגותי ניתן לרכוש מיומנויות המסייעות להתמודד עם רעשים יומיומיים. התמודדות זו יכולה לסייע להפחית את ההימנעות ואת החרדה, את הכעס ואת המצוקה שמתעוררים בכל פעם שנשמעים הרעשים. בטיפול מסוג זה,המטפל והמטופל חוקרים יחד את אמונות הבסיס הקשורות לתגובה העוצמתית לרעשים יום-יומיים ('אם אשמע מישהו שותה ולא אוכל ללכת מהמקום, אני אשתגע', 'אי אפשר שלא לשים לב לקולות האלו', 'אני לא אוכל לשאת את זה'). בשלב השני של הטיפול המטופל לומד לווסת את תשומת הלב המופנית לרעשים גורמי החרדה.
במקביל, הוא מתנסה בלקיחת חלק במפגשים חברתיים תוך כדי שימוש בטכניקות הויסות שרכש בטיפול. ככל שהמטופל מתנסה באופן עקבי ומתמיד בחשיפות לרעשים גורמי המצוקה ומצליח לווסת את תשומת ליבו ואת המצוקה שמתעוררת משמיעתם, כך פוחתים בהדרגה החשש שלו מהימצאות במקומות עם רעשים אלו וההימנעות ממקומות או מפעילויות מסוימות.
קטע קצר מתוך הסרט "שרק" שממחיש איך מיזופוניה משפיעה
אם גם אתם או אנשים הקרובים אליכם מתמודדים עם מיזופוניה, עשו את הצעד הראשון בכיוון הנכון וצרו קשר
