ב-7.8.23 הפסיכולוגית הרפואית טליה יופה העבירה הרצאה מרתקת בנושא טיפול בנשים שסובלות מכאב ביחסי מין מנקודת מבט ביופסיכופמיניסטית במסגרת הסמינר של דימוי גוף בבית קוגנטיקה. הכתבה כאן כוללת סקירה של ההרצאה מאירת העיניים של יופה – תוך התייחסות ל-3 חלקים: התופעה של כאב של נשים ביחסי מין כמושתקת, התייחסות להפרעות כאב גניטלי ותמות לגבי החוויות של נשים הסובלות מכאבים ביחסי מין לגבי עצמן וגופן. בסוף הכתבה מובאת גם זווית התייחסות נוספת לנושא מאת פיזיותרפיסטית רצפת האגן – רותם מאייר, שהשתתפה בסמינר, תוך מתן דגשים לנשים סביב טיפול פיזיותרפיה ועידוד לטיפול רב-מערכתי.
יופה החלה את הרצאתה בהתייחסות לנקודות המפגש בין שלוש התחומים השונים שטיפול בכאב ביחסי מין בקרב נשים טומן בחובו: הפרעות כאב, טיפול בנשים ומיניות – תחומים שכל אחד מהם כשלעצמו מורכב ונוגע בטאבו. דרך שרטוט מה שיופה מכנה בהומור – השילוש הקדוש – ופירוט אסוציאטיבי לתחומי התוכן שמקופלים בו (פסיכוסומטיקה, סטיגמטיזציה, כאב שקוף, הימנעויות, גייזליטינג רפואי, מדיקליזציה, הטרו-נורמטיביות, הדרה, תסריט מיני, מסרים כפולים, פמיניזם ועוד), מתבהר מדוע טיפול בנשים הסובלות ביחסי מין הוא תחום שלא היה מדובר עד לאחרונה. יופה מרחיבה ומפרטת מדוע התייחסות לתחום מיניות ובייחוד בטיפול בכאב אצל נשים היתה מאוד לוקה בחסר לאורך שנים.
ראשית, יופה מתייחסת לקושי של מטפלים.ות לשוחח על מיניות באופן מקצועי בחדר הטיפולים. מתוך דבריה עולה כי התייחסות לנושא מיניות בחדר הטיפולים מצריכה מהמטפל.ת להתמודד עם שני היבטים מרכזיים: התפיסה כי מין הוא סודי ופרטי וכן עם הטאבו שאסור לדבר אודותיו. מתוך כך, מתעורר חשש מלשים את המטופלת במצב לא נעים או לעורר חוויה של מציצנות ופולשנות ועולה מבוכה אצל המטפל.ת. כמובן שאם המטפל לא עשה עבודה לגבי מיניות בתוך עצמו המבוכה והסרבול יגברו. לכל אלו, גורסת יופה, מצטרפים גם הטיות אישיות של המטפלים.ות בהקשר של גיל, מגדר, חומרת חולי, סדרי עדיפות, תרבות, ואף תפיסה שכלילת מרכיבים של ייעוץ מיני אינם חלק מתפיסת התפקיד. יופה מדגישה שאפילו שהפתיחות להתייחסות למיניות בחדר הטיפולים עולה – עדיין, גם ב-2023 מיניות איננה חלק מתוכנית הלימודים של רוב תוכניות ההכשרה הטיפוליות.
שנית, יופה מפנה את הזרקור לגבריות של המערכת הרפואית והרפואה בכלל כגורם נוסף לקושי לשוחח בצורה מיטיבה על כאב של נשים ביחסי מין. הרי טיפול בנשים ניתן במשך שנים על סמך מחקרים שנעשו על אוכלוסיות גברים בלבד, ולא היתה התייחסות לשונות הרבה סביב היבטים של מין ומגדר. כיצד אם כך נשים יכלו להביא את כאבן, שלא נחקר ולא היו לו המשגה ומילים?
יופה מתייחסת למודעות ההולכת וגדלה לרפואה מבוססת מין ומגדר ולחשיבות הבנת הפרטיקולריות של הכאב הנשי. היא מציינת שכיום יש מגמה של עלייה בהתייחסות להבדלים מהותיים שנמצאו סביב כאב בין נשים וגברים. למשל, אצל נשים נמצא כי כאב שכיח יותר מאשר אצל גברים (למשל: דלקות מפרקים ראומטיות, מיגרנה, פיברומיאלגיה, תסמונת המעי הרגיז, כאבי פנים, תסמונת כאב אזורי מורכב (CRPS) ועוד) ומושפע ממשתנים הקשורים במחזור החודשי ובשינויים ההורמונליים. בנוסף, אצל נשים הכאב ממושך יותר, חמור יותר וגם מדווח על יותר התקפי כאב חוזרים. מעבר להבדלים אלו בין המגדרים ביחס לכאב, יופה מתייחסת גם להטייה התרבותית כלפי הכאב הנשי. למשל, כאב "נשי" נתפס ע"י מטפלים כבעל ערך נמוך יותר, פחות ממקור גופני ונובע יותר ממקור נפשי, ואף להטיה המחקרית- נמצא שסיבולת לכאב גבוהה יותר ככל שהתדמית הגברית חזקה יותר, וכי למין של עורך בדיקת הכאב יש השפעה על התגובה לכאב. ברור לחלוטין שמבט זה שיש בו הבניות חברתיות ותרבותיות לא אפשר לכאב נשי לקבל את מקומו.
יתרה מזאת, מדגישה יופה, כי התחום של גניקולוגיה ורפואת נשים בייחוד בישראל עדיין מאוד גברי ומכוון מאוד לתחום של פריון ומיילדות. אם כי יש כניסה רבה יותר של נשים לתחום, וארגונים שמעלים מודעות לטיפול מוכוון נשים בגניקולוגיה, עדיין אין לכך מספיק ביטוי בשכבות ההנהלה. ההתייחסות לאבר מין הנשי הוא מתוך דגש על תקינות פיזיולוגית לשם פריון וילודה, והשיח על אבר המין הנשי מתוך פרספקטיבה של הנאה מינית, זכויות ואוטונומיה בלידה, גיל המעבר, קשר מחזור חודשי-מערכת חיסון – לוקה בחסר. גם מבחינה מחקרית- התחום של פגיעות עצביות באגן ובאברי המין אינו מפותח דיו. כל אלה מקשים על שיח פתוח ומיטיב בתחום של טיפול בנשים שסובלות מכאבים ביחסי מין.
לבסוף יופה שמה במוקד הדיון את נושא הבדיקה הגניקולוגית, שמהווה שער כניסה לנשים לקבלת מענה טיפולי כשהן סובלות מכאב ביחסי מין. יופה מתייחסת לכך הבדיקה הגניקולוגית היא אירוע לא פשוט עבור נשים רבות על רקע התנהלות הבדיקה, וכי הן מעדיפות פעמים רבות להמנע ממנו או לא לשוב להמשך בירור.
יופה מצטטת את הממצאים של סקר "קרן בריאה" (2017) שנערך בקרב כ־6,500 נשים: עבור 35% הבדיקה הגינקולוגית נחוותה כואבת או כואבת מאוד. 20% מהנשים ראו בבדיקה הגניקולוגית סוג של אירוע טראומטי, ויותר מ-47% מהנשים התייחסו לבדיקה כ "אירוע מביך". תוצאות סקר זה אכן יכולות להסביר מדוע לנשים רבות קשה לגשת לבדיקה גניקולוגית, ולשוב אליה, וזו דרך נוספת שבה יש הזנחה של הכאב הנשי ושהתחום נשאר מושתק. היום הולכת ומתגבשת ההבנה אודות חשיבות של רפואה מגדרית מוכוונת לנשים, ושנושאים אלו צריכים לקבל מקום בלימודי רפואה בכלל וגניקולוגיה בפרט.
לאור כל האמור, יופה מסכמת כי הרפואה והמערכת הרפואית כישויות גבריות, לא נתנו מקום לאורך שנים לתופעות נשיות ייחודיות ביניהן גם כאב נשי. אם כי עד היום התפיסה אודות כאב בכלל וכאב נשי בפרט לעיתים נגועה בסטיגמטיזציה ומייצרת תגובות מזיקות מצד אנשי ונשות מקצוע, כגון "הכל בראש שלך" "את היסטרית" – כיום באמצעות קידום מודעות בתחום, יותר נשים מצליחות למצוא את קולן ולתת לכאבן ביטוי ולקבל מענה טיפולי מתאים.
בראשית דבריה על הפרעות כאב גניטלי, יופה מביאה תרשים של איבר המין הנשי ומסבירה עליו. על פניו, ניתן היה לחשוב כי זה לא רלוונטי להרצאה שכזאת, אבל אקט זה הוא חלק משמעותי, שהרי חלק מהטיפול בנשים עם הפרעות כאב גניטלי הוא יצירת קשר ביניהן לבין איבר המין שלהן. לדברי יופה, נשים רבות לא מכירות את המבנה האנטומי שלהן, וחלק מהעבודה איתן של פסיכואדוקציה כוללת הסבר זה תוך מתן לגיטימציה ונורמליזציה.
יופה מתייחסת לריבוי השמות שיש בספרות לכאב של נשים ביחסי מין – וגיניזמוס, וסטיבוליטיס, דיספורוניה, ומניחה את השם – וולודינה כשם גג לכל הכאבים הגניטלים בפות ובנרתיק כולל שריפה וגרד. השכיחות של וולודיניה בקרב הפונות למרפאות מין מוערכת כ- 12%- 18% מהפונות למרפאות מין, ו-0.5%-6% מהאוכלוסיה. עם זאת, יופה מתייחסת לשכיחות רבה יותר שעולה מתוך ההתרשמות הקלינית של פרופ' אבינועם לב שגיא- גניקולוגית ידועה בתחום. לדבריה, 40% סובלות מכאבי מין ביחסי מין במהלך חייהן – רבות מהן מתמודדות עם זאת בצורה כרונית, ועוברות אבחונים רפואיים רבים עד שמקבלות טיפול מתאים.
על פי ה-DSM-5 וולוודינה הינה הפרעת כאב גניטלי (Genito-Pelvic Pain/Penetration Disorder), שבה האשה חווה קיום קשיים תמידיים או חוזרים ונשנים הנוכחים לפחות 6 חודשים הגורמים לה למצוקה משמעותית בלפחות אחד (או יותר) מהבאים:
בעת האבחנה חשוב לוודא שהירידה בתפקוד המיני אינה מוסברת טוב יותר יותר על ידי הפרעה מנטלית א-מינית (mental nonsexual disorder) או כתוצאה מהפרעה חמורה במערכת יחסים (לדוגמא: בן זוג אלים) או על ידי סטרסורים משמעותיים אחרים, ואינה נגרמת כתוצאה משימוש בתרופות או סמים ואינה קשור למצב רפואי כל שהוא. כמו כן, חשוב לציין אם ההפרעה קיימת לאורך החיים או נרכשת – ולסמן את הנקודה בה החלה כמו גם את רמת החומרה שלה (מתונה, בינונית, חמורה).
יופה מציינת כי וולוודיניה באופן מעניין מקוטלגת תחת הפרעות מיניות (Sexual Dysfunctions) ב-DSM-5 ולא תחת הפרעות כאב – דבר שמעורר תובנה על קיומה של הבנייה תרבותית של מחלות. לדבריה, התייחסות להפרעה זו כהפרעה מינית עוררה מחלוקות לאורך השנים, ומבטאת מדיקליזציה של בעיות מיניות אצל נשים תוך שהיא מתעלמת מהשפעות חברתיות ותרבותיות שמייצרות אותה, ומייצרת תחושה של אבנורמליות מינית בקרב הסובלות מההפרעה, תחושת כישלון ואשמה. כמו כן, יופה מציעה כי התייחסות לוולוודינה כהפרעת כאב ולא כדיס-פונקציה מינית עשויה לייצר חוויית תוקף והקלה באבחון רפואי.
האטיולוגיה של וולוודיניה היא מגוונת- ותורמים לה מספר גורמים:
לאור האטיולוגיה המגוונת הטיפול בוולוודיניה מצריך גישה אינטגרטיבית מולטידיספלינרית שכוללת לרוב פיזיותרפיה רצפת אגן, טיפול רפואי-תרופתי, טיפול פסיכולוגי – אישי, זוגי, קבוצתי קבוצות תמיכה ושיתוף. הפרעה זו היא מורכבת לטיפול על רקע מיקום הכאב – באבר מין של האשה – והמבוכה, הבושה תחושת הפגימות והאשמה שעולות בנשים סביב התמודדות עם הפרעה זו והבדיקות הכרוכות בה. בנוסף, הטיפול בהפרעה מצריך התייחסות למיניות נשית, שכפי שתואר קודם לכן, נתקלת פעמים אבות בטאבו חברתי וחוסר במודעות וידע, קושי באבחון והבנת הסימפטומים הן הנשים והן מצד הרופאות.ים.
בשלב זה בהרצאה, יופה עוברת להתייחס להשפעות הפסיכולוגיות של התמודדות של נשים עם כאב ביחסי מין, והשלכתן על תפיסת הגוף והנשיות שלהן. יופה מתארת התמודדות שמאופיינת במגוון רגשות ( כעס, פחד, בושה, אשמה, חרדה, חוסר אונים, ייאוש), קושי בדימוי עצמי מיני וגופני, השלכות על חווית הנשיות (חוויה של כישלון כאישה, חווית גוף בוגדני, ירידה בחשק המיני), השפעות בינאישיות (תחושת בידוד מנשים אחרות, פחד מנטישה, חווית הסתרת סוד) ודרכי התמודדות לא-אדפטיביות כגון: הימנעות (ויתור על מין, אי פניה לטיפול) ושיכוך כאב נפשי באמצעות צריכת אלכוהול וסמים. כמו כן, יופה מתארת כי בקרב נשים שסובלות מכאב ביחסי מין פעמים רבות עולות תמות של חשדנות וחוסר אמון עם ובלי רקע של טראומה, היעדר חוויית לגיטימיות, קושי בחמלה עצמי, תחושת מסוגלות נמוכה ופרפקציוניזם.
יופה מתייחסת לכך שבהתרשמותה נשים – שסובלות מכאב ביחסי מין שמגיעות אליה לטיפול פסיכולוגי – עושות זאת אחרי שניסו טיפולים רבים אחרים – רפואיים, פיזיותרפיסטים, מיניים ועוד. החוויה שהן מגיעות לחדר-הטיפולים היא לרוב של יאוש ופגימות – כאילו יש בהן משהו לא בסדר, שהן רוצות לתקן ולא מצליחות. פעמים רבות הן יביעו משאלה מודעת או לא מודעת שהמטפלת "תתקן" אותן על מנת שהן יוכלו לקיים יחסי מין בצורה תקינה. כלומר, ניכר כי הפניה של הנשים איננה למען העונג שלהן אלא למען הכמיהה להיות "כמו שצריך".
לתפיסתה של יופה, המטרה הטיפולית היא יצירת אמון מחודש והיכולת לסייע למטופלת לסמוך על עצמה ובהמשך – על אחרים. חשיבות בניית האמון הטיפולי היא קריטית לתהליך וצריכה להיעשות מתוך הקשבה עמוקה וחומלת ויכולת להחזיק תקווה ולא מתוך שאיפה להצלה ולתיקון. לשם רכישת האמון של המטופלת, יופה מתייחסת לחשיבות של הליכה בקצב המותאם לה כדי ליצור הסכמה להתמסר "מבפנים", יצירת אווירה בטיפול של תיקוף, הגברת ידע, העלאת תחושת שליטה ומובנות.
יופה מדגישה כי עלינו להבין כי אותה אישה עברה כל כך הרבה רופאים, יחסים טיפוליים וזוגיים וחוויות של של ייאוש ובגידה מול הגוף והמערכת, והיא מתקשה להאמין שהקשר הטיפולי החדש יוכל לתת לה משהו.
יופה מתארת את הכאב ביחסי מין כסימפטום שניתן לראותו כביטוי לקושי מול ההסכמה לתת למשהו מבחוץ להכנס פנימה, ולכן, היא שוזרת בתוך השיח הטיפולי את המושגים של "פנים" ו"חוץ" ואת הפועל: "להכנס" "להכניס". יופה גורסת כי עלינו לעזור למטופלת להסכים ואולי אף לרצות לקבל משהו מבחוץ לתוכה מתוך אמונה ש"ההכנסה פנימה" היא בעלת ערך רב ואולי אף מרפא. יופה מבהירה כי כחלק מכך, היא משתמשת במושג "כניסה" במקום "חדירה" בהקשר ליחסי מין – דבר שמאפשר נאטרליות (והוצאת הפטריארכיה מהמיטה) ומעודדת אותנו המשתתפים להתחיל לחשוב על השפה שאנו משתמשים בה בחדר הטיפולים ועל הסימבוליזציה שלה, ועל האפשרות לשנות את השיח הפנימי של המטופלת באמצעות השפה בחדר-הטיפולים. יופה נותנת דוגמאות בהן התמות של "להכניס" / "להכנס" עולות בתוך היחסים הטיפוליים ויחסי העברה – למשל דרך חוויה של חשדנות מצד המטופלת שמקשה על המטפלת "להכנס" לליבה – ומתייחסת לחשיבות של לעבוד עם כך על מנת לאפשר למידה חוויתית דרך האינטרקציה הטיפולית.
על אף ניסיונות בחשיבה ובפרקטיקה לחבר בין תמות שעולות ביחסים הטיפוליים לקשיים שהמטופלת חווה ביחסי מין, יופה מתארת את עבודתה כעדינה, מדורגת ומותאמת. לדבריה, גם אם סיבת הפנייה המוצהרת של האשה היא כאב וקשיים במיניות, עדיין היא לא מניחה שזה הדבר שהאשה רוצה או יכולה לדבר עליו בפתיחת הטיפול. למעשה, יופה מתארת שהיא מנסה להתאים את עצמה לקצב של האשה ולעשות מודלינג לקשר שיש בו קשיבות רבה למקצבים, להיכרות עדינה ומותאמת, שמותר שיהיו בה רגעים אינטנסיביים אבל גם נסיגות מותאמות ומתוקשרות.
בהקשר למותאמות של יופה לקצב המטופלות עלה דיון בקרב המשתתפים לגבי האפשרות שמטופלת שסובלת מכאב ביחסי מין תנסה להמנע מלדבר על הנושא כחלק מההימנעות הכללית לטפל בנושא, ושתפקיד המטפלת הוא לעיתים "לשים את הדברים על השולחן". יופה מציעה שמותאמות היא לא בהכרח שיתוף פעולה עם הימנעות אלא האפשרות להכיר יחד עם המטופלת בחלקים שונים בה שרוצים דברים שונים, לעיתים סותרים, ומתוך קשיבות לתת מקום לכל החלקים.
יופה מתייחסת לכך שחלק מהעבודה הטיפולית היא גם לחרוג מהמותאמות, ושהיא מנסה ללמד את מטופלותיה שבחדר הטיפולים מותר "לפשל" אולי להכאיב בטעות (כפי שעשוי לקרות ביחסי מין)- אבל המטרה היא שידעו לתקשר ולבקש משהו אחר עבורן במצב שכזה, להכווין את המטפלת כדי שהמפגש יוכל להיות מיטיב עבורן. בדיוק כמו ביחסי מין- דרושה תקשורת. יופה מוסיפה כי היכולת שלה ושל המטופלות שלה לשאת את הכשלים האמפתיים שלה ועדיין להישאר ביחסים של אמון, סקרנות וחדווה- הן שיעור חשוב ביותר בהקשר הזה.
בהרצאתה – "כואב לי ה-#&%" יופה התייחסה לכך שנשים רבות סובלות מכאב ביחסי מין בשלב כלשהו בחייהן מסיבות מגוונות שנעוצות באינטרקציה גוף-נפש ובהיבטים של קשר, ושבמשך שנים נשים סבלו מכך לבדן, בטוחות שמשהו לא בסדר אצלהן, כלואות בתוך חומות של בושה והסתרה. יופה שמה במרכז הדיון את כאבן של נשים בקיום יחסי מין באמצעות התייחסות לשלושה דגשים: הפרעת כאב, מיניות ונשיות (והיחס אליה), ומתוך פרפסקטיבות חדשניות של רפואה מודעת מין ומגדר, חשיבה ביו-פסיכו-סוציאלית, פמיניזם ותפיסה טיפולית אינטגרטיבית המותאמת לצרכי המטופל.ת. מטרת הההרצאה היתה לתת מקום לנושא שעד לשנים האחרונות היה מושתק, ולהנכיח תובנות ביחס לעבודה הטיפולית בתחום, ואכן ההרצאה אפשרה לנו לחשוב ולדבר על הכאב המושתק של נשים בהקשר לחוויתן בעת יחסי מין – ומעבר לכך- לגבי גופן, המיניות שלהן וזכותן לעונג.
"שמחתי להשתתף בהרצאתה של טליה יופה. הטיפול בנשים שסובלות מכאבים ביחסי מין הוא חלק מרכזי בעבודתי הטיפולית, והמורכבות שיופה תיארה של הנשים ועמדתן כלפי גופן מאוד נוכחת בחדר-הטיפולים.
עוד מהרגע שסיימתי את לימודי הפיזיותרפיה והגעתי לעבודה במכון, הבנתי שהטיפול הפיזי הוא רק חלק אחד – לפעמים אפילו להרגשתי – חלק קטן מהטיפול המתרחש בחדר הפיזיותרפיה. בטיפולי הפיזיותרפיה העוסקים בתחום של בריאות האישה ורצפת האגן הרגשתי רק הלכה והתעצמה.
בעבודתי אני פוגשת מגוון רחב של נשים בגילאים מגוונים ומצב משפחתי ובריאותי שונה – נשים צעירות/חיילות בסדיר, נשים בהריון, נשים לאחר לידה\מספר לידות ונשים מבוגרות. התלונה של כאב ביחסי מין היא תלונה שכיחה. הנשים יכולות להגיע בשלב האקוטי, חלקן עדיין בבירורים לגבי מקור הכאב או בשלב הכרוני – לאחר מס' חודשים או שנים מתחילת הסימפטומים. חלקן הופנו לטיפול ע"י גורם רפואי, חלקן יזמו פניה לטיפול לאחר ששמעו\קראו על פיזיותרפיה לרצפת אגן. לעיתים, כפי שהתייחסה יופה גם מניסיונה, הנשים פגשו מספר אנשי מקצוע עד שהגיעו לטיפול. אני שמה לב שברוב המקרים נשים המגיעות אליי לא יודעות כיצד מתנהל טיפול הפיזיותרפיה.
אתן כאן כמה דגשים מתוך עבודתי הטיפולית – כדי שלנשים יהיה יותר ברור מהו טיפול פיזיותרפי מיטיב סביב כאבים ביחסי מין, ועל מנת לעודד אינטגרציה בין גוף ונפש ועבודה רב-מערכתית".
"השלב הראשוני בטיפול הוא הסברה על מהות הטיפול – על איזה תחומים ונושאים אשאל אותן, מה קורה בבדיקה ובטיפול, מה המטרה של כל דבר שנעשה בטיפול, וכמובן מתן אפשרות הבחירה לא לענות על שאלות אם לא מתאים להן ואף לעצור בכל שלב במהלך הבדיקה והטיפול. יצירת אמון וביטחון כבר בתחילת הטיפול היא חשובה מאוד במיוחד שמדובר באזור כה אינטימי ואישי. מבחינתי זה גם מאפשר לאישה להיות קשובה לגופה ולתחושותיה, להביע את עצמה כשכואב, להניח את הגבולות שלה מול אדם אחר. חוץ מזה, עצם השיח מאפשר להן להתחיל לקבל נורמילזציה סביב החוויה שלהן ולעבד את "הרצון "להיות נורמאלית" מאחר והשיח החברתי לגבי כאבים ביחסי מין לא תמיד קיים, כך שהן יכולות לחשוב שרק להן יש כאבים בעוד שבמציאות יש נשים רבות שחוו וחוות כאבים".
"כל טיפול יהיה בהתאמה לאישה איתה אני עובדת. נשים מגיעות לטיפול בנקודות זמן שונות: לאחר מפגשים עם גורמי טיפול שונים- רופא\ה ,פסיכולוג\ית, פסיכותרפיסט\ית או ישירות אליי (פחות נפוץ). הן מגיעות עם תחושות כמו- תסכול, חשש, עצב, כעס, אי ודאות שיכולות להשתנות מטיפול לטיפול, חלקן עיבדו את מה שעובר עליהן, ועברו תהליך עם עצמן או בליווי איש מקצוע או שהן עדיין בשלב העיבוד. חלק מהשאלות שאני שואלת במהלך הטיפול מובילות להתבוננות נוספת על הרגשות שעולים, מערכת היחסים עם בן\בת הזוג, תפיסות לגבי מין ומיניות ואני מעודדת אותן להיות סקרניות ולחקור את הנושא".
"הטיפול יכול לכלול העברת ידע בתחום האנטומיה של האישה ותפקוד רצפת האגן ואיברי האגן, ידע בנושא כאבים ביחסי המין, ותשאול לגבי הקף הכאב (למשל האם מופיע גם בעת בדיקה גניקולוגית, הכנסת טמפון ואצבעות) על מנת להעריך את הקף הבעיה, הסבר על שיטות הטיפול הקיימות בפיזיותרפיה ומה מטרתן, כגון: טיפול מנואלי לאזור האגן ותרגול עצמי של רצפת אגן ואזורים נוספים בגוף, וכן שיחה לגבי איך האישה יכולה לעזור לעצמה בזמן תהליך ההחלמה- קשיבות לגוף, תרגול עצמי, התאמות שונות בעת קיום יחסי מין. בשלב זה אני מעלה בכלל בפני האשה את האפשרות לתווך את הכאב שלה מול אנשי מקצוע על מנת להגביר חווית שליטה תוך המנעות מכאב ככל שניתן. דומא לכך היא לעודד את האשה לבקש מהגניקולוג.ית להכניס את ה us הוגינלי בעצמה בעת הבדיקה".
"הטיפול ממוקד באזור שנחווה ככואב בעת קיום יחסי מין, והמטרה הראשונית בטיפול היא הפחתת הכאב, ובהמשך שימת דגש על הגברת הנאה. מאחר שמה שאמור היה להיות מקור לעונג והנאה נחווה ככואב, לרוב עולה תסכול בחדר הטיפולים וחשוב להתמודד איתו יחד ובצורה מפורשת ע"י עבודה עם מטרות קטנות, ברות השגה, ברורות המקדמות לכיוון המטרה הגדולה ומתן תשומת לב לגבי מה כן אפשרי ולא כואב. בנוסף, המפגש עם הטיפול הפיזי לאזור איבר המין, ההתאמות שצריך לעשות, התרגול העצמי, שימוש בחומר סיכה\ משחות במרשם, ההגבלות בקיום יחסי מין ועוד – כל אלו מציפים תסכול נוסף, לרוב כי ישנה תפיסה בקרב מטופלות כאילו הכל אמור לבוא בטבעיות וללא מאמץ. חשוב להבין שאין טיפול ללא תסכול וקושי – ולקבל זאת זה חלק חשוב מהתהליך."
"בטיפול פיזיותרפיה של רצפת האגן סביב כאב ביחסי מין ההכוונה לנשים תהיה להמשיך להיות במגע מיני או באינטימיות על פי החשק והרצון שלהן כמובן, ובמקביל לנסות לא להגיע לכאב או לצמצם באופן מקסימלי את הכאב בעת מגע מיני. כמובן שנדרשת מהן קשיבות לעצמן ולהצליח לתקשר מה קורה להן מול בן.בת הזוג. נשים מעלות פעמים רבות קושי ליישם כלל זה מתוך רצון לספק את הצד השני או בעקבות התפיסה הרווחת תרבותית (והמוטית כמובן!) שקיום יחסים ללא חדירה\חדירה חלקית הם לא מספיק "טובים". על רקע זה, נשים לעיתים אף נוקטות בפעילות של הימנעות חלקית או מלאה ממגוון מצבים רומנטיים ומיניים כי חוששות מהציפייה של בן הזוג או הצפייה הנתפסת שלהן לקיום יחסי מין עם חדירה. לעיתים אף נצפית ירידה באוננות על מנת לא להפגש עם השיח הפנימי המאיים לגבי מיניות. במקרים אלו חשוב לי לנהל איתן שיח על התפיסות שלהן סביב מיניות בתוך הקונטקסט התרבותי, לתת מידע, ולהפנות לטיפול פסיכולוגי כדי לסייע להן לעבוד על התפיסות סביב מיניות וגם ללמוד לשים לב לעצמן תוך כדי תיווך צרכיהן לאחרים".
"ניתן לראות שהטיפול בבעיית הכאבים ביחסי מין מציף נושאים רבים אצל כל אישה ויש צורך להתייחס למה שעולה במהלך הטיפול בצורה מקצועית ואחראית, לכן הטיפול הרב מקצועי בנושא הוא הכרחי ולטעמי יכול לקדם מאוד את תהליך הריפוי כך שאני מעודדת לפנות לטיפול פסיכולוגי\זוגי\מיני במקביל לטיפול הפיזי".
טליה יופה היא פסיכולוגית רפואית מומחית, בעלת קליניקה פרטית בת"א. מנוסה בעבודה עם נשים בשלבים שונים של מעגל החיים ומתעניינת בין היתר בתחום של רפואה וטיפול מודע מין ומגדר.
עדי כהן היא פסיכולוגית רפואית מומחית מדריכה, עובדת לפי מודל אינטגרטיבי ממוקד גוף, סכמות ויחסים. מעמיקה בתחום דימוי הגוף ו-self care. מנהלת שותפה של בית הספר לפסיכותרפיה מבוססת מחקר ומצוינות קלינית בבית קוגנטיקה. מייסדת שותפה של הקומה השישית – מרחב מפגש, למידה ותרבות לאנשי מקצועות הטיפול והרפואה. בוגרת התוכנית התלת שנתית לפסיכותרפיה אינטגרטיבית מזרח-מערב באוני' ת"א בשיתוף מכון דמו"ת. עבדה במשך שנים ב'מרפאה פסיכולוגית' עם מטופלים ברפואה ראשונית. התמחתה בפסיכוקרדיולוגיה בביה"ח בלינסון, ופיתחה שירותים פסיכולוגיים במרפאת בריאות לב האשה. עוסקת בהוראה, פיתוח תוכניות למידה, עריכה ואוצרות, והנחיית סדנאות כתיבה.
רותם מאייר היא פיזיותרפיסטית העוסקת בתחום בריאות האישה ורצפת האגן. מטפלת בצבא ובקליניקות פרטיות בתל אביב . בוגרת קורס "מין מיניות ומה שבינהם", אוניברסיטת תל אביב.
פסיכולוגית רפואית מומחית-מדריכה, מנהלת המרכז לטיפול ממוקד דימוי גוף, מנהלת שותפה בקומה השישית