כשקרן מסתכלת על הילדות שלה, היא לא רואה שום רמז מקדימים לחרדה חברתית. היא הייתה ילדה שמחה ותקשורתית, לא היו לה בעיות חברתיות בגן או ביסודי ותמיד היו לה חברות רבות. דברים השתנו עם המעבר לחטיבת הביניים. קרן עברה לחטיבה גדולה, שמרבית התלמידים בה באו מבתי ספר יסודיים אחרים. היא שובצה באותה הכיתה עם חברה טובה מהיסודי ועוד ילד שלמד איתה בשכבה והיא לא הכירה לעומק. מרבית התלמידים האחרים הגיעו משני בתי ספר יסודיים אחרים, ומהר מאוד נוצרו שתי קבוצות גדולות לפי בתי ספר אלו, ושוליים שכללו תלמידים מבתי ספר אחרים וילדים שהיו דחויים גם בבתי הספר הקודמים.
קרן ניסתה להשתלב בכיתה החדשה, אבל לא מצאה את מקומה. החברה שהגיעה איתה הצליחה להצטרף ל"מקובלות" קבוצה שנוצרה וכללה את הבנים והבנות במעמד החברתי הגבוה ביותר, והפסיקה להסתובב עם קרן. כשקרן ניסתה להתקשר אליה היא התחמקה, וכשניסתה לגשת אליה בטבעיות ולהגיד שלום ליד החברות החדשות שלה התגובה שקיבלה הייתה קרירה מאוד, והצחוק ששמעה מאחורי גבה כשהלכה כאב כאילו היה סכין. קרן הרגישה פגועה מהנטישה של החברה, ובודדה מאוד. היא התחברה לחלק מה"לא מקובלים", ולמרות שנהנתה מחברתם, היה לה ברור שמשהו איתה לא בסדר, אחרת למה שידחו אותה? מדי פעם הופנו כלפיה הערות מלגלגות מצד ה"מקובלים", שפגעו קשות בביטחון העצמי שלה, היא התביישה בעצמה והרגישה שהיא אפס. כשניסתה לענות זה רק החמיר את הלעג, אז היא למדה לשתוק. היא הפכה לשקטה ונחבאת אל הכלים, ועשתה כל מה שיכלה כדי שלא ישימו לב אליה: הפסיקה להצביע בכיתה, השתדלה להתלבש בבגדים דומים לשל השאר כדי שלא ישימו לב אליה, הלכה בשולי המדרכה והשפילה מבט. התנהלות זו המשיכה גם לתיכון, והיא הסתכלה בקנאה על בחורות בשכבה שהתאפרו, יצאו לדייטים וסיפרו עליהם בקול בהפסקות. היא לא העזה להתאפר מחשש שיצחקו עליה, ועל דייטים לא היה מה לדבר.
המצב השתנה כשקרן התגייסה. היא עברה קורס ארוך ובסופו שובצה בבסיס סגור. למרות שהתביישה מאוד בהתחלה, לחץ הזמן והקושי של כולן הוריד את המחסומים במהירות, ובמהרה הרגישה שהבנות בקורס הפכו לחברות טובות. המגמה החיובית המשיכה גם בבסיס, היא מצאה כמה חברות טובות, הייתה ביחסים טובים עם השאר ואף יצאה לזמן מה עם ידיד של אחת מחברותיה. אולם, הדימוי העצמי שלה המשיך להיות פגום, היא המשיכה להרגיש שמשהו איתה לא בסדר ושאם לא תיזהר יגלו את זה והיא תהיה שוב מושא ללעג או דחייה. כשחברות הזמינו אותה לצאת לרקוד היא אמרה שהיא לא אוהבת את זה, כשבפועל רצתה מאוד להצטרף אך התביישה לרקוד. פעמים רבות כשל החבר'ה ישבו יחד היו לה דברים מצחיקים להגיד אבל היא התביישה להגיד אותם בקול ושמרה לעצמה או אמרה לחברה שישבה לידה. לכולם היה ברור שהיא ביישנית וקיבלו את זה, כמו שקיבלו תכונות שונות של חיילים אחרים.
החזרה לאזרחות הייתה קשה לקרן. אחרי זמן קצר של עבודות מזדמנות היא התחילה ללמוד. הכניסה למוסד גדול שהיא לא מכירה בו אף אחד הייתה מפחידה מאוד עבורה ועוררה חרדה חברתית. היא הרגישה פחד כשנכנסה לאולם הרצאות מלא אנשים לא מוכרים. היא חייכה בביישנות לאנשים שישבו לידה והגיבה כשהם ניסו לקשור איתה שיחה, אבל הביטחון העצמי הירוד הכתיב את התנהלותה. היא הרגישה שאין לה מה להגיד, חשה הקלה מהולה בבושה כשהשיחות נגמרו ולא ניסתה לחדש אותן. בחורה אחת הייתה נחמדה במיוחד והתעקשה להזמין אותה לשבת איתה על הדשא, אחרת ישבה לידה בתרגול והן התחילו לדבר. לאט לאט היא יצרה כמה חברויות, אבל הקשר עם אנשים מעבר אליהן הפך להיות קשה יותר מתמיד, וחצי החיוך המבויש הפך לסימן ההיכר שלה.
ככל שהשנה התקדמה קרן הרגישה שהחיים חולפים על פניה. היא רצתה לצאת למסיבות, לדבר עם בחורים בחופשיות כמו בחורות אחרות, לצחוק בקול עם קבוצה של סטודנטים מהמחלקה שלה בדשא, אבל כל זה היה בלתי אפשרי עבורה. היא התביישה לאכול ליד אנשים, והייתה צריכה לחכות לסוף השיעור ולגשת למרצה כדי לשאול שאלה. היא הבינה שהיא עוצרת את עצמה, אבל פשוט לא יכלה להביא את עצמה להתנהג אחרת. בפעמים שניסתה לנהוג אחרת היא הסמיקה או התבלבלה במילותיה, זה היה נורא, ומהר מאוד היא נסוגה אחורה. נקודת המפנה הייתה כשקרן נתקלה במקרה בכתבה על חרדה חברתית. הכתבה תיארה את מה שעבר עליה, וטלטלה אותה לכמה ימים. היא חוותה מחשבות ורגשות סותרים – דפוקה, מובנת, לא לבד, עצובה, מלאת תקווה. קרן התחילה לקרוא על הנושא ודיברה עם חברותיה על כך. חברותיה עודדו אותה לפנות לטיפול פסיכולוגי, והביעו אמונה שהיא יכולה להרגיש טוב יותר בעזרת לטיפול מתאים. מחקר על הנושא העלה כי טיפול קוגניטיבי התנהגותי הוא טיפול הנחשב יעיל בחרדה חברתית. כעבור כמה ימים ובדרבון חברותיה קרן אזרה אומץ והתקשרה לפסיכולוג קליני שהציע טיפול קוגניטיבי התנהגותי.
