חלק ניכר מהקושי שאנשים עם חרדה חברתית חווים במצבים שונים נובע מהמחשבה שאחרים מודעים מאוד לכל דבר שהם עושים, וכך כל סטייה מהנורמה או התנהגות חריגה/מוזרה/לא מעניינת/מפגינה ביטחון עצמי נמוך וכו' "תירשם" אצל הצד השני ותוביל לשיפוט שלילי. האם חשבתם פעם על כך שלא רק שהצד השני אינו בהכרח שם לב לכל ניואנס, אלא שיכול להיות שהוא אפילו לא שם לב לקיומכם?
השאלה בכותרת יכולה להישמע משונה. מה זאת אומרת? ברור שכן. אבל, בסדרת ניסויים שנערכה על ידי החוקרים לוין וסימונס מסתבר שלאו דווקא. ניתן דוגמא לאחד הניסויים:
אתם הולכים ברחוב, כשאדם לא מוכר עוצר אתכם בבקשה שתכוונו אותו למקום שאתם מכירים. אתם עוצרים ומתחילים להסביר, כשלפתע עוברים ביניכם שני אנשים שסוחבים דלת, כך שלמשך מספר שניות אתם מופרדים זה מזה. לאחר מכן אתם מסיימים את ההסבר וממשיכים בדרככם. האם תשימו לב אם במהלך הזמן שהופרדתם האדם שדיברתם איתו הוחלף באדם אחר? יכול להיות שהתגובה האינסטינקטיבית שלכם היא "בוודאי!" אולם בניסוי משנת 1998 50% לא שמו לב להחלפה!
אם 50% מהאנשים לא שמים לב אפילו לדבר כה בולט כמו החלפת בן השיחה באמצע, מה הסיכוי שהם ישימו לב ויזכרו לא רק אתכם אלא גם פרטי פרטים בהתנהגות שלכם אם אינם מכירים אתכם לעומק?
יכול להיות שאתם אומרים "מעניין, אבל אם אגמגם/אסמיק/אגיד שטויות, אין סיכוי שמישהו יתעלם מזה". גם כאן, ניסויים בפסיכולוגיה מראים שהמציאות היא אחרת, וגם כשמדברים איתכם, לא בהכרח שמים לב למה שאתם אומרים.
חשבו על המצב הבא: אוניברסיטה/מכללה לקראת תקופת המבחנים. תור עצום למכונות הצילום, כולם מחכים לתורם, ולפתע בחור מגיע ומנסה לעקוף אתכם ואת התור כולו. מה ישכנע אתכם לתת לו לעבור? יכול להיות שאתם אומרים עכשיו ששום דבר לא ישכנע אתכם, או שאולי אם הוא יציע לכם כסף, או יספק סיבה ממש משכנעת כמו "הוקפצתי למילואים, אני חייב לצאת עוד כמה שעות וממש רוצה לקחת איתי חומר למקרה שיהיה זמן ללמוד". בפועל, מסתבר שהמציאות שונה מאוד…
בשנת 1977 חוקרת בשם אלן לנגר ערכה ניסוי בנושא זה בדיוק. היא שלחה אנשים ששיתפו איתה פעולה לתור למכונות צילום בתקופת מבחנים והם התבקשו לנסות לחתוך את התור תוך שימוש באחד מההסברים הבאים:
1. סליחה, יש לי 5 דפים לצלם, אני יכול להשתמש במכונה?
2. סליחה, יש לי 5 דפים לצלם, אני יכול להשתמש במכונה כי אני ממהר?
3. סליחה, יש לי 5 דפים לצלם, אני יכול להשתמש במכונה כי אני צריך לצלם?
מה אתם אומרים? איזה משפט הוביל להיענות גבוהה יותר? באופן לא מפתיע, המשפט הראשון היה הכי פחות מוצלח, והוביל ל-60% היענות. החלק המפתיע הוא שהמשפט השני והשלישי זכו כמעט לאותה הצלחה – 94% לשני ו-93% לשלישי, למרות שאם חושבים על כך, אין שום סיבה שהוא ישכנע. הרי כל מי שנמצא בתור צריך לצלם, לכן אין סיבה לתת למי שביקש קדימות.
אפשר להסיק מכך לא מעט מסקנות. בהקשר שלנו, מסתבר שאנשים לא באמת מקשיבים תמיד בקפידה כמו שאנחנו משערים. זכרו זאת בפעם הבאה שתייסרו עצמכם על משפט לא מוצלח שאמרתם, הסמקה, גמגום קל או כל דבר אחר שאתם חושבים שייחרט לעד אצל הצד השני וישפיע על דעתו לגביכם. אם נמשיך את הקו של ניסוי מכונת הצילום, יכול להיות שהצד השני אפילו לא שם לב למה שנראה כל כך הרה גורל בעיניכם.
איך לדעתכם מחשבה על כך שלא באמת שמים לב אליכם תשפיע על התחושה שלכם במצבים חברתיים שונים? חלקכם בוודאי אומרים שזה יעזור, אחרים לא מאמינים לכך וחושבים שבמציאות זה לא יעבוד, אחרים חושבים שגם אם באמת לא שמים לב, זה לא ישפיע על התחושה שלכם. ההצעה שלנו היא לנסות זאת בפועל, ולא פעם אחת בלבד, אלא שוב ושוב, גם כדי שתוכלו לצבור מספיק מידע, וגם מכיוון שאין די בהבנה שכלתנית, וצריך לתרגל דברים פעמים רבות כדי להגיע לשינוי בהרגשה.
איך לעשות זאת? תכננו ניסוי שנועד לבדוק מחשבות נוסח "אנשים שמים לב לכל דבר שאני אומר או עושה" (נסחו את האמונה המדויקת שלכם). חשבו לא רק על מה אתם עושים, אלא גם איך תבדקו את תגובת הצד השני, כשעל הבדיקה להיות מדויקת ולא נסמכת על תחושה בלבד. ניתן דוגמא לניסוי אחד: לכו למקום שיש בו אנשים רבים, למשל מסעדה, קניון או אפילו מקום העבודה אם אתם עובדים במקום גדול שיש בו אנשים רבים. שהו במקום כמה דקות ועשו מה שנהוג לעשות בו (למשל ללכת בין החנויות בקניון, לשבת במסעדה, להסתכל בתפריט ולהזמין), לאחר מכן לכו לשירותים ותחליפו את החולצה שלכם בחולצה אחרת, דומה, אבל מספיק שונה כדי שאי אפשר יהיה להתבלבל ביניהן (למשל חולצה עם אותה גזרה ובצבע שחור במקום אפור). עכשיו בדקו איך אנשים מגיבים. הגדירו מראש מהן תגובות שמעידות על כך שהצד השני ראה שיש הבדל, תשובות כמו "אני מרגיש שמבחינים" לא נחשבות. עליכם לחפש תגובות שמעידות בבירור שהצד השני שם לב, למשל שאלה ישירה נוסח "החלפת חולצה?". תגובות כמו "סיבוב הראש אחורה" לא "זוכות בנקודה" אלא בסימן שאלה, כיוון שאין לכם דרך לדעת למה הצד השני סובב את ראשו. יכול להיות שהוא ראה מישהו שהוא מכיר, יכול להיות שרצה להעיף מבט נוסף בחלון ראווה, יכול להיות שהוא הסתכל עליכם אבל לא בגלל החולצה אלא כיוון שנראיתם לו מוכרים. עכשיו ספרו את מספר התגובות שמראות בבירור ששמו לב, מספר התגובות שלא נותנות מידע (סימן שאלה) ומספר התגובות שמעידות שהצד השני לא גילה עניין (כלומר, כל האנשים שפשוט חלפו על פניכם או דיברו אתכם רגיל). דאגו לאסוף מספיק תגובות כדי שהמידע יהיה משכנע, כלומר, יותר מ-40-50 תגובות. מה היו התוצאות? איך אתם מרגישים לגביהן?
עכשיו נסחו אמונה חדשה שתשמש אתכם במצבים חברתיים, למשל "רק חלק קטן מאוד מהאנשים שם לב אלי כשעשיתי משהו שנראה לי חריג ומושך תשומת לב. מכך אני יכול להסיק שגם עכשיו לא ישימו אלי לב וזאת רק תחושה שלי ולא המציאות". התנסו במגוון מצבים חברתיים שאתם נמנעים מהם לעיתים, מצמצמים את עצמכם והפעילות שלכם בהם או מרגישים בהם חוסר נוחות ניכר. התאמנו בהם שוב ושוב יחד עם האמונה החדשה. תרגול חוזר בהחלט יכול להפחית את חוסר הנוחות שלכם. עם זאת, פעמים רבות יש אמונות נוספות או שהפחד מושרש זמן רב, ואין די בתרגיל או הבנה אחת כדי לשנות זאת. אם החרדה במצבים חברתיים פוגעת בחייכם, כדאי מאוד לשקול פנייה לטיפול שיתן לכם כלים רבים שיאפשרו לכם ללמוד להתמודד עם מצבים חברתיים שונים ובהדרגה להרגיש בהם יותר בנוח.
בהצלחה!
Simons D,J & Levin, D,T (1998) . Failure to detect changes to people during a real-world interaction. Psychonomic Bulletin & Review December 1998, Vol 5, pp 644-649.
Langer E. J. Blank, A,; Chanowitz, B (1978). The mindlessness of ostensibly thoughtful action: The role of "placebic" information in interpersonal interaction. Journal of Personality and Social Psychology, Vol 36(6), Jun 1978, 635-642.
