נוסטלגיה היא מונח שטבע רופא שוויצרי בשם יוהנס הופר במאה ה17. המונח תיאר במקור את תשוקת החיילים השוויצריים לחזור לביתם בעודם נלחמים. המילה עצמה מקורה בשתי מילים יווניות: נוסטוס (שיבה הביתה) ואלגוס (כאב). המילה העברית לנוסטלגיה היא 'רפקת', מלשון התרפקות על העבר שהיה ואבד.
כולנו חווים רגעי נוסטלגיה מעת לעת, אך האם אותם רגעים טובים או רעים לנו?
הגישה הבודהיסטית קוראת לנו להכיר בכך שהחיים הם למעשה שינוי מתמיד- כל דקה שונה מקודמתה ומזו שתבוא אחריה. עם זאת, אנחנו נוטים לשאוף ליציבות, לקביעות, לנצחיות. אחד ההסברים לשאיפה זו היא ששינוי מאיים עלינו ועלול לדרוש מאיתנו לפתח באופן מידי כישורים חדשים על מנת להתמודד עם המצב החדש שנקלענו אליו. כך למשל, אם התרגלתי ללכת בדרך מסוימת מהבית לעבודה, וביום בהיר אחד הדרך הרגילה שלי נחסמה בגלל עבודות בכביש, אני עלולה לחוש לחץ וחרדה מכך שאני נאלצת למצוא דרך חלופית במהרה.
נוסטלגיה נחשבת ל"מרירה מתוקה"- מתוקה כי היא מאפשרת לנו לחיות מחדש רגעים טובים מהעבר, מרירה כי היא מזכירה לנו כל פעם מחדש שאותם רגעים לעולם לא ישובו.
על פי חוקרי נוסטלגיה, אנחנו נוטים לשקוע בנוסטלגיה בעיקר בתקופות של שינויים גדולים כמו המעבר מילדות לבגרות או היציאה לפנסיה. בנוסף, גם שינויי חיים משמעותיים כמו הגירה למדינה אחרת יכולים להיות מלווים בהישענות רבה מהרגיל על רגעים נוסטלגיים. מעניין לדעת שכשאנחנו נזכרים בעבר בצורה נוסטלגית, אנחנו נוטים להתמקד ברגעים חיוביים ולא באלו שהיו נטרליים או שליליים.
בעבר נהוג היה לחשוב שנוסטלגיה עלולה לפגוע באנשים שחווים אותה תדיר, מכיוון שהם לא נוכחים בהווה ובעצם משתמשים בעבר כמעין בריחה מהתמודדות עם הקונפליקטים העכשוויים שלהם.
בשנים האחרונות, לעומת זאת, יותר ויותר מחקרים הראו שלנוסטלגיה יש גם יתרונות רבים על אלו שחווים אותה.
בין היתר, נוסטלגיה מהווה גורם מייצב עבורנו, היא עוזרת לנו לחוות את עצמנו כבעלי עבר, הווה ועתיד רציפים וקוהרנטיים. ההיזכרות בעבר מזכירה לנו, למשל, שאנחנו מסוגלים להתמודד עם משברים שונים וגם לצאת מהם מחוזקים. באחד מהמחקרים הללו הוצגו נותנים שהראו שזיכרונות נוסטלגיים רבים נוגעים למערכות יחסים משמעותיות עם אנשים אחרים. זיכרונות כאלו יכולים לתרום ולנחם את האדם בזמני משבר וקושי.
לדוגמה, היזכרות בתקופת הילדות בה חוויתי אהבה בלתי מותנית מההורים שלי יכולה לעזור לתחושת המסוגלות שלי ולאמונה שלי בעצמי. במילים אחרות, נוסטלגיה לא חייבת "לכלוא" אותנו בעבר, היא יכולה גם לשחרר אותנו ולעודד אותנו לצמוח ולהתפתח בהווה. ממצאים מחקריים נוספים הראו שאנשים שנוטים לנוסטלגיה מתמודדים היטב עם מצוקה, הם פונים לעזרה ולקבלת תמיכה רגשית מקרוביהם ומתמקדים בבעיות שלהם באופן אקטיבי על מנת לפתור אותן, במקום לחפש דרכים להסיח את דעתם מהבעיות ולהתעלם מקיומן.
למרות כל המחקרים שהוזכרו לעיל, חשוב לציין שכיום נהוג להפריד בין שני סוגים של נוסטלגיה: נוסטלגיה אישית ונוסטלגיה היסטורית. בעוד שנוסטלגיה אישית (היזכרות וכמיהה לעבר האישי שלי) יכולה לתרום רבות לבריאות הנפשית שלנו ולעזור לנו להתמודד עם משברי חיים, נוסטלגיה היסטורית (היזכרות וכמיהה לתקופה היסטורית אחרת מהנוכחית) עלולה להשפיע עלינו באופן שלילי למדי.
על פי מחקרים מובילים בתחום, נוסטלגיה היסטורית מלווה לעתים קרובות בגישה ביקורתית וצינית כלפי התרבות העכשווית. אנשים שמתאפיינים בנוסטלגיה כזו עשויים להיות ממורמרים וחסרי שביעות רצון ואף לחוות דיכאון וחרדה מוגברים. לסיכום ניתן לומר כי נוסטלגיה אישית יכולה להיות כלי טיפולי יעיל, בטיפול קוגנטיבי התנהגותי (המוכר גם כטיפול CBT) ובטיפול פסיכולוגי בכלל. בעזרתה אפשר לעודד אנשים שעברו אירוע טראומטי למשל להתבונן אחורה, להישען על הזיכרונות החיוביים שלהם, לייצר שינוי בהווה ולחוש תקווה לגבי העתיד.
הכתבה מבוססת על מחקריה של פרופסור קריסטין באטצ'ו (Krystine Batcho) שמלמדת וחוקרת בLe Moyne College שבמדינת ניו יורק, ארה"ב.
