המאמר נכתב ועודכן ע"י שיר היימן ויעל לב בתאריך 11/01/2023.
הפרעה אובססיבית-קומפולסיבית (OCD) בילדות היא הפרעה פסיכיאטרית שעלולה להוביל לפגיעה קשה, מתמשכת ורחבה בתפקוד החברתי, הלימודי והמשפחתי, ובאיכות החיים הן של הילד הסובל, והן של הסביבה הקרובה המקיפה אותו. בעבר, OCD בילדות נחשב למצב נדיר למדי, ועל כן לא נערכו מחקרים רבים בנושא זה, ורק אנשים מקצוע מעטים התמחו באבחון ובטיפול בOCD.
בעשור האחרון, בעקבות ההבנה כי שכיחותה של הפרעה זו בגילאים מוקדמים גבוהה הרבה ממה שהיה מקובל לחשוב, חלה התקדמות משמעותית בהבנת המאפיינים של ההפרעה- אלו הדומים לOCD במבוגרים ואלו השונים, ובדרכי האבחון והטיפול בילדים.
OCD, הפרעה אובססיבית קומפולסיבית, מאופיינת על ידי שני "רכיבים" מרכזיים: בלב ההפרעה עומדות מחשבות אובססיביות טורדניות שחוזרות שוב ושוב. האובססיות מעוררות מצוקה, חרדה גועל ועוד מגוון רגשות שליליים, שכן מי שסובל מההפרעה איננו מעוניין לחשוב או להרגיש כך, אך חש כי הדבר לא נמצא בשליטתו.
אל מול הרגשות השליליים, החרדה והמועקה, מתפתחים דפוסי התמודדות דרך קומפולסיות: פעולות שנראות כמו טקסים כפייתיים שחוזרים עליהן על מנת להרגיע ולבטל את תחושת הסכנה והמצוקה שהאובססיות מעלות. למרבה הצער, הקומפולסיות אינן יעילות בהפחתת המצוקה, אלא לזמן קצר בלבד (במקרה הטוב). מהר מאד המחשבה האובססיבית חוזרת, החרדה עולה שוב, ועימה תחושת הדחף וההכרח לעשות פעולה מרגיעה.
עם הזמן, המרווחים הולכים ומתקצרים, כך שבסופו של דבר מי שסובל מההפרעה מוצא את עצמו מוצף ללא הרף בחרדה, מצוקה, ומועקה שדורשת ממנו לבצע עוד ועוד טקסים, עד שלא נותר לו זמן, אנרגיה ומוטיבציה להשקיע בשאר תחומי החיים.
OCD עלול להתפרץ ולהשפיע בכל גיל, החל מהילדות המוקדמת ועד הבגרות. אחוז גבוה מתוך האנשים הסובלים מOCD מדווחים כי החלו לסבול מהסימפטומים כבר בגיל מוקדם, גם עם אובחנו בOCD רק בגיל מבוגר. ההערכה היא כי לוקח 17 שנים מהתפרצות ההפרעה ועד אבחנה מתאימה. כך שאוסידי שפרץ בילדות המוקדמות יכול להיות מאובחן בבגרות וכך לגרום לסבל רב.
מחקרים מעריכים את שכיחות ההפרעה כמשפיעה על בין 1 ל3 אחוז מהילדים ובני הנוער. בקרב ילדים צעירים, נראה כי ההפרעה שכיחה יותר בקרב בנים מאשר בנות, ביחד של כ3:2, אולם מגיל ההתבגרות מגמה זו משתנה ובבגרות נראה שיש שכיחות גבוהה יותר בקרב נשים.
בדומה לתיאור ההפרעה אצל מבוגרים, ילדים הסובלים מOCD חווים אובססיות- מחשבות שחוזרות על עצמן, דחפים, תמונות שמופיעות בדמיון שוב ושוב. הילד אינו מעוניין לחשוב את המחשבות האובססיביות, אשר מעוררות בו פחד רב, אך הוא מרגיש כי הוא לא מסוגל להפסיק או לשלוט בהן. על מנת להתמודד עם המצוקה ולהרגיש כי הוא שולט בפחד, הילד מפתח טקסים כפייתיים וחוזר עליהם שוב ושוב, בכל פעם שהאובססיה המאיימת עולה.
OCD היא הפרעה הטרוגנית מאד. משמעות הדבר היא שישנם תסמינים רבים, מגוונים ושונים מאד אותם חווים אנשים וילדים הסובלים מocd . האובססיות יכולות לעסוק בנושאים שונים, למשל:
גם הקומפולסיות, שהן האופן בו הילד מוצא דרך להתמודד ו"לבטל" את האובססיות, יכולות ללבוש פנים רבות. הפעולות הקומפולסיביות יכולות להיות התנהגות שניתן לראות אותה מבחוץ, אך גם פעילות "נסתרת" שקוראת במחשבה, כמו ספירה חוזרת או מנטרה שהילד אומר לעצמו. קומפולסיות נפוצות בקרב ילדים הן:
OCD צריך להיות מאובחן ע"י איש מקצוע מומחה בבריאות הנפש, כמו פסיכיאטר או פסיכולוג מורשה. האבחנה של OCD אצל ילדים דומה במידה רבה לאבחנה של מבוגרים. הקריטריונים כוללים:
במקרים של OCD בילדים, ישנה חשיבות מוגברת לתשומת לב לאבחנה מבדלת עם מצבים והפרעות אחרות. למשל, חשוב לוודא כי ההתנהגות ה"טקסית" של הילד אכן עונה על הקריטריון של קומפולסיות, ולא מהווה התנהגות רגילה ומותאמת גיל (לפעמים ללכת על הקווים הוא שלב שקשור לחקירת הילד את העולם והמסוגלות שלו).
בתקופת הילדות נפוץ, נהוג ואף חיובי שילד יאמץ לעצמו טקסים מרגיעים (כמו טקס "לילה טוב") ויבחר אובייקטים אשר ייתנו לו ביטחון והרגעה (היקשרות לחפץ מסוים, צורך בסידור של המשחקים בסדר ספציפי).
על מנת להבחין שני המצבים, חשוב לזהות האם ביצוע הטקס גורם לילד רוגע בטווח הארוך, או שמא הוא מגביר את מידת המתח והמצוקה, כמו במקרה של קומפולסיה בOCD.
בנוסף, חשוב להבחין בין התנהגות חזרתית וכפייתית הנובעת מחרדה, כמו במקרים של OCD, לבין התנהגות חזרתית שנראית דומה אשר נפוצה בהפרעות על הספקטרום האוטיסטי.
שתי נקודות אשר מבחינות בין הקריטריונים לאבחון OCD אצל ילדים לאלו של מבוגרים, קשורות לעניין התובנה- עד כמה האדם מבין את ה"הגיון הפנימי" של פעולותיו, ובד בבד עד כמה הוא מסוגל להבין כי קיים פער בין מה שהוא מרגיש וחושב, לבין המציאות.
במבוגרים, לרוב ישנה ישנה תובנה למצב והאדם לרוב יודע שיש משהו מוגזם הן האובססיות והן הקומפולסיות, שהן אינן רציונאליות, אך למרות זאת הוא אינו מצליח להיפטר מהן, מה שמטריד אותו ופוגע בו (אם כי יש גם אנשים מבוגרים עם תובנה נמוכה או ללא תובנה לכך).
אבחון של ילדים אינו מחייב תובנה של הילד לגבי חוסר ההיגיון והסבל שנגרם לו בשל הסימפטומים, ואף ניתן לאבחן ילד כסובל מOCD גם במקרים בהם הוא אינו מראה כל ניסיון להתנגד לאובססיות. בנוסף, במקרה של ילדים קטנים, ייתכן כי הם כלל לא ידעו להסביר מהי המטרה של הטקסים הכפייתיים שהם עושים, כלומר- מהו הפחד, החרדה או המצוקה שהם מנסים להרגיע.
זיהוי אובססיות: באופן כללי, הסימן המרכזי שעשוי לסייע בזיהוי של אובססיות בOCD, הוא מידת החרדה, הפחד, גועל, אשמה ומצוקה שהן מעוררות בילד. גם כאשר הילד אינו משתף אודות התוכן של מחשבותיו (דבר שקורה פעמים רבות בשל בושה, אשמה או פחד כי באם יגיד בקול רם את מה שעובר לו בראש, הדבר עלול להתממש) ניתן לזהות כי הוא מוטרד באופן קיצוני סביב נושאים מסוימים.
זיהוי קומפולסיות: ניתן לזהות את הקומפולסיות כאשר נראה שהילד מתעכב סביב דברים, סיטואציות, נושאים או חפצים מסוימים, ונראה כי הוא מנסה לעשות דבר מה על מנת לעצור ולהפיג את החרדה שעולה בו, או למנוע מדברים רעים לקרות. כאשר מישהו או משהו מנסה למנוע בעד הילד לבצע את הקומפולסיה, הטקס עליו הוא חוזר שוב ושוב, הדבר עלול להעלות בו חרדה ומצוקה רבה, ולעיתים אף תגובת תוקפנות ואלימות.
שיתוף פעולה עם קומפולסיות: גם אצל מבוגרים, אך באופן משמעותי נפוץ יותר אצל ילדים, ההורים או אנשים אחרים בסביבה הקרובה של הילד עלולים לשים לב כי הם "שותפים" לקומפולסיות ובעל כורחם משתפים פעולה עם הטקסים הכפייתיים. למשל, ילד יכול לשאול את הוריו את אותה שאלה שוב ושוב, לבקש מהם לסדר או לנקות דבר מה מסוים באופן חוזר, לבדוק האם הדלת נעולה, לומר מילה מסוימת, לעשות פעולה באופן חזרתי. כמובן שהתנהגויות אלו ירדו במהלך הטיפול בהנחיית המטפל שכן הם מתחזקים את ההפרעה.
בשל העובדה שגם באופן נורמלי ילדים תלויים בהוריהם ומבקשים את עזרתם בדרכים רבות, וכן נעזרים בהם על מנת להרגיע את עצמם, עלול לקחת זמן מה עד שההורה ישים לב כי מדובר בהתנהגות כפייתית, ומגזמת. גם לאחר שההורה מזהה כי מדובר בקומפולסיה, התנגדות אליה עלולה להיות קשה במיוחד.
כאשר ההורה אינו משתף פעולה ו"מרגיע" את הילד באמצעות הפעולה הכפייתית, הילד מוצף בחרדה איומה או רגשות שליליים אחרים, ותחושה כי דבר נורא עלול להתרחש בכל רגע.
ההורה עלול לחוות קושי רב לעומוד אל מול הפגנת המצוקה הבלתי נשלטת של הילד, אשר לעיתים באה לידי ביטוי גם באגרסיות ותוקפנות רבה שמופנית אל ההורה, אשר נחווה באותו רגע כפוגע ומונע מהילד את ה"הרגעה" שהוא זקוק לה.
ילדים הסובלים מההפרעה, חווים רגשות קשים של דאגה, מתח, גועל ופחד אשר אינם נותנים להם מנוח. הטקסים, שהן הדרך שהילדים מוצאים להתמודד עם הרגשות הקשים, עשויים לתת להם תחושת הקלה בהתחלה, אך ככל שעובר הזמן הרוגע או תחושת הביטחון שמספק הטקס פוחתת, ולכן הילד נאלץ לעשות עוד ועוד טקסים.
במצב זה, הילד עסוק ללא הרף, מבחינה מחשבתית והתנהגותית, בניסיונות להתחמק ולבטל סכנות ואיומים, ונשאר לו מעט מאד זמן ואנרגיה לדברים אחרים כמו לימודים, חוגים וחברים. הילד עלול לחוות תסכול, עייפות, ואף זעם על חוסר היכולת שלו להרגיע את עצמו ולשלוט במחשבות, מה שעלול לצאת כלפי חוץ בהתקפים של אגרסיביות ואף אלימות.
למרבה הצער, חלק מהילדים מתביישים או מרגישים אשמים על המחשבות, הפחדים וההתנהגויות שלהם, ולכן הם עשויים לסבול זמן רב מהתסמינים ולא לשתף איש במה שעובר עליהם. מחקרים שונים מצאו שלוקח עד 17 שנים מזמן התפרצות ההפרעה ועד אבחונה על ידי איש מקצוע.
בדומה להפרעות פסיכיאטריות רבות, הגורמים ל ocd אינם ידועים באופן וודאי. ישנן מספר תאוריות, המתייחסות לגורמים אשר ייתכן כי קיים קשר בינם לבין התפתחות של OCD:
גנטיקה- מחקרים שונים אשר בחנו את שכיחות ההפרעה בקרב אנשים בעלי קרובי משפחה מדרגות קרבה שונות, מצאו כי בעיקר בOCD אשר מופיע בגיל מוקדם, נראה כי ישנה השפעה גנטית על הסיכוי להתפרצות ההפרעה. יחד עם זאת, מידת ההשפעה איננה ברורה, וכן לא קיימת וודאות לגבי מהם הגנים אשר מגבירים את הסיכון לOCD.
נוירופסיכולוגיה- מחקרים אשר בחנו את הפעילות המוחית של אנשים הסובלים מocd בהשוואה לקבוצת ביקורת, מצאו כי ניתן לזהות דפוסים של פעילות שונה באזורי מוח מסוימים הקשורים, למשל, לתחושת גועל, מצוקה אל מול איום, וכן ליכולת לווסת עוררות רגשית.
סביבה- בנוגע להשפעות סביבתיות, אין אחידות בין תוצאות מחקרים שונים אשר ניסו לבחון האם ישנן חוויות חיים ספציפיות אשר מגבירות את הסיכון לOCD בילדות. יחד עם זאת לרוב לאנשים עם OCD יש קרובי משפחה עם ההפרעה דבר שיכול להעיד על מועדות גנטית או למידה.
לרוב, התפתחות ההפרעה בocd נחשבת להדרגתית, והמצב (ללא טיפול) מחמיר לאורך זמן. עם זאת, ישנם מקרים ייחודיים ונדירים בהם נראית "התפרצות" של ההפרעה אצל ילדים, סימפטומים אובססיביים קומפולסיביים חמורים (ולעיתים גם "טיקים" גופניים) אשר מופיעים בין לילה.
קיימת השערה המקובלת בקרב חוקרים שונים כי זיהום חיידקי סטרפטוקוקלי מסוים עלול לגרום להתפרצות אלו, ועל כן הטיפול הראשוני הוא אנטיביוטי. יחד עם זאת, מחקרים שונים מראים כי הטיפול האנטיביוטי אינו מספיק, אלא מהווה צעד ראשון בטיפול בסימפטומים הנפשיים וההתנהגותיים. לאחר ההתייצבות של המצב הבריאותי, יש להפנות את הילד לטיפול המקובל והמותאם לסימפטומים של OCD.
הטיפול המתאים והמבוסס ביותר להתמודדות עם OCD בכל גיל הוא CBT הממוקד בתרגול חשיפה ומניעת תגובה (Exposure and Response Prevention (ERP.
במהלך טיפול מסוג זה הילד המטופל לומד על המאפיינים של OCD , בדרך המותאמת לגילו, ליכולותיו ולתחומי העניין שלו שמאפשרים למטפל לבנות עימו שפה ייחודית. למשל, ילד שאוהב גיבורי על, ילמד על כך שלמרות שלעיתים נדמה לו כי הוא אינו מסוגל בשום אופן לעמוד מול הפחד, האיום, החרדה, הגועל או כל תחושה אחרת שעולה בו, יש בו "כוח על" נסתר שמחכה להתגלות ולהוכיח לו כי הוא מסוגל להתמודד.
כמו כן, הילד לומד לעלות כי על אף שלעיתים נדמה כך, ה"טקסים" הם אינם בני בריתו, אלא למעשה אויבים בתחפושת של חברים, אשר בכל פעם שהוא פונה אליהם- בלי שישים לב, הם מחלישים אותו ומגבירים את הקושי והלחץ שהוא חווה.
ביחד, בונים המטופל והמטפל את "מחנה האימונים לגיבור העל". בהדרכה ובליווי של המטפל, הילד לומד כיצד לחשוף את עצמו למצבים ולמחשבות המעוררים בו את תחושות החרדה והמצוקה, מבלי להשתמש ב"טקסים" אליהם הוא רגיל.
למשל, ילד המתמודד עם מחשבות אובססיביות הקשורות לסכנה שעלולה להיגרם אם יהיה לכלוך על מיטתו, ילמד בהדרגה כיצד להתמודד עם מחשבה, דמיון, התבוננות פאסיבית ואף פעולה אקטיבית של לכלוך המיטה, בלי לעשות את הפעולות והטקסים של הניקיון, החיטוי והבדיקה אותם הוא רגיל לעשות על מנת להפחית את החרדה.
בכל טיפול מסוג זה, ועל אחת כמה וכמה כאשר מדובר בילדים, ישנה חשיבות רבה לקצב איטי, מותאם, הדרגתי ומשחקי: בתחילה, החשיפות דורשות מהילד להתמודד עם מצבים שמעוררים בו מידה נמוכה של מצוקה. רק לאחר שהוא מתמודד איתם, ניתן לעלות בהדרגה לחשיפות קשות ומאתגרות יותר.
ככל שהילד צובר יותר ויותר חוויות הצלחה בחשיפה, הוא מגלה כי על אף שהחרדה מתעוררת, ומרגישה בלתי נסבלת למשך זמן מה, היא נחלשת בהדרגה והוא מסוגל להתמודד איתה גם כשהוא לא עושה את ה"טקס" אליו הוא רגיל.
מחקרים שונים מצאו כי טיפול של חשיפה ומניעת תגובה הוא טיפול יעיל עבור OCD בילדים, וקשור להפחתה של בין 40 ל60 אחוז מהסימפטומים, הנשמרת לאורך זמן גם לאחר סיום הטיפול. ישנן מספר "וריאציות" שנמצאו יעילות במחקרים שונים, ביניהן טיפול קבוצתי, וכן טיפול דיאדי או משפחתי בילדים צעירים.
במרבית המקרים של OCD, טיפול קוגניטיבי התנהגותי נחשב ל"קו ראשון" בו מתחילים לטפל בילדים ובנוער. במידה והטיפול איננו מצליח או במידה וחומרת הסימפטומים היא גבוהה, ישנה אפשרות לשלב גם טיפול תרופתי מותאם- לרוב מסוג SSRI' .
במצבים רבים בהם אחד מבני המשפחה סובל מ OCD, המשפחה כולה חשה ערעור ופגיעה משמעותית בשגרת החיים, היציבות, מערכות היחסים בין ההורים ועם שאר הילדים, וכן ביכולת התפקוד בכל המסגרות. בדומה לחוויה של הילד, גם ההורה עלול להיות מוצף בתחושות של חוסר אונים, בלבול, עייפות, תסכול וכעס.
פעמים רבות, בשל תחושות של אשמה ובושה, ולעיתים גם בלבול, הורים רבים נמנעים מלשתף את הסביבה החיצונית אודות מצבם ואינם פונים לקבלת עזרה מקצועית.
בנוסף, נוכח מצוקת הילד והרצון של ההורים לעזור, הורים רבים מתקשים להתנגד לדרישות של הילד, משתפים פעולה עם הטקסים ןמתקשים להציב גבולות מתאימים. מתוך הרצון לעזור הם הופכים לחלק מהמעגל האכזרי שמשמר את הבעיה.
חשוב להדגיש כי OCD, חמור ככל שיהיה, היא הפרעה אשר ניתן להתמודד איתה באמצעות טיפול מתאים ומקצועי. על כן, ישנה חשיבות רבה לפנייה לעזרה וקבלת טיפול והדרכה מקצועית כמה שיותר מוקדם.
תקופת הטיפול וההתמודדות מביאה עימה אתגרים רבים, לא רק לילד אל גם למשפחתו. במהלך הטיפול, הילד נדרש להפסיק ולבצע את הפעולות הקומפולסיביות, הטקסים אליהם הוא רגיל. הוראה זו דורשת לא רק את המוטיבציה והנכונות של הילד, אלא במידה רבה גם את העקשנות, היציבות והנחישות של בני המשפחה שצריכים ללמוד מחדש כיצד להתנגד ולא לשתף פעולה עם הOCD .
פעמים רבות, הדבר דורש מההורה לעמוד בפני ילדו אשר חווה מצוקה רבה וחרדה ולא להסכים לעשות את ה"טקס" שירגיע את הכל- לבדוק שוב את הדלת, לנקות את הצלחת, להגיד את "המילה המרגיעה". על מנת להתמודד עם אתגרים אלו, ההורה זקוק להדרכה מקצועית שתסייע לו ללמוד כיצד לתמוך ולחזק את הילד, שחווה באמת ובתמים כאב קשה מנשוא, אך בד בבד לא "ליפול" לביצוע של קומפולסיה שרק מחזקת את המצוקה של הילד בטווח הארוך. כמו כן, ההדרכה מספקת להורה לא רק כלים, אלא גם תמיכה נפשית בתקופה מורכבת ומאתגרת זו.
לסיכום – OCD היא הפרעה קשה, לעיתים קרובות היא פורצת בילדות או בגיל ההתבגרות. ההפרעה ניתנת לטיפול ומומלץ בהתאם לחומרת הבעיה לבנות טיפול מותאם הכולל את הרכיבים השונים של טיפול התנהגותי קוגניטיבי, טיפול מערכתי משפחתי וטיפול תרופות .
לנופר בת ה- 12 היו מספר הרגלים שאף פעם לא ויתרה עליהם- היא תמיד נכנסה למקומות כשרגל ימין ראשונה, היא היתה בודקת שוב ושוב אם כיבתה את האור כי לא היתה בטוחה, היא נהגה לספור בראשה את כמות המילים שנאמרו במהלך שיחה, ולעיתים תכופות כשמישהו היה קוטע אותה בספירה נאלצה לבקש מאנשים לחזור על דבריהם שוב. נופר גם היתה שוטפת את הידיים פעמים רבות במהלך היום ובדרך מיוחדת- היא היתה שמה סבון על יד ימין וממנה מעבירה ליד שמאל, שוטפת במים, מנגבת ואחר כך חוזרת על הפעולה אך מתחילה בלשים את הסבון על יד שמאל. נופר עשתה זאת מפני שפחדה שיהיה לה לכלוך על הידיים והאמינה שרק בדרך זו הן יהיו נקיות.
אמא של נופר שמה לב שההתנהגויות של בתה קצת מפריעה לה. היא הרגישה שדעתה של נופר מוסחת והיא אינה מרוכזת, היא מתעכבת ליד הדלת דקות ארוכות כשרוצים לצאת מהבית ולוקח לה המון זמן לשטוף את הידיים. היא שאלה את נופר על כך ועם קצת חשש, נופר סיפרה לאמה שהיא מתנהגת כך מפני שיש לה כל מיני דאגות בראש, שגורמות לה לעשות את הפעולות האלו. נופר מרגישה שעם הזמן הדאגות שלה הופכות לגדולות כל כך, עד שהן גורמות לה לעשות דברים שהיא לא רוצה וגוזלות ממנה המון זמן יקר. נופר מרגישה כאילו מישהו בתוך הראש שלה גורם לה לעשות זאת, למרות שהיא יודעת שאין כל הגיון במחשבה או במעשה הקשור אליה.
הוריה של נופר פנו לעזרה. הם הגיעו ביחד עם נופר לפגישה עם מטפלת מומחית לנושא. המטפלת סיפרה להם כי מדובר בבעיה מוכרת ונפוצה מאוד, שהרבה ילדים מדווחים עליה, וקוראים לה או.סי.די (OCD- ראשי התיבות באנגלית של המילים הפרעה אובססיבית קומפולסיבית). למזלם, זוהי בעיה רפואית מוכרת שיש לה טיפול יעיל. המטפלת שאלה את נופר הרבה שאלות כדי להבין היטב עם מה נופר מתמודדת. היא הראתה לנופר שיש רשימת מחשבות ורשימת התנהגויות שאנשים שסובלים מאותה הבעיה מדווחים עליהן. נופר זיהתה הרבה מהשאלות של המטפלת כמחשבות או כפעולות מוכרות שהיא פוגשת ביום יום, וביחד הן למדו על המחשבות ועל ההתנהגויות של נופר.
המטפלת סיפרה לנופר של-OCD יש שני מרכיבים: הראשון הוא ה'אובססיות', אותן מחשבות מדאיגות שלא מפסיקות להציק, המרכיב השני הן ה'קומפולסיות', אותן התנהגויות שה-OCD גורם לנו לחשוב שאנחנו חייבים לבצע, כדי שהדאגות יוכלו לקבל מענה ולהירגע קצת, גם אם רק לטווח הקצר.
בפגישות הראשונות המטפלת הסבירה לה שהמחשבות שנכנסות לנופר לראש עובדות כמו אזעקת שווא שפועלת גם כשאין מצב אמיתי של סכנה. המחשבות גורמות לנופר להרגיש שעליה לעשות משהו למרות שהוא לא הגיוני- ממש כמו אזעקה מקולקלת. המטפלת תלמד את נופר להבחין בין מצב אמיתי לבין מצב שמרגיש כמו אמיתי, אבל הוא בעצם אזעקת שווא, ולזהות מתי ההתנהגויות שכופות המחשבות הן הגיוניות ומתי הן מוגזמות ומיותרות.
המטפלת הסבירה לה שה-OCD הוא כמו מפלצת חצופה שמשתלטת על הראש של נופר ומכניסה אליו כל מיני רעיונות ומחשבות לא נעימות. הדרך היעילה לנצח את המפלצת החצופה הזו היא לא לציית לכללים שלה, גם אם זה מפחיד בהתחלה. היא והמטפלת הכינו רשימה של מחשבות לא נעימות והתנהגויות שנופר מבצעת כתגובה להן. המטפלת הסבירה לנופר שביחד הן ילמדו לא להקשיב למפלצת ה-OCD, הן יעשו זאת דרך עבודה שנקראת 'חשיפות'. חשיפה היא בעצם התמודדות עם משהו שנמנעים ממנו בדרך כלל. הן יתחילו במשהו קטן ולאט לאט, לפי הקצב של נופר, יתנסו במשימות חשיפה גדולות יותר.
המטפלת לימדה את נופר שכדי לסלק את מפלצת ה-OCD צריך לעשות לה 'דווקא'. דרך טובה לעשות זאת היא באמצעות שינויים קטנים בסדר הפעולות או באופן ביצוען. כך למשל, נופר שוטפת את הידיים שלה בצורה מסוימת כיוון שמפלצת ה-OCD דורשת סדר מיוחד של שטיפה. אם נופר תנסה לשנות קצת את אופן ביצוע שטיפת הידיים- תעשה זאת בצורה יותר איטית או בסדר קצת שונה, זה יעזור לה ללמוד להתנגד למפלצת ה-OCD.
עם הזמן וככל שהטיפול התקדם, נופר הצליחה לבצע משימות שנראו לה בלתי אפשריות פעם. היא התאמנה והשתפרה משבוע לשבוע, גם בבית והרבה בעזרת הוריה, כך שהיכולת שלה להתנגד ל-OCD גברה. היא תרגלה פעמים רבות עד שלמדה להבחין בין מחשבות ודאגות אמתיות לבין מחשבות ה"שייכות" למפלצת ה-OCD. המחשבות כבר כמעט לא הטרידו את נופר והיא הרגישה הקלה עצומה. סוף סוף התפנה בראשה מקום לעיסוקים אחרים, כך שהישגיה הלימודיים ומצבה החברתי השתפרו מאוד. בסיום הטיפול המטפלת הסבירה לנופר כי לפעמים ה-OCD עלול לנסות לחזור לבקר ולהציק… עם זאת, אם יעשה זאת, היא כבר יודעת איך להילחם בו- להמשיך להתעקש ולסרב לציית לו, כדי שלא יישאר בסביבה.
נופר לא נתנה ל-OCD לנצח! מה אתכם?
למאמרים נוספים על טיפולי CBT לחצו כאן
American Psychiatric Association (2012). Diagnostic and statistical manual of mental disorders. 5th ed. Washington, DC: American Psychiatric Association.
Nazeer, A., Latif, F., Mondal, A., Azeem, M. W., & Greydanus, D. E. (2020). Obsessive-compulsive disorder in children and adolescents: epidemiology, diagnosis and management. Translational pediatrics, 9(Suppl 1), S76.
Krebs, G., & Heyman, I. (2015). Obsessive-compulsive disorder in children and adolescents. Archives of disease in childhood, 100(5), 495-499.
Walitza, S., Melfsen, S., Jans, T., Zellmann, H., Wewetzer, C., & Warnke, A. (2011). Obsessive-compulsive disorder in children and adolescents. Deutsches Ärzteblatt International, 108(11), 173.
