דנה, בת 22, עובדת כמזכירה וחיה עם הוריה, הגיעה לטיפול קוגניטיבי התנהגותי בעקבות OCD – הפרעה טורדנית כפייתית.
מגיל ההתבגרות המוקדם, בגיל 13 לערך, דנה התחילה להרגיש כי קשה לה עם לכלוך: היא הייתה מסרבת לאכול במסעדות כי הגעיל אותה שאנשים אחרים אכלו מאותם צלחות וסכו"ם, לא אהבה לטייל כי הרגישה שעלולה להתלכלך וחשה צורך מיידי להתקלח, ניסתה להתחמק ממגע עם אנשים וחשה כי הדבר גורם לה להיות מלוכלכת ועוד.
לאורך השנים התרבו המצבים בהם דנה הרגישה מזוהמת וההתנהגויות שנועדו להבטיח את ניקיונה. היא החליפה בגדים בתדירות גבוהה וכיבסה אותם בטמפרטורה גבוהה, המקלחות ארכו למעלה משעה, היא שטפה ידיה לעיתים קרובות וביסודיות ואריכות שידעה שהן מופרזות וגרמו לעור ידיה להאדים ולהתקלף, השתמשה בנייר טואלט על מנת לגעת בחפצים שהרגישו לה מזוהמים וניקתה ידיה עם מגבונים לחים אם לא יכלה לשטפן. התנהגויות אלו ארכו זמן רב, פגעו בתפקודה היומיומי של דנה והיא חשה כי עליה להסתיר אותן מפני הסביבה.
דנה פיתחה נוהל ניקיון קבוע לפיו התנהלה. במידה וחרגה ממנו הייתה צריכה לטהר את עצמה או את חפציה האישיים עד אשר הרגישה כי ביצעה זאת באופן מושלם ואז נרגעה כי חשה נקייה. אך תחושת הניקיון הייתה רגעית כיוון שכעבור זמן מועט נתקלה במצב אחר שגרם לה להרגיש מזוהמת ושרשרת הניקיונות החלה שוב. לפעמים לא היה די בניקיונות, דנה לא האמינה למראה עיניה, ושאלה שוב ושוב אנשים קרובים לה אם ידיה נקיות מספיק, אם בגדיה נגעו בחפצים שראתה כמזוהמים וכן הלאה, והמשיכה לשאול ללא הרף עד שהשתכנעה שאינה מזוהמת.
מחשבותיה היו טרודות באופן כמעט בלתי פוסק סביב ענייני ניקיון, והדבר לא נעצר בה: היא דרשה מבני הבית ובן זוגה שיתקלחו מיד עם הכניסה לבית והפכה את חדרה למקדש לניקיון שהכניסה אליו מותרת רק לאחר שהאדם עבר את ביקורת הניקיון שלה. בנוסף לניקיונות של אמה, דנה הייתה מרבה לנקות את חדרה, החליפה מצעים מדי יום ונמנעה מהזמנת חברים לביתה על מנת שלא יביאו לכלוך מן החוץ. במקום עבודתה הייתה נוהגת לנקות באובססיביות את שולחנה ואת המגירות וזאת מבלי שאף אחד היה רואה.
דנה פנתה לטיפול ב-OCD עקב פגיעה באיכות חייה בעקבות טקסי הניקיון ומצב רוח ירוד שנמשך במהלך החודשים האחרונים. היא הרגישה כי אינה חווה סיפוק מחייה מכיוון שנמנעת מפעילויות שונות וכי קשריה החברתיים מצומצמים, והרגישה מותשת מהצורך לעסוק כל הזמן בנושא הניקיון ומהמצוקה שחוותה כשהרגישה מזוהמת. בן זוגה הציג בפניה מספר רב של פעמים כי עליה לטפל בבעיית הניקיון שלה, ודנה הבינה כי אם לא תטפל בכך ייתכן והקשר הזוגי שלה ייפגע ואף יסתיים.
הטיפול של דנה נחלק לשני חלקים: טיפול קוגניטיבי שהתמקד בהקניית ידע על OCD, כיצד ההפרעה נוצרת, הסברים ביולוגיים להפרעה, כיצד התנהלותה הנוכחית ויחס הסביבה אליה מחזקים את עוצמת ההפרעה, וכיצד עליהם לנהוג על מנת להילחם בהפרעה. החלק השני הינו הטיפול ההתנהגותי, חלק זה עוסק בחשיפה הדרגתית למצבים ולגירויים מעוררי מצוקה ובמקביל הימנעות מביצוע טקסים, על מנת לאפשר לדנה לחוות על בשרה שכשהיא מצליחה לא להגיב בצורה טקסית, המצוקה פוחתת לאורך זמן, כשרמות המצוקה הולכות ופוחתות ככל שחוזרים על החשיפה.
בטיפול עלה כי חייה של דנה סובבים בעיקר סביב הימנעויות ממצבים הגורמים לה להרגיש מזוהמת וטקסי ניקיון המסיימים את תחושת הזיהום ומביאים לה הקלה ניכרת. דנה הסכימה לוותר על חלק מטקסי הניקיון או לפחות לדחות אותם בשלב הראשון אם אינה יכולה להימנע מכך לחלוטין. היא החלה לתעד מצבים שונים בחיי היומיום שלה בעבודה, בבית ובחוץ וציינה האם הצליחה להימנע מביצוע הטקס, מה הייתה רמת המצוקה עבורה ותוך כמה זמן המצוקה שככה.
[contact-form-7 id="12664" title="Posts Form"]
בשלב זה נעשתה עבודה גם על בניית היררכיה של מצבים שונים, כשהמטרה הייתה ליצור הבדלה בין מצבים "מזהמים" שונים. עד אז, כל דבר שנתפס בעיני דנה כמלוכלך היה בגדר בלתי אפשרי, בניית ההיררכיה אפשרה לה לראות שיש רמות קושי שונות ועם חלקן היא מסוגלת להתמודד. ההיררכיה שימשה כבסיס לתוכנית הפעולה הטיפולית, כשהמטרה הייתה להתחיל עם מצבים בדרגות ביניים, ולטפס בהדרגה, ככל שדנה תרכוש יותר כלים שיאפשרו לה להתמודד. בבניית ההיררכיה דנה והפסיכולוג התייחסו להתמודדות שלה עם אותם מצבים מבלי להימנע, להשתמש ב"עזרים" כמו מגבונים לחים או לבצע טקסי ניקיון לאחר הפעולה. דוגמא לפריטים בהיררכיית המצבים של דנה: 30- לשבת על ספסל ציבורי. 40- לגעת בחפצים של אחרים. 50- לאכול במסעדה. 60 – ללכת למספרה. 70- להיכנס עם נעליים הביתה. 80- ללטף בעל חיים. 90- לגעת בידיות של דלתות ציבוריות. 100- להיכנס לשירותים ציבוריים.
בתוך הטיפול דנה והמטפל הקוגניטיבי התנהגותי בחנו את אופן ההתמודדות שלה במשימות שלקחה על עצמה. דנה הביאה כדוגמא סיטואציה בה בן זוגה חזר מהעבודה והתיישב על המיטה לפני שהחליף בגדים והתקלח. היא הצליחה להימנע מוויכוח עימו והחליטה כי לא תחליף את המצעים למרות הקושי שבכך. בניתוח המקרה עלה כי רמת המצוקה ההתחלתית הייתה כ-80, רמה כמעט בלתי נסבלת עבורה. דנה הניחה שהמצוקה ותחושת הגועל יישארו ברמה גבוהה לאורך זמן והיא לא תוכל להירגע ולהירדם. בפועל, לאחר כחצי שעה שנשארה במיטה מבלי לבצע טקס תוך שימוש בטכניקות להתמודדות עם המחשבות שלמדה בטיפול, רמת המצוקה ירדה באופן משמעותי והגיעה ל-40. בשלב זה דנה הצליחה להירדם למרות שעדיין לא הרגישה בנוח לגמרי. דנה המשיכה לאפשר לבן זוגה לשבה על מיטתם ללא ביצוע טקסים מדי יום ורמת המצוקה המשיכה לפחות.
עם הזמן התקדמה דנה בהיררכיית המצבים והסכימה להתמודד עם יותר ויותר מצבים שלא הייתה מסכימה להתמודד עמם בעבר. בסופו של דבר, לאחר עבודה אינטנסיבית שכללה חשיפות שונות עם המטפל ולבד – דנה הגיעה לשלב האחרון של שימוש בשירותים ציבוריים. חשיפה זו עוררה אצלה תחושות קשות מאוד, אך חוויות הצלחה השונות שאספה לאורך הטיפול חיזקו אותה והיא האמינה שביכולתה להתמודד עם הקושי ולנצח אותו. דנה הצליחה להשתמש בשירותים הציבוריים ולגעת בידיה בחפצים שונים כמו ידית ההדחה ובידיות הדלתות מבלי לנקות את ידיה לאחר מכן. דנה המשיכה בחשיפה זו עוד מספר פעמים עד אשר דיווחה על רמת מצוקה של כ-20.
עם סיום הטיפול, היו לדנה כלים להמשך עבודה קוגניטיבית והתנהגותית שתוכל ליישם אם תתקל במצבים אחרים שיעלו את המצוקה שוב. היא למדה להתייחס לאובססיות שלה כמחשבות חולפות אשר אין צורך להיאבק בהן אלא להסכים לקבל את קיומן. כמו כן, היא התמידה גם לאחר סיום הטיפול בביצוע חשיפות שונות, ללא טקסי היטהרות. היא החליטה שלא להימנע מפעילויות שונות בחייה מתוך הבנה כי הימנעות מעיין זו תחזק את מעגל החרדה ולא תאפשר התמודדות, וכי ככל שתאפשר לעצמה לחוות מצבים אלו יותר, כך החרדה תלך ותצטמצם.
לתאום פגישת הערכה התקשר/י 1-800-657-657
