OCD היא הפרעה היכולה ללבוש צורות שונות. שני מאפיינים משותפים לרוב הצורות:
א. מחשבה, דימוי או דחף המעוררים מצוקה – אובססיה או מחשבות טורדניות.
ב. התנהגות או מאמץ המפחיתים באופן זמני את החרדה – קומפולסיה או התנהגות כפייתית (טקס).
ננסה לתאר את הקבוצות הנפוצות ביותר של הפרעה טורדנית כפייתית, אך חשוב לזכור שאלו לא המקרים היחידים האפשריים, וההפרעה יכולה להתבטא אצל כל אדם באופן מעט שונה.
הצורה הידועה ביותר של הפרעה טורדנית כפייתית, היא של אנשים החוששים מזיהום ומחלות.
המחשבות הטורדניות הן על כך שמגע עם חפצים מסוימים ילכלך, יגרום לתחושת זיהום או ידביק בחיידקים.
המצוקה המתעוררת עקב מחשבות טורדניות יכולה להיות קשורה לנושאים בריאותיים – מחלה קשה, התפשטות של מחלה ואפילו מוות.
אבל גם תחושת הזיהום עצמה יכולה להיות מוקד הקושי- האדם חש שהוא מזוהם, ועסוק בגועל ובחשש שיישאר מזוהם.
לרוב הדרך היחידה שהוא מכיר להפחית את החרדה היא רחיצה וניקיון.
לא מדובר בשטיפת ידיים שגרתית כי אם בהתנהגות כפייתית וחוזרת של רחיצה.
טקסי ניקיון ארוכים ויסודיים מידי יום, קרצוף ידיים עד זוב דם, שטיפה חוזרת ונשנית של הבית, החלפת בגדים בתדירות גבוהה מאוד, הימנעות ממגע ישיר בחפצים או אנשים מסוימים הם רק חלק מהדרכים שננקטות בכדי להפחית את החרדה.
למרבה הצער טקסים אלו עוזרים באופן זמני בלבד, שכן תמיד יימצאו מוקדי זיהום והתפשטות חדשים: הילדים או בן הזוג הבאים מבחוץ, קבלת חפץ מאדם אחר, פתיחת דלת או חלון ולפעמים אפילו שיחת טלפון עלולים לגרום לאדם תחושה שהוא שב ומזדהם, ולא לאפשר לו להרגיש בטוח מזיהומים ו/ או הדבקות במחלות בשום מקום.
המחשבה הטורדנית של הסובלים מ-OCD מקבוצה זו, היא מחשבה על אחריות לאסון אפשרי בסביבתם הקרובה.
לכולנו יצא לשאול את עצמנו אם באמת נעלנו את הדלת כשיצאנו הבוקר מהבית, האם כיבינו את הגז או האם נעלנו את האוטו. לרוב נבטל את המחשבה הזו או, במקרה הגרוע ביותר, נחזור הביתה לבדוק, ואז נרגע.
אדם הסובל מההפרעה אינו נרגע מהמחשבה והיא ממשיכה להטריד אותו, לפעמים גם אחרי ששב ובדק.
הוא עשוי לחשוש שלא נעל את דלת ביתו, שלא סגר את החלונות לפני שהלך לישון, שלא סגר היטב את ברז הגז, שלא כיבה את התנור, שלא משך את בלם היד במכונית.
החרדה המתעוררת כתוצאה מהמחשבות הללו היא על האסון העלול להתרחש בגלל חוסר האחריות שגילה- פורץ שיגנוב את תכולת הבית ואף יפגע ביושביו, התפשטות של גז רעיל או של דלקה, התדרדרות של המכונית שתפגע בהולך רגל וכן הלאה.
הדרך היחידה להפחית את חרדתו היא לבדוק, שוב ושוב, לפעמים בטקס מובנה ומסודר שאכן ביצע את מה שאמור היה לבצע. גם כאן, ההקלה היא זמנית בלבד שכן עד מהרה הספק שב ומתעורר- האם באמת בדקתי מספיק, ומה עלול לקרות אם לא?
אנשים עם אגרנות כפייתית מוטרדים ממחסר אפשרי או מצורך בחפץ שלא יהיה זמין בעתיד. הדרך של אדם מקבוצה זו להפחית את החרדה היא לאגור- עיתונים ישנים, רהיטים שבורים, ולעיתים אף חפצים מתוך פחי האשפה.
האוספים של האנשים הללו תופסים יותר ויותר מקום בביתם, המיון והאגירה הולכים ומשתלטים על חייהם. אנשים מקבוצה זו פחות מודעים לבעייתיות של ההפרעה שלהם, הם סובלים פחות מהכפייתיות שבאיסוף, והחרדה שלהם עולה בעיקר אם מאיימים לפגוע באוסף שלהם או אם פוגמים בסדר שלו.
לעיתים מקור החרדה אינו חיצוני – לכלוך שיגרום לזיהום, תנור דלוק שיגרום לדליקה, או חפץ שאבד- אלא פנימי. אצל אנשי הקבוצה הזו החרדה מתעוררת בעקבות המחשבות הטורדניות עצמן, ומהאמונה שהחשיבה עליהן תביא להתקיימות שלהן במציאות.
מחשבות טורדניות על תאונה לאדם אהוב למשל, מחשבה רעה על אנשים אחרים, או מחשבה על מוות של אדם קרוב יכולות להיות בהחלט מחשבות לא נעימות שעוברות לנו בראש. אצל אדם הסובל מ-OCD המחשבה נתפסת בראש ואינה מרפה, הוא שב ועוסק בה ומבועת מהאפשרות שהיא תתממש.
ישנם שני סוגי דרכים שנבחרות כדי לנסות להפחית את החרדה. דרך אחת היא בהתנהגות. לא חייב להיות קשר הגיוני בין ההתנהגות למחשבה, אך האדם הסובל מ-OCD חש שביצוע טקסי וחזרתי של התנהגות מסוימת פשוט מפחית את חרדתו.
ההתנהגות יכולה להיות כניסה ויציאה מדלת מספר פעמים, התלבשות והתפשטות, נגיעה בחפץ כלשהו ועוד. דרך שנייה להפחית את החרדה היא על ידי "מחשבת נגד" המבטלת את המחשבה הטורדנית.
חזרה בלב על תפילות או ביטויים בסדר מסוים, הן דוגמה למחשבת נגד כזו.
אנשים מהקבוצה האחרונה אינם חוששים מאסון מתקרב או מהתממשות של מחשבה רעה אלא פשוט חשים חוסר נוחות קיצוני כאשר סביבתם אינה מסודרת באופן הנראה להם מושלם.
המצוקה שלהם נובעת ממצבים של חוסר שלמות או מפגיעה במצב שנראה להם נכון ומסודר, והם מתמודדים על ידי החזרת סביבתם לסדר הנוקשה הרצוי. אדם כזה יכול למשל לבלות שעות בסידור עפרונותיו על השולחן.
התזוזה הקטנה ביותר של אחד מהם, תבלוט מאוד בעיניו ותגרום לו לאי נעימות ולחץ.
