במחקרים שנעשו בשנים האחרונות נמצא כי שני סוגי טיפול ב- OCD הם היעילים ביותר: טיפול קוגניטיבי התנהגותי וטיפול תרופתי. לעיתים קרובות, הטיפול האפקטיבי ביותר כולל שילוב של שני הטיפולים.
כיצד יודעים מתי חומרת של ההפרעה מצדיקה פנייה לקבלת טיפול ב-OCD? הסימן הברור ביותר הוא כשהסימפטומים של OCD מפריעים בתפקוד היומיומי: שמשפט כמו "מחשבה יוצרת מציאות" מציק לכם, נפגעים לכם היחסים עם אנשים קרובים, ביכולת לעבוד או ללמוד וביכולת לעשות דברים שהאדם יכל לעשות לפני הופעת האוסידי. גם אם הסימפטומים אינם ברמה המפריעה לתפקד, אין סיבה לחיות איתם אם אפשר לצמצם ולפעמים גם להעלים אותם. במקרה כזה, טיפול באוסידי מומלץ בשני מצבים: אם היה ניסיון להשתמש בכלים לעזרה עצמית שלא הועיל מספיק, או אם מתקשים עם הקונספט של עבודה עצמית, ומרגישים כי מסגרת מסודרת חשובה לצורך טיפול ב- OCD.
כפי שהזכרנו, מחשבות טורדניות הן חלק מהשגרה של כל אדם. לעומת זאת, אצל אדם עם הפרעה אובססיבית קומפולסיבית יש הקצנה של השכיחות והעוצמה של המחשבות הללו, ולרוב הן מלוות בהתנהגות כפייתית, במצוקה ניכרת והפרעה בתפקוד. טיפול ב-OCD יכול להחזיר את המחשבות לרמה הנורמאלית שלהן ולאפשר התייחסות בריאה יותר למחשבות הללו.
אנשים שסיימו טיפול קוגניטיבי התנהגותי באוסידי מדווחים על ירידה של 50%-80% בסימפטומים אחרי 12-20 פגישות. חשוב לא פחות, אנשים המגיבים לטיפול CBT ב- OCD ממשיכים להרגיש טוב במשך שנים. כשאדם מטופל בתרופות, שילוב טיפול קוגניטיבי התנהגותי עם התרופות יכול לעזור למנוע חזרה של הסימפטומים עם הפסקת התרופות.
מטרת טיפול קוגניטיבי התנהגותי ב-OCD היא לשבור דפוס התנהלות שהאדם לא מצליח לשבור לבד. טיפול ב-OCD כולל שני מרכיבים – התנהגותי וקוגניטיבי, כל אחד מהם שובר קשר אחר.
המרכיב ההתנהגותי בטיפול ב-OCD כולל שני חלקים: חשיפה ומניעת תגובה.
חשיפה. חלק זה של טיפול ב-OCD מבוסס על עובדה ביולוגית פשוטה – כשנחשפים לגירוי מאיים לפרק זמן ממושך, עוצמת הרגש השלילי יורדת באופן טבעי. תהליך זה נקרא התרגלות. ההנחה שבבסיס הטיפול היא שכמו שהאדם למד להרגיש רגשות שליליים למצבים מסוימים (פחד מהדבקות במחלה, חרדת בריאות, גועל מלכלוך, אשמה על מחשבות שליליות וכו'), הוא יכול ללמוד להפסיק להרגיש כך על ידי חשיפה הדרגתית וממושכת למקור המצוקה. החשיפה יכולה להיות לאובייקטים חיצוניים (למשל חומרים שמרגישים מלוכלכים, ביצוע פעולות ללא בדיקה, אנשים מסוימים) או לגירויים פנימיים, כלומר למחשבות לא נעימות.
מניעת תגובה. עד לתחילת הטיפול, הדרך היחידה שהכיר האדם המתמודד עם OCD היא פעולה כפייתית, שכזכור מביאה להקלה זמנית בלבד. על מנת שהחשיפה תהיה יעילה, טיפול ב-OCD חייב לשלב מרכיב של מניעת התגובה הכפייתית. שילוב שני החלקים מאפשר לאדם לחוות על בשרו כי אם אינו עושה דבר התחושות השליליות חולפות מעליהן. עם ההבנה ותרגול חוזר של חשיפה ומניעת תגובה, רמת המצוקה ופרק הזמן שלוקח לה לרדת הולכים ופוחתים.
המטרה של המרכיב הקוגניטיבי בטיפול ב- OCD היא לתת למטופל כלים לזהות דפוסי חשיבה שגויים המתחזקים את ה- OCD ולשנותם. לדוגמא, אחד מדפוסי החשיבה הנפוצים ב- OCD הוא התייחסות למחשבות כמגבירות את ההסתברות שהדבר יקרה. כך למשל בראשו של כל אחד יכולה לחלוף מחשבה תוקפנית כמו 'מתחשק לי להרביץ לו'. אדם עם או סי די מתייחס למחשבה זו כמעידה על המציאות – אם חשבתי שאני הולך להרביץ לו, זה יקרה אלא אם אתאמץ מאוד למנוע זאת באמצעים שונים (פעולות כפייתיות). בנוסף, הרכיב הקוגניטיבי עוזר לתקן מחשבות שגויות לגבי עצם ההתמודדות עם ההפרעה, למשל המחשבה שאם הוא לא ימנע ממצבים מסוימים המצוקה תמשך לנצח, והמחשבה שאם הוא לא יבצע את הטקס, החרדה תהיה כל כך קשה שהוא עשוי להשתגע.
מחקרים מראים כי לתרופות שפועלות על מוליך עצבי בשם סרוטונין שמשמש להעברת מסרים במח, ומאפשרות העברה טובה יותר שלו, יש יעילות גבוהה בטיפול ב- OCD. קיימות מספר תרופות לטיפול בOCD העובדות באופן דומה, ובהתאם גם השפעתן די דומה. בחירת התרופה נעשית לפי מגוון שיקולים כולל גיל המטופל, ניסיון עם טיפול תרופתי בעבר, רקע פסיכיאטרי במשפחה, קיום הפרעות נוספות אצל האדם, מצבו הבריאותי ועוד.
רוב המטופלים מדווחים על שינוי ניכר או בינוני בחומרת ה-OCD אחרי 8-10 שבועות של טיפול תרופתי והשיפור המקסימאלי נמדד לרוב אחרי 10-12 שבועות. למרבה הצער, פחות מ-20% מהמטופלים שמקבלים טיפול תרופתי בלבד, נפטרים מכל הסימפטומים. זו הסיבה לכך שמומלץ לשלב טיפול תרופתי עם טיפול CBT. כ-20% מהמטופלים לא מגיבים לתרופה הראשונה וצריכים לנסות אחרת. לעיתים מציאת התרופה הנכונה יכולה להיות מסע.
התגובה של אדם לתרופה תלויה בגורמים רבים: סוג התרופה, ריכוזי החומרים בגופו של האדם, הגיל, מצבו הרפואי ותרופות אחרות בהן הוא משתמש. אם תופעות הלוואי מפריעות מאוד, הרופא יכול להוריד את המינון (כך שיהיה מספיק נמוך כדי להעלים את תופעות הלוואי, אך מספיק גבוה כדי לטפל ב-OCD ), להוסיף תרופה שתטפל בתופעות הלוואי, או לשנות את התרופה לאחרת.
בכל מקרה, חשוב לזכור ששינוי בלקיחת תרופה הוא החלטה מורכבת שעלולה להיות גם מסוכנת, לכן אף פעם אל תשנה את השימוש בתרופה על דעת עצמך ללא התייעצות עם רופא.
הבעיה העיקרית של טיפול תרופתי ב-OCD היא שאם האדם ממשיך להימנע מהדברים שמפחידים אותו, או לבצע טקסים כפייתיים, התרופה לא תועיל. מצד שני טיפול CBT יכול להיות בעייתי כשהמטופל אינו מצליח להתמודד עם רמות החרדה הגבוהות הנוצרות עם החשיפה לגורם המפחיד. מכיוון שכך, לעיתים קרובות אנשים שלא הצליחו להיעזר בתרופות או CBT בלבד עוברים שינוי משמעותי בטיפול המשולב. וכיום טיפול ב-OCD הכולל טיפול CBT וטיפול תרופתי נחשב לטיפול המוצלח ביותר.
הבחירה בין CBT לתרופות תלויה בעיקר בהעדפות המטופל. יש המעדיפים להתחיל עם תרופות בלבד כדי לחסוך מעצמם את הטרחה שבטיפול פסיכולוגי קוגניטיבי-התנהגותי, יש המעדיפים להתחיל עם CBT כדי להימנע מתופעות הלוואי של התרופות ואחרים מעדיפים את השילוב.
הוספת התרופות תלויה לרוב בחומרת ה-OCD. בהפרעה בחומרה בינונית, בדרך כלל טיפול פסיכולוגי אצל פסיכולוג קוגניטיבי התנהגותי יהיה הבחירה הראשונה. למטופלים עם הפרעה אובססיבית קומפולסיבית חמורה, או עם הפרעות נוספות, יומלץ לרוב להתחיל עם תרופות ולהוסיף CBT רק כשהמצב ישתפר.
למרבה הצער קשה למצוא בארץ מטפלי CBT המומחים בטיפול ב-OCD, לכן לעיתים קרובות מתחילים בטיפול תרופתי בלי קשר לחומרת הסימפטומים.
