דיסתימיה הוא דיכאון מתמשך (שנתיים לפחות) ב"ווליום" נמוך יותר משל דיכאון קליני. האדם יכול להמשיך לתפקד, אך הוא סובל מאוד. בניגוד לאנשים עם דיכאון קליני שהמשבר אצלם כל כך חמור שלרוב אין מנוס מהגעה לעזרה, כיוון שאדם עם דיסתימיה ממשיך לשדר עסקים כרגיל פעמים רבות הוא לא יקבל עזרה – הוא לא יחשוב בהכרח שכדאי או מגיע לו להגיע לטיפול, ואנשים סביבו לא יבינו תמיד עד כמה הוא סובל.
לפי מדריך האבחנות הפסיכיאטריות האמריקאי, ה-DSM, כדי שאדם יאובחן כסובל מדיסתימיה, הוא צריך להציג מצב רוח דכאוני רוב הימים בתקופה של שנתיים או יותר, כשהפוגות בהן הוא מרגיש טוב יותר אינן עולות על חודשיים, ולענות על לפחות שניים מששת הקריטריונים הבאים:
1. תיאבון ירוד או אכילת יתר.
2. עייפות וחוסר אנרגיה, קושי לישון או שינה רבה מדי.
3. הערכה עצמית נמוכה.
4. קשיי ריכוז או קושי בקבלת החלטות
5. תחושת חוסר תקווה.
התסמינים צריכים לגרום למצוקה משמעותית או פגיעה בתפקוד, לא נגרמו כתוצאה מסמים, תרופות או בעיה פיזית, והאדם לא סבל מעולם מאפיזודה מאנית.
קשה להעריך את השכיחות של דיסתימיה, כיוון שרבים הסובלים ממנה אינם פונים לטיפול, או אינם מקבלים את האבחנה הנכונה גם אם פנו לאיש מקצוע או לרופא המשפחה. ככל הנראה השכיחות של דיסתמיה נמוכה משל דיכאון, אך היא עדיין נפוצה מאוד: ההערכות מדברות על קיומה אצל 3%-6% מהאוכלוסייה, כשהיא נפוצה פי 2-3 אצל נשים מגברים. דיסתימיה שכיחה יותר אצל רווקים בעלי הכנסה נמוכה, אנשים שעברו התעללות או פגיעה אחרת בילדותם, ואנשים שבמשפחתם הקרובה יש מקרים של דיכאון קליני או מאניה דפרסיה.
בדיכאון קליני יש הבדל דרמטי בין התפקוד וההרגשה של האדם בזמן האפיזודה לבדרך כלל. אובדן ההנאה והתקווה כל כך דרמטי שקשה להתעלם מהמצוקה שהאדם חווה, ופעמים רבות הוא אינו מצליח לבצע משימות יומיומיות שביצע בעבר בקלות, עד לכדי שיתוק מוחלט או כמעט מוחלט של חייו. השינוי הדרמטי ואובדן התפקוד מוביל לכך שאנשים רבים החווים אפיזודה דיכאונית פונים לטיפול, בין אם ביוזמתם או בעידוד אנשים הקרובים אליהם.
בניגוד לתמונה בדיכאון, אנשים הסובלים מדיסתימיה לא חווים משבר דרמטי, יכולת התפקוד שלהם לא נפגעת, הם עובדים, ממלאים משימות יומיומיות ונמצאים בקשר עם הסביבה. כיוון שהדיסתימיה מלווה אותם לאורך שנים ארוכות, רבים לא מכירים או לא זוכרים את עצמם אחרת, ולכן חושבים ש"ככה אני" ולא מעלים על דעתם שאפשר לשנות את המצב. כיוון שהם וסביבתם לא מודעים לבעיה, הסבירות שיפנו לטיפול נמוכה יחסית.
סיבה נוספת תלויה במאפיינים של הדיסתימיה. ההערכה העצמית הנמוכה יכולה לגרום להם לחשוב שאינם ראויים לטיפול, הם ירגישו לא בנוח להוציא כסף ו/או זמן על כך, יחשבו שיש אנשים שסובלים יותר מהם והם מפונקים שהם פונים לטיפול וכן הלאה, כך שעצם המחשבה על פנייה לטיפול תפעיל שרשרת של ביקורת עצמית. חוסר התקווה יכול לגרום להם לחשוב שמצבם לא ישתפר (בנוסף לכך שכאמור, הם אינם מכירים מצב אחר), וחוסר ההחלטיות והקושי בהנעה לפעולה יובילו לכך שאם הם יחשבו על פנייה לטיפול הם לא בהכרח יצליחו להוציא זאת לפועל.
במחקר המבוסס על סקר טלפוני שנערך על 800 סובלים מדיסתימיה נמצא כי רק רבע מהם קיבלו טיפול תרופתי ורק שליש פנו לטיפול כלשהו, לרוב קצר מועד. גם כשאנשים עם דיסתימה פונים לטיפול רבים מהם נושרים ממנו, בין אם כתוצאה מחוסר התקווה שהינה אחד מהסימפטומים המופיעים אצל רבים מהסובלים, ובין אם בשל הפרעות אישיות או שימוש בחומרים המופיעים בנוסף לדיסתימיה.
רבים מהסובלים מדיסתימיה סובלים מהפרעות נוספות. בין ההפרעות הנוספות הנפוצות ביותר ניתן למנות הפרעת אישיות גבולית, התקפי חרדה, דיכאון קליני או שימוש לרעה בסמים או אלכוהול.
אי אפשר להגיד באופן חד משמעי ומוחלט מה הקשר בין הדיסתימיה להפרעות הנוספות, ישנן מספר קשרים אפשריים, כשההסבר שונה מאדם לאדם. בחלק מהמקרים גם הדיסתימיה וגם ההפרעות האחרות יכולות לנבוע מאותו מקור – למשל קשיים סביבתיים. במקרים אחרים אפשר לדבר על הפרעות אחרות, כמו שימוש בסמים או אלכוהוליזם כניסיון של האדם "לרפא" את עצמו זמנית מהתחושות הקשות שהוא חווה. במקרים אחרים, אפשר להסתכל על הדיסתימיה כתוצר של הקושי עקב ההתמודדות עם קשיים אחרים, למשל חרדה חברתית המערימה קשיים רבים בהתמודדות עם מצבים חברתיים ולעיתים לבדידות, יכולה להוביל לפגיעה בהערכה העצמית ודיכאון קל ומתמשך.
זיהוי הבעיה המרכזית חשוב להצלחת הטיפול. אין פירוש הדבר שהטיפול לא יתייחס לקשיים נוספים שהאדם מתמודד איתם, אולם אם הטיפול לא יגע בשורש הבעיה, הוא יהיה "פלסתר" בלבד, וקשיים והפרעות אחרות צפויים לצוץ במקום אלו שטופלו. ניקח לדוגמא אדם שהגיע לטיפול בקשיים החברתיים מהם הוא סובל. במהלך הטיפול התגלה כי הוא סובל מדיסתימיה והקשיים החברתיים נובעים מכך, כיוון שתחושות חוסר העניין, האשמה וההערכה העצמית הירודה הובילו לנסיגה חברתית, וגם כשהוא נמצא בחברה, הוא נוטה לדבר על קשייו, להאשים אחרים או להיות עגמומי. באופן טבעי התנהגויות אלו גורמות לכך שרבים אינם נהנים מחברתו ונרתעים מקשר עמו. עבודה על הקשיים החברתיים בפני עצמם לא תסייע לפתור את התחושות הקשות שהוא מתמודד איתן, כך שגם אם מצבו החברתי ישתפר, השינוי יהיה מוגבל ולא ישפיע על הערך העצמי הירוד.
כדי שהאדם יוגדר כסובל מדיסתימיה, יש לשלול דיכאון קליני בשנתיים הראשונות של ההפרעה (שנתיים אצל ילדים ובני נוער). במידה והייתה בעבר אפיזודה דכאונית, אך האדם החלים ממנה ולא חווה סימפטומים במשך חודשיים לפחות, ולאחר מכן ענה על הקריטריונים של דיסתימיה – הוא יאובחן כסובל מההפרעה. מצב בו אדם הסובל מדיסתמיה חווה גם אפיזודה דיכאונית מוגדר כדיכאון כפול.
כיום מקובל לדבר על שני סוגי דיסתימיה: התפרצות מוקדמת כאשר המצב התחיל לפני גיל 21, והתפרצות מאוחרת. התפרצות מוקדמת מאופיינת על ידי שיעור גבוה יותר של הפרעות אישיות ושימוש באלכוהול או סמים, וחלק מהמחקרים מצביעים על כך שמהלכה נוטה להיות יותר כרוני.
Akiskal. H.S, Dysthymia as a temperamental variant of affective disorder. European Psychiatry Vol 11(3), 1996.
Angst. J. Dysthymia and personality. European Psychiatry Vol 13(4), Jul 1998.
Pier. M.P.B.I, Hulstijn, W & Sabbe. B.G.C. No psychomotor slowing in fine motor tasks in dysthymia. Journal of Affective Disorders, Vol 83(2-3), Dec 2004.
Pini.S, Cassanob. G. B, Simoninib.E , Savinob. M, Russoc. A & Montgomeryd. S.A.
Prevalence of anxiety disorders comorbidity in bipolar depression, unipolar depression and dysthymia. Journal of Affective Disorders, Vol 42 (2-3), Feb 1997.
