פחד מג'וקים (מקקים) היא פוביה השונה מפוביות אחרות. ברוב הפוביות המרכיב הרגשי המרכזי הוא פחד או חרדה, והמחשבה שמאחורי הפחד היא שהאדם יכול להיפגע. בניגוד לכך, בפוביה מג'וקים יש שני רגשות מרכזיים: פחד וגועל, כשהמידה בה כל רגש מופיע שונה מאדם לאדם. כמו כן, לעיתים הפחד הוא רגש משני לגועל, שאינו מגיע מחשש לפגיעה פיזית ממשית כמו בפוביות אחרות, אלא מחשש שהאדם לא יוכל להימנע ממגע עם המקק.
גם פחד וגם גועל הן תחושות שנועדו להרחיק אותנו מגירוי שעלול לאיים על שלמותנו הפיזית. פחד נועד לשמור עלינו מפגיעה פיזית חיצונית, ואילו גועל נועד לשמור עלינו מפגיעה פנימית – כלומר ממחלה או הרעלה שיפגעו באיברנו הפנימיים. הביטויים הפיזיים של כל רגש נובעים מהפונקציה שהוא נועד למלא:
פחד. פחד מכין את הגוף להתמודדות עם איום חיצוני – זרימת הדם משתנה כך שיותר דם (וחמצן) מגיע לשרירים ופחות לאיברים שאינם חיוניים באותו רגע (כמו מערכת העיכול), קצב הלב מואץ כדי לספק יותר דם, הנשימה מואצת וכן הלאה. שינויים פיזיים אלו מאפשרים לאדם להילחם, לברוח או לקפוא במקומו נוכח סכנה. התגובה ההתנהגותית נבחרת בסופו של דבר על ידי הערכת היתרונות והחסרונות של כל תגובה באותו המצב.
גועל. גועל נועד לאותת שנשקפת סכנה העלולה לגרום לזיהום או פגיעה פנימית. בהתאם, התגובה הפיזית שמתעוררת היא בחילה ולעיתים תגובות נוספות כגון הזעה, סחרחורת, חיוורון וחולשה. בעוד שבפחד יש מספר תגובות התנהגותיות אפשריות, בגועל יש תגובה אחת בלבד – התרחקות מהגירוי מעורר הגועל. במידה והאדם אינו יכול להתרחק מאותו גירוי, התגובות הפיזיות יתגברו, עד לכדי רעד והקאה. תגובות אלו נועדו למנוע מזיהום לחדור למערכת החיסונית של האדם, או במידה ואינו יכול להתרחק מאותו גורם – להוציא את הזיהום מחוץ למערכת על ידי הקאה.
חוקרים רבים סבורים שהמקור של פוביה מג'וקים וזוחלים אחרים הוא אבולוציוני, בדומה לפחד שאנשים רבים מרגישים ממקומות גבוהים, אש או דם למשל. ג'וקים, חרקים וזוחלים נמצאים בסביבה מתחילת ימי המין האנוש, ולכן הספיקה להיווצר מעין הטבעה, זיכרון המופעל באופן כמעט אינסטינקטיבי כשהאדם פוגש ג'וק. מקורם של פחד וגועל מג'וקים יכול לנבוע משתי סיבות:
גורמים מעוררי גועל נחלקים לשניים: גורמים נייחים (למשל גופה) וגורמים ניידים (כגון בעל חיים חולה). במידה והגורם הוא נייח, התגובה מתחילה ונגמרת בגועל, כיוון שהאדם יכול להימנע ממגע איתו. כשהגורם זז, מתעוררת באדם תחושת פחד הנובעת מכך שיתכן ויבוא במגע עם האובייקט למרות שהוא עלול להיפגע מכך. תחושת הפחד, כאמור, מפעילה בגוף מערכות המאפשרות התמודדות עם האיום על ידי בריחה, התעלפות או לחימה.
בפחד המופעל מגועל יש סבירות גבוהה שהתגובה הראשונה שתיבחר היא בריחה ולא לחימה, כיוון שהאדם אינו יכול להילחם נגד חיידקים או גורמים אחרים שעלולים לגרום לזיהום. עם זאת, במידה והג'וק נמצא באזור המחייה של האדם, למשל בביתו, התגובה שתיבחר יכולה להיות לחימה – לנסות להרוג את הג'וק, בין אם מכיוון שמחיר הבריחה גבוה מדי, או כיוון שמופעל אינסטינקט של הגנה על סביבת המגורים מזיהום.
עוצמתו של פחד ממקקים והתגובות ההתנהגותיות הנובעות ממנו שונות בהתאם לאופי הגירוי. במידה והגירוי המאיים רחוק יחסית או אינו נע במהירות, יש לאדם שהות לחשוב ולהרחיק את עצמו מהגירוי באופן הדרגתי – למשל ללכת הצידה באלגנטיות. לעומת זאת, אם הגירוי מגיע משום מקום, נע במהירות, או, חלילה – מעופף, התגובה של האדם תהיה מהירה, ולעיתים לא אופיינית לאדם, כך למשל, אשת עסקים מאופקת ומחושבת יכולה למצוא עצמה בורחת מחדר ישיבות למראה ג'וק מבלי לחשוב על ההשלכות.
לפי ההסבר האבולוציוני, גועל ופחד מג'וקים אמורים להגן עלינו מפני זיהום או סכנה. אם כך, מדוע חלק מהאנשים נגעלים ואחרים לא? הסיבה לכך נעוצה בתגובות הסביבה ובדרך שהן מלמדות אותנו להתנהג לג'וקים. אם הוריו של ילד המביע חשש מג'וק יבהירו לו שאין כל סכנה, הוא ילמד שאין סיבה לפחד ושאינו צריך לברוח מהם. אם, לעומת זאת, הוריו ילמדו אותו שג'וקים הם מגעילים, בין אם על ידי אמירות בנושא, או על ידי כך שהם יגיבו באופן שלילי למקקים – הוא ילמד שעליו להיגעל ולפחד מהם.
בנוסף לתגובות ההורים, לסביבה הכללית יש תפקיד חשוב בעיצוב היחס של האדם לג'וקים – גם אם הוריו לא יגיבו בצורה שלילית, אך אנשים משמעותיים אחרים בסביבתו יגיבו כך, יתכן וילמד שעליו להיגעל ולפחד. כך למשל, כיוון שבחברה שלנו פחד מג'וקים נחשב כ"נשי", יש יותר סיכוי שילדות ילמדו שהפגנת פחד כתוצאה מראיית ג'וק היא לגיטימית, ואילו ילד שיגיב בצורה זו עלול לזכות ליחס שלילי מצד הסביבה (למשל ללעג מצד חבריו), דבר שיפחית את הסיכוי שיפגין שוב פחד זה באופן נראה לעין.
