ורד ומיכל היו שותפות לעבודות אקדמיות. ההתנהלות שלהן הייתה קבועה – מיכל הייתה מציעה להיפגש ולהתחיל לעבוד על הנושא מספר ימים או שבועות לפני המועד להגשת העבודה. ורד הייתה אומרת שלא צריך להתחיל עדיין ודוחה את תחילת העבודה, או מסכימה לקבוע אך "מבריזה" או מתחמקת בתירוצים שונים ברגע האחרון. אחרי כמה פעמים כאלה היה פורץ ביניהן ריב, ובסופו של דבר הן היו נפגשות ברגע האחרון ועושות אותה עד השעות הקטנות של הלילה. אפשר לשאול למה מיכל המשיכה לעבוד עם ורד, הסיבה לכך פשוטה מאוד – השעות בהן הן עבדו בפועל על הנושא היו פרודוקטיביות מאוד, הן סיימו את העבודות בזמן קצר משאר הסטודנטים, ובציונים גבוהים.
דחיינות ידועה כהתנהלות בעייתית המובילה לתוצאות שליליות הן במישור הרגשי והן בפרקטי. ביקורת עצמית, אשמה, הישגים אקדמיים נמוכים, פגיעה בתפוקה בעבודה, הימנעות ממשימות שונות בשל חשש לא להצליח – כל אלו ועוד הן תוצאות אפשריות של דחיינות. אולם, האם כל דחיינות היא שלילית? לא בהכרח. החוקרים אנג'לה הסין צ'ון צו' וג'ים נאם צ'וי מבדילים בין שני סוגי דחיינות – אקטיבית ופסיבית, וטוענים שדחיינות אקטיבית יכולה להיות חיובית.
החוקרים טוענים כי דחיינות אינה מובילה תמיד לתוצאות שליליות, ויכולות להיות לה גם תוצאות חיוביות. ראשית, רמות הסטרס נמוכות יותר אצל דחיינים מבקרב לא דחיינים כשתאריך הדד-ליין רחוק. הטענה המובאת כנגד יתרון זה היא שדחיינים משלמים עליו מחיר: אומנם הם נהנים מרגיעה זמנית, אך משלמים עליה במתח מוגבר בשעת השין, באשמה וביקורת עצמית ותוצאות פרקטיות פחות טובות. אולם, במחקרים שנערכו בעבר נמצא כי הזמן בו מתחילים לעבוד על המשימה אינו מנבא בהכרח את התוצאות, וגם אנשים שניגשים למשימה ברגע האחרון יכולים להגיע לתוצאות טובות. מעבר לכך, יש אנשים שאומרים כי לחץ מוציא מהם את הטוב ביותר. הם "נמרחים" כשיש להם זמן רב, וכשהדד-ליין מתקרב הם מרגישים חדים, עובדים במהירות ומעלים רעיונות טובים ויצירתיים יותר. צ'ו וצ'וי קוראים לאנשים אלו דחיינים אקטיביים.
דחיינות פסיבית היא הדחיינות ה"קלאסית", כלומר, דחיינות שפוגעת ביכולת לעמוד ביעדים ובערך העצמי. דחיינים אלו לא מתכננים לדחות, אלא מרגישים חסרי יכולת להתמודד עם המשימה, או מוצאים עצמם נסחפים לדברים אחרים במקום לנושא שהתכוונו לעסוק בו. בניגוד לדחיינות זו, דחיינים אקטיביים יכולים להוציא את ההחלטות שלהם לפועל באופן מיידי, אך בוחרים לדחות אותה. צ'ו וצ'וי השוו במחקרם בין לא דחיינים, דחיינים אקטיביים ופסיביים. נמצאו מספר הבדלים בין דחיינים אקטיביים לפסיביים:
יחס לדד-ליין
שני סוגי הדחיינים מבצעים לרוב את המשימה ברגע האחרון, אולם היחס שלהם לדד-ליין שונה מאוד. כשהדד-ליין מתקרב דחיינים פסיביים מרגישים לחץ, נוטים לחשיבה פסימית ושופטים את סיכוייהם להשלים את המשימה בצורה טובה כנמוכים. מחשבות אלו מובילות לפגיעה בתפקודם, בין אם כי הם שוקעים לדיכאון או ביקורת עצמית הפוגעים ביכולתם להתרכז, ובין אם כי חוסר התקווה מוביל לכך שהם אינם עושים כמיטב יכולתם. כתוצאה, ביצועיהם יכולים להיות נמוכים, אם בכלל יצליחו לבצע את המוטל עליהם. בניגוד אליהם, דחיינים אקטיביים אוהבים לעבוד תחת לחץ ומצליחים להשלים את המשימות ברגע האחרון.
מוטיבציה לפעולה
בתחום הפסיכולוגיה מדברים על מוטיבציה או הנעה פנימית או חיצונית לפעולה. הנעה פנימית היא כשהאדם עושה את הפעולה כי הוא רוצה בכך למען עצמו, למשל סטודנט הלומד כי הנושא מעניין אותו או כדי לרכוש ידע או ספורטאי העוסק בספורט כי הוא נהנה מכך. הנעה חיצונית היא כשהדבר שמניע את האדם אינו רצון לעסוק בפעילות, אלא הגמול שמחכה לו או איום שיוסר ממנו. דוגמאות להנעה חיצונית הן סטודנט הלומד מפחד שיכשל, או ספורטאי המתאמן כדי להגיע לתוצאה טובה בתחרות, מבלי ליהנות מעצם האימון. מוטיביציה חיצונית יכולה להוביל לרתיעה מהתמודדות עם המשימה. הדבר נובע משתי סיבות, ראשית, כשהמשימה נחווית כלא נעימה באופן טבעי הרצון לעסוק בה פוחת. שנית, מוטיבציה חיצונית לפעולה שמה דגש רב על התוצאות, דבר המגביר את הפחד מכישלון והשלכותיו, ורמות גבוהות של חרדה עלולות לפגוע בתפקוד. דחיינים אקטיביים מופעלים יותר ממוטיבציה פנימית, ואילו דחיינים פסיביים מחיצונית. בהתאם, רמות ההנאה והרצון לעסוק בפעילות גבוהות יותר אצל דחיינים אקטיביים, ואילו רמות החרדה גבוהות יותר אצל פסיביים.
תפיסה עצמית ורווחה נפשית
דחיינים אקטיביים רואים עצמם כיעילים באותה המידה כמו שאנשים שאינם נוטים לדחיינות שופטים את עצמם, ורמות הדיכאון שלהם הן הנמוכות ביותר מבין שלושת הקבוצות. דחיינים פסיביים שופטים עצמם כלא יעילים ורמות הדיכאון שלהם הן הגבוהות ביותר מבין שלושת הקבוצות.
סגנון ההתמודדות
התמודדות יעילה עם בעיה מתייחסת אליה ישירות ומנסה לפתור אותה. פתרון בעיות אינו אומר בהכרח פעולה מיידית ונראית לעין. חשיבה על הבעיה וגיבוש אסטרטגיות פעולה, פירוק הבעיה למרכיביה, חשיבה על משאבים בסביבה שיכולים לסייע להתמודד וכן הלאה יכולים להוביל לפתרון בעיות מוצלח. בניגוד לפתרון בעיות על צורותיו השונות, ישנן אסטרטגיות התמודדות אחרות שאינן מסייעות לפתור את הבעיה. הימנעות מהמצב כדי לא להתמודד עם הקושי והתמודדות רגשית – כלומר, בחינת המצב מפריזמה רגשית ולא בצורה רציונאלית, הן שיטות פתרון לא יעילות שדחיינים פסיביים נוקטים בהן. לדוגמא, דחיין פסיבי יכול לבטל את הקורס כשהוא רואה שאינו מצליח לשבת וללמוד למבחן. הסיבה לכך שאינו לומד יכולה להיות התמודדות רגשית, המתבטאת במחשבות נוסח "אין סיכוי שאצליח" בהן הוא קובע קביעה מוחלטת המבוססת על רגשותיו (למשל פחד, ביקורת עצמית, אשמה), מבלי לבחון את המצב בפועל ולנסות להתמודד עמו. בניגוד לכך, דחיינים אקטיביים נוטים יותר להתמודדות דרך פתרון בעיות, למשל, במקום "אין סיכוי שאצליח", דחיין אקטיבי יכול לחשוב "אני לא מבין את החומר. מה אני יכול לעשות כדי להבין?" ומשאלה זו יצא לדרכי פתרון.
אם אתם מזהים את עצמכם כדחיינים פסיביים והדבר גורם לכם סבל, אתם בטח שואלים את עצמכם איך אפשר לשנות זאת. בשבוע הבא נפרסם כתבה שתעסוק בנושא, מוזמנים להצטרף.
Hsin Chun Chu, A & Nam Choi, J (2005). Rethinking procrastination: Positive effects of" active" procrastination behavior on attitudes and performance. The Journal of Social Psychology,145(3 ).
Tice, D., & Baumeister, R. (1997). Longitudinal study of procrastination, performance, stress, and health: The cost and benefits of dawdling. Psychological Science, 8(6), 455-458.
Ferrari,J.R & Parker,J.T & Ware,C.B (1992). Academic procrastination: Personality correlates with Myers-Briggs types, self-efficacy, and academic locus of control. Journal of Social Behavior & Personality, 7(3), 495-502.
