טיפול בעזרת חשיפה ממושכת (PE) הוא טיפול לסובלים מ-PTSD (פוסט טראומה). אנשים אלו נמנעים מגורמים המזכירים להם את האירוע, או מזיכרון האירוע עצמו, בשל החרדה העזה שהם גורמים להם. בטיפול בחשיפה ממושכת האדם נחשף בעזרת פסיכולוג קליני לגורמים המאיימים עליו באופן הדרגתי. מטרת הטיפול היא לאפשר לאדם להשתחרר מהחרדה העזה המלווה את זיכרון האירוע, כך שלא ישפיע על חייו באופן הרסני כפי שקורה בתסמונת פוסט טראומטית.
טיפול בעזרת חשיפה ממושכת (Prolonged Exposure או PE) פותח על ידי פרופסור עדנה פואה ועמיתיה. פרופסור עדנה פואה זכתה לאחרונה להיכלל ברשימת 100 האנשים המשפיעים של המגזין "טיים" על תרומתה בפסיכולוגיה ובייחוד לתרומתה על פיתוח טיפולים לאנשים הסובלים מתסמונת פוסט טראומטית (PTSD).
אנשים הסובלים מפוסט טראומה מעדיפים להימנע ממצבים שמעוררים בהם חוסר נוחות וחרדה. ההנחה המרכזית של הטיפול בעזרת חשיפה ממושכת היא שהימנעויות משמרות פוסט טראומה ועל מנת להחלים על המטופל להפסיק להימנע הן ממצבים בחיים והן מזיכרון הטראומה. על כן, טיפול בעזרת חשיפה ממושכת מתמקד בעיקר בהפסקת הימנעויות כדי להניע את תהליכי ההחלמה. אומנם יש נגיעה בשינוי דפוסי חשיבה, אך היא קטנה משמעותית בהשוואה לטיפול קוגניטיבי התנהגותי (טיפול CBT), וההנחה היא שהפסקת ההימנעויות, חשיפה ממושכת ועיבוד קוגניטיבי קל יביאו בסופו של דבר לשינוי הנדרש בראיית העולם. כמו בטיפול בעזרת עיבוד קוגניטיבי, מומלץ כי טיפול זה יתבצע על ידי פסיכולוג קוגניטיבי התנהגותי (CBT) או אדם אחר מתחום בריאות הנפש המוסמך לטיפול CBT.
טיפול בעזרת חשיפה ממושכת מורכב מארבעה שלבים:
1. הסברה פסיכולוגית
בחלק זה של הטיפול הפסיכולוג והמטופל עוברים על התגובות השכיחות לאירוע טראומטי ועל הגורמים שמשמרים את התגובה לטראומה ומחזקים אותה.
2. הרפיה
חשיפה מבוססת על העלאת רמת החרדה. כדי לעזור למטופל להתמודד עם החרדה, הפסיכולוג יכול ללמד אותו טכניקת נשימה. כשמשתמשים בטכניקה זו שלוש פעמים ביום היא מסייעת לווסת את רמת העוררות הכללית. ירידה ברמת העוררות הכללית יכולה להפחית את רמת החרדה היום יומית.
3. חשיפה חיה
חשיפה היא המרכיב המרכזי של הטיפול בעזרת חשיפה ממושכת ובעזרתה מסייע הפסיכולוג למטופל להתמודד עם חרדה ופחד המופיעים ב-PTSD. ראשית ננסה להבין מהו פחד.
פחד הוא תגובה אוטומטית של הגוף, רגש לא רצוני, שעולה כשאנו חשים בסכנה. כל בעלי החיים חשים פחד, זהו רגש הכרחי להישרדות כיוון שכך המוח להכין את הגוף להתמודדות עם סכנה. בעל חיים העומד בפני איום יכול להגיב באחת משלוש דרכים: להילחם, לברוח או לקפוא. בכל מקרה הגוף צריך להיות מוכן לפעילות מאומצת: השרירים צריכים לקבל דם, הדופק צריך לעלות והנשימה צריכה להיות מואצת. כדי שזה יקרה המוח שולח לגוף אדרנלין, שתפקידו להפעיל את המערכות שיכינו את הגוף לפעולה מאומצת.
לפחד, כמו לתגובות אינסטינקט אחרות, יש תכונה שאפשר לקרוא לה 'כפתור אחד'. כמעט בלתי אפשרי לווסת את כמות הפחד. ברגע שנלחץ על הכפתור הוא יידלק ויפעל עד שיכבה מעצמו. כך למשל אנשים פוחדים מסרט אימה למרות שהם יודעים שהדמות על המסך לא יכולה לפגוע בהם, או צריכים זמן להירגע מהפחד אחרי ששמעו רעש פתאומי של חפץ נופל, גם אחרי שהבינו שלא נשקפת להם סכנה.הפחד נדלק באופן אוטומטי אך הוא גם נכבה באופן אוטומטי. הגוף לא יכול להישאר לאורך זמן בעוררות, האדרנלין מתחיל להתפרק, והמערכות חוזרות לקצב הפעילות הרגיל שלהן.
חשיפה חיה או חשיפה ממושכת למצבי חיים היא חשיפה למקומות מצבים או אנשים שהמפגש עימם מעורר חרדה בעקבות הטראומה. כאמור, פוסט טראומה היא מצב בו דברים מחיי היום יום (סימנים ניטראליים) הופכים להיות מקושרים לזיכרון של הטראומה והם מעוררים חרדה. למשל, אצל אדם שעבר תאונת דרכים ובזמן התאונה התנגן ברדיו שיר מסוים, עצם המחשבה על השיר מעוררת זיכרונות כואבים ופחד. אדם הסובל מ-PTSD מעדיף להימנע מהסימנים הללו כדי להימנע מסימני חרדה שהם מעוררים. במקרה שלנו האדם ינסה להימנע משמיעת השיר, לכן הוא עלול להפסיק לשמוע רדיו, או אפילו להימנע מלשהות במקומות ציבוריים בהם הוא עשוי לשמוע את השיר. תגובה כזו מגבילה את התפקוד של האדם, ומשאירה אותו מתוח ודרוך כל הזמן.
חשיפה חיה היא טכניקה המבוססת על העובדה שפחד לא יכול להמשך לאורך זמן בהעדר סכנה. ולכן הדרך היחידה להיפטר מהסימפטומים היא להסכים לפחד, בצורה מבוקרת, על מנת שהפחד ירד. הפסיכולוג והמטופל בונים יחד רשימה של מצבים מעוררי חרדה שהמטופל נמנע מהם או מתקשה לבצע ויחד מנסים להעריך את מידת חוסר הנוחות שירגיש אם יבחר להתעמת עם המצב במקום להימנע. המצבים מסודרים לפי סדר קושי: מהמפחיד ביותר לזה שהכי פחות מפחיד. בדוגמא שלנו, הסרגל יכלול מצבים כמו שהייה בבית קפה בו מושמע רדיו, האזנה לרדיו בבית, האזנה לשיר עצמו, ולבסוף האזנה לשיר תוך כדי נסיעה ברכב.
בשלב שני, בוחרים פריט ברמת קושי בינונית. כעת מתרגלים בקליניקה וגם בשיעורי בית חשיפה לדבר המעורר חרדה, שוב ושוב ולאורך זמן. בניגוד למה שהמטופל מרגיש, עצם החשיפה לדבר מעורר חרדה לא תגרום לאירוע להתרחש מחדש והחרדה שהוא מרגיש לא תמשך לנצח. אמנם התחושה הראשונית תהיה חרדה, אך עם הזמן ועם התרגול, החרדה תחלוף, ויחד איתה יחלש הקישור בין הסימן המפחיד במקרה שלנו השיר לבין האירוע הטראומטי של התאונה.
בהמשך הפגישות מעלים את רמת הקושי של המצבים אליהם מתבקש המטופל להיחשף. חשוב מאוד לציין שבשום שלב לא חושפים את המטופל למצבים מסוכנים. המטרה היא כזכור להסכים לפחד, ולכן החשיפה רק למצבים שלא שמים את המטופל בסכנה אמיתית אלא רק מעלים בו את זיכרון האירוע המסוכן ואת הפחד. בטיפול בעזרת חשיפה ממושכת (PE) המטופל למד בהדרגה שהוא יכול לשאת את החרדה ולהתרגל למצבים שמעוררים בו חרדה ושכיוון שהוא סובל מ-PTSD הוא מעריך אותם כמסוכנים בצורה מופרזת.
4. חשיפה ממושכת בדמיון
אירוע טראומטי מעורר רגשות בעוצמה כל כך גבוהה, שעצם ההיזכרות בו קשה והופכת להיות מפחידה בפני עצמה. אדם שמפחד מהזיכרונות שלו, חושב ומרגיש שהזיכרון עצמו מסוכן, למשל מחשבות שהיזכרות בטראומה תגרום לשיגעון, התקף לב, חרדה מתמשכת שלא תיפסק ועוד נפוצות מאוד.
בחשיפה ממושכת בדמיון המטופל מתבקש לשחזר את האירוע הטראומטי בצורה חיה ומפורטת, כולל מחשבות, רגשות ותחושות. גם כאן הרעיון הוא להסכים לפחד, עם הזמן, החרדה תרד מעצמה. המטופל מתבקש לספר את סיפור הטראומה, ומיד עם סיום הסיפור לחזור לתחילתו. כך הפחד לא נעלם פשוט כי המטופל הפסיק את הסיפור, אלא כי הוא התרגל אליו. כדי להבין זאת נחשוב על דוגמא מתחום אחר- צפייה בסרט אימה או מתח. נניח שמישהי רואה סרט אימה, ובכל פעם שמופיעה סצנה מפחידה היא עוצמת עיניים. עבור אותה אישה, גם בצפייה הבאה הסרט הזה ימשיך להישאר מפחיד. לעומת זאת אם תצפה בסרט בעיניים פקוחות, בפעם הראשונה הוא יהיה מפחיד מאוד, בפעם השנייה היא כבר תדע למה לצפות, ובפעם השלישית היא אולי כבר תחשוב על דברים אחרים. עצימת העיניים בזמן הצפייה בסרט דומה להימנעות, לדחיקת המחשבות והזיכרונות של האירוע הטראומטי. העובדה שהאירוע היה מסוכן היא נכונה, אבל הזיכרון עצמו אינו מסוכן.
מחקרים וניסיון קליני מראים כי במרבית המקרים טיפול של 12 עד 20 פגישות של שעה וחצי של טיפול חשיפה ממושכת PE מספיק על מנת לאפשר לאדם הסובל מתסמונת פוסט טראומטית להחלמה.
ד"ר דני דרבי, מנהל מרכז קוגנטיקה, הוא מראשוני המטפלים בארץ שעבדו עם שיטת הטיפול בעזרת חשיפה ממושכת PE. לד"ר דרבי הכשרה מהמרכז לטיפול ומחקר בחרדה של אוניברסיטת פנסילבניה והוא מוכר כמדריך בשיטת הטיפול בחשיפה מתמשכת. בנוסף ד"ר דרבי עבד בין שנת 2002 ל 2010 במרכז לטיפול בטראומה והפרעות חרדה ובמרכז לחקר טראומה נפשית של הדסה עין כרם. במסגרת זו העניק עשרות טיפולים למטופלים פוסט טראומטיים והדריך מטפלים רבים בשיטת טיפול זו. במרכז קוגנטיקה ניתן לקבל טיפול בעזרת חשיפה מתמשכת PE וטיפולים מבוססי חשיפה אחרים למגוון קשיים.
