בית > טראומה והתנהגויות הרס עצמי | מאסטרקלאס
המשגה וטיפול באמצעות מודל CARESS – סקירת מאסטרקלאס בהנחיית ליסה פרנץ
תודה לדורון נעמה גלפר על האפשרות לצרף את היצירות המצולמת לכתבה באופן שמעשיר אותה. צלם: טל פנסו
תודה ליוראי ברק על תרומתו בתגובתו להשתתפות במאסטרקלאס
ביוני ב-2023 התקיימה בבית קוגנטיקה סדנת מאסטרקלאס מקוונת בת שני מפגשים בנושא – טיפול מיודע טראומה בהתנהגויות הרס עצמי. הסדנה הונחתה על ידי ליסה פרנץ, עובדת סוציאלית קלינית המתמחה בהתנהגויות הרס והמייסדת של Ferentz institute – מוסד המתמחה בהכשרת מטפלים בתחומי הטראומה והפגיעה העצמית. בסדנה המרתקת למדנו מליסה פרנץ על התנהגויות הרס עצמי וביטוייהן, חקרנו את הרעיון של ״לעבוד עם״ התנהגויות של הרס עצמי על ידי פענוח המשמעויות והמטרות העמוקות שלהן, ובאמצעים דידקטים ודרך משחק תפקידים הכרנו את מודל ה- CARESS – מודל מיודע מחקר (evidence informed) שמתבסס בין היתר על התקשרות ונוירופסיכולוגיה ומסייע להפחתת פגיעה עצמית תוך הימנעות ממאבק כוח עם המטופלים.
החלק הראשון של הסקירה יתמקד בהמשגה של התנהגויות הרס עצמי מזווית של פסיכותרפיה אינטגרטיבית כפי שתוארה על ידי ליסה פרנץ: מדוע נוצרו, איזו פונקציה הן משרתות ומהו מעגל הפגיעה שנוצר. החלק השני יתאר את מודל ה-CARESS שיצרה פרנץ ויתמקד בתיאור כלי טיפול אפשריים תוך פירוט נקודות מרכזיות לתשומת לב בטיפול במטופלים עם התנהגויות הרס עצמי. לאורך הסקירה נתייחס למקרה הקליני (הבדוי) שהודגם בסדנה דרך משחק תפקידים בין ליסה פרנץ ואילה גל איסקוב, עו"סית קלינית ופסיכותרפיסטית CBT, ונשזור דגשים קליניים והתייחסויות לעבודתה המרשימה והחשובה. בחלק השלישי נוסיף התרשמויות מהסדנה הן שלנו כמשתתפות וכותבות והן זווית הסתכלות של מטפל DBT שהשתתף במאסטרקאלס כדי לפתוח את המחשבה והשיח.
מהן התנהגויות הרס עצמי?
ליסה מתחילה את ההכשרה עם ניסיון להגדיר מהן התנהגויות הרס עצמי. לפיה, התנהגויות הרס עצמי הן התנהגויות מכוונות ורפיטטיביות שמסבות נזק גופני או רגשי אותן מפנה האדם כלפי עצמו מתוך כוונה "להרגיש יותר טוב" דרך אלחוש. אם כי התנהגות הרס עצמי עשויה להיות מלווה במחשבה שעדיף למות, יש להבחינה מהתנהגות אובדנית מאחר והיא אינה מלווה בכוונה להרוג את העצמי, אלא לתת מענה לחוויה בלתי נסבלת במטרה לשפר את ההרגשה. ליסה מתייחסת לכך שחשוב מאוד לעשות אבחנה זהירה בין הרס עצמי לאובדנות מאחר והטיפול בשתי ההתנהגויות הוא שונה לחלוטין.
ליסה מציינת מספר תמות משמעותיות שמאפיינות התנהגות של הרס עצמי: היא לרוב נשמרת בסודיות, מעלה לחץ נפשי, מלווה בדיסוציאציה, מאופיינת בעיסוק מחשבתי רב בפעולה עצמה, מקדים לה דחף גואה שקשה להתנגד לו, ולאחר הוצאתה לפועל – הקלה משמעותית שמתחלפת בהמשך בחווית בושה סביב "הנפילה" שוב להתנהגות הלא יעילה. התנהגות הרס עצמי יכולה להתבטא במגוון דרכים. למשל – חיתוך עצמי, אכילת יתר, הכאה עצמית, שתיית אלכוהול, שימוש בסמים, שימוש רב באינטרנט, פנייה למין אקססיבי ועוד. אפילו הלקאה עצמית רגשית שהיא התנהגות מנטלית שאינה ניכרת על הגוף בצורה כה דרמטי כמו האחרות עשויה להיות התנהגות הרס עצמית. ליסה מציינת כי למרות שהתנהגויות אלו מספקות הקלה מוגבלת בזמן הקצר, הן למעשה מובילות לאשמה, בושה ורה-טראומטיזציה ומעלות את הסיכוי שהמטופל יילכד במעגל כרוני של פגיעה עצמית.
התנהגויות הרס עצמי, התקשרות לא בטוחה וקשיי ויסות
ליסה מייחסת חלק מאטיולוגיה של התנהגויות הרס עצמית להתפתחות של סגנון התקשרות לא בטוחה בילדות ולקשיים בויסות הרגשי הנובעים ממנו.
הרי תינוקות נולדים עם דרכי ויסות עצמי בסיסיות בלבד (כמו למשל: מציצת אצבע, הסטת מבט, דיסוציאציה), ובאופן טבעי ועם מענה מותאם לצרכים, דרכי הויסות הרגשי מתפתחות, מתגוונות ומשתכללות. אם התינוק מקבל מענה לצרכיו באופן טוב דיו וללא ביוש, מפתח אמון והתקשרות בטוחה – הוא למעשה מתחיל לתרגל באופן טבעי והדרגתי למידת ויסות רגשי על ידי "הסביבה" אם מהדמות המטפלת – כמו למשל בקבלת חיבוק, קול מנחם וכו', אם באמצעות אובייקטי מעבר, ובהמשך דרך הפנמת הפונקציה המווסתת. במילים אחרות, בהינתן התקשרות בטוחה לתינוק תהיה תשתית פיזיולוגית לפיתוח רפרטואר מגוון של דרכים לויסות עצמי בהמשך כמו למשל: דיבור פנימי חיובי, חיבוק לעצמי, תזוזה, שינוי נקודות מבט וכו'.
לעומת כך, היעדר מענה מותאם ורציף לצרכי התינוק מוביל לקושי בויסות רגשי (affect dysregulation) ולפיתוח התקשרות לא בטוחה (נמנעת, אמביוולנטית, לא מאורגנת). ללא אמצעים טובים לויסות רגשי, במקרים של רמת תסכול גבוהה, התינוק נאלץ לפנות להתנהגויות ההרגעה העצמית הבסיסיות בלבד – האסטרטגיה היחידה שיש לו. בהמשך, בהיעדר למידה אחרת, ובהינתן משימות ההתפתחות וההתבגרות המורכבות, הפנייה להתנהגויות הרגעה בסיסיות אלו הופכת להיות אסטרטגית ההתמודדות העיקרית עם מתח ועשויה להיות דיספונקציונלית (dysfunctional self-shooting) ואף הרסניות.
באופן זה ליסה מבהירה את הקשר בין התקשרות לא בטוחה וחוסר וויסות רגשי לבין פעולות של הרס עצמי. בדבריה היא מתייחסת לכך שמטופלים.ות רבים עם בעיות שקשורות בהתקשרות לא בטוחה או לא מאורגנת, היסטוריה של טראומה מוקדמת, התעללות או הזנחה, או גורמי לחץ התפתחותיים משמעותיים, לעיתים קרובות מאופיינים בהיעדר יכולת לבצע וויסות רגשי מתאים, וכתוצאה מכך הם פגיעים לפנייה לאסטרטגיות של הרס עצמי.
ליסה מסכמת כי התנהגויות הרס עצמי נובעות באופן פרדוקסלי מניסיון להפחית סבל, ומזהה את הפנייה להתנהגויות הרס עצמי כאסטרטגיה לא יעילה לויסות עצמי. ליסה מדגישה שחשוב מאוד להסביר זאת למטופלים מאחר והם תופסים את עצמם פעמים רבות כ"מוזרים" ו"פגומים", ומעבר לכל מה שהם כבר מתמודדים איתו, יש בהם גם שיפוטיות רבה על עצמם על "הבחירה" בהתנהגויות האלו. ההסבר מאפשר להבין כי הפנייה להתנהגויות הרס עצמית מכוונות היא התנהגות אוטומטית לשם לויסות עצמי בהיעדר דרכים משוכללות יותר להפחתת עוררות, ובכך להגדיל את הבחירה איפה שכן ניתן – ללמוד דרכים חדשות ויעילות יותר לויסות עצמי.
מעבר לכך שהתנהגות הרס עצמי מובילה אותנו לשים את הדגש על נושא ההתקשרות והויסות העצמי, ליסה מעירה את תשומת ליבנו לשים לב לחשיבות המניפיסטציה הקונקרטית של התנהגות ההרס העצמי. בהשאלה מדאסטי מילר (1994), ליסה ממשיגה את התנהגות ההרס העצמי כשחזור טראומטי (trauma reenactment) – הגוף נהפך לזירת הקרב, כך שהמטופל פוגע בעצמו לא באופן מקרי אלא כשחזור של משהו שקרה לגוף בעבר או על מנת להראות נרטיב של כאב. ליסה גם מחברת את מושג ה"מטה תקשורת" של וריגיניה סאטיר (1991) להתנהגויות של הרס עצמי, ורואה בהן ביטוי בפעולה של מה שאין לו מילים – דרך של המטופל להראות לנו מה שלא יכול לספר לנו במילים לאור העובדה שזיכרון טראומטי לא בהכרח מאוחסן באזור שיש בו שפה ונותרים ממנו רסיסי מידע ויזואלי ותחושתי שמקבלים ביטויים ממשיים בסימפטומים.
ליסה נותנת דוגמא מטלטלת של מטופלת שהייתה חותכת את הזרוע שלה מבלי להבין מדוע היא חותכת דווקא שם, ובטיפול עלה לה זיכרון שאותו מקום בזרוע היה נלפת בחוזקה פעם אחר פעם לפני פגיעות מיניות, והוא היה המבשר למעשה של הפגיעה המתרחשת ובאה. במילים אחרות, החתך בזרוע היה כמו דרך לזכור דרך הגוף את מה שנותר חוויתי וטראומטי ולא נוסח במילים.
ליסה מסבירה שאחד השלבים הראשונים החשובים בטיפול במטופלים עם הרס עצמי הוא לתת להם פסיכואדוקציה על האופי של התנהגויות של הרס עצמי והפונקציה שלהם, על הדינמיקה בה הן נוצרות, ומה הם מנסים להדגים דרך התנהגות זאת, וכך לסייע להם להבין מה הקונסטקס ההתקשרותי, הקוגניטיבי, הרגשי בו עולים הרגשות והמחשבות שלהם, ומדוע הם פונים להתנהגויות הרס עצמי. הסבר זה מסייע לעשות דה-פתולוגיזציה של ההתנהגות, נותן תוקף למטופל, מאפשר למטופל להיות מובן לעצמו ולהבין מה העבודה הטיפולית שנחוצה לו לעשות.
קרן רווקה בת 35. עורכת דין במשרד עורכי דין, מתארת את עצמה כ"מאורגנת מאוד, פרפקציוניסטית, ביקורתית, מכורה לעבודה". היא קיבלה קידומים מספר פעמים אך גם מודה שהיא דוחפת את עצמה להצליח כדי שתוכל להרגיש תחושת ערך עצמי. היא חרדה מאוד מלהיות ולהרגיש "פחות מ" ומדוכאת כאשר מציינים בפניה את הטעויות שלה. היא גם מודאגת מכך שעמיתיה לעבודה יגלו שהיא "מתחזה". היו לה מספר מערכות יחסים עם גברים עם בעיות רגשיות, אשר בגדו בה בזמן שחיו ביחד. היא כרגע לא בזוגיות וחשה חרדה להינטש שוב, וחוששת מאוד מהסיכוי לא להתחתן לעולם. היא נוטה להתבודד כשהיא מרגישה מוצפת, ולמרות שרוצה שיהיו לה חברות, היא אומרת שלעתים קרובות היא נכנסת לתפקיד "המטפלת" וזה מתיש ושוחק אותה, והיא נמנעת מאינטרקציות חברתיות. קרן פונה לטיפול בהתנהגויות פגיעה עצמית שלה הקיימות מאז גיל ההתבגרות ומהוות עבורה מקור עמוק לבושה: בולמוסי אכילה וחיתוך ירך עליונה. היא גם מתארת תחושות של חוסר חיבור למציאות ושל ניתוק- ונוטה יותר לעסוק בפגיעה עצמית כאשר היא לא מרגישה מקורקעת או נוכחת. הוריה עדיין בחיים, שניהם לא בריאים, אמא אלכוהוליסטית. מאחר וקרן בת יחידה, היא מרגישה "מחויבת" להיות עימם בקשר, למרות שמתארת כי "שונאת להיות איתם ושונאת לחזור הביתה".
בטיפול עולה כי קרן בת יחידה וגדלה עם אם מדוכאת ואלכוהוליסטית ואב חרד שהכחיש ואיפשר את השתייה של אשתו. לעתים קרובות קרן הייתה אחראית לטיפול באמה השיכורה, אך גם לימדו אותה להעמיד פנים שהשתייה של אמה לא מהווה בעיה. יש לקרן זיכרונות רבים מכך שאמה לא נגישה עבורה ושוכבת על הספה בסלון. במהלך אותם זמנים, קרן ניסתה להתחבר לאביה, אך הוא מעולם לא היה נוכח באופן עקבי. "לפעמים הוא היה מפגין אהבה כלפיי בצורות מאוד לא נוחות, כאילו הייתי בת זוגו ולא ביתו, ובפעמים אחרות כשהייתי צריכה את תמיכתו, הוא לא היה זמין". קרן הבינה כאשר התבגרה כי אביה סבל מ-PTSD מאז שירותו הצבאי והוא הפך לוורקוהוליק כדי לברוח מהטראומה שלו. "אף פעם לא ידעתי איך הוא יתנהג במיוחד בזמן של רעשים חזקים, צפירות ואזעקות". קרן גם ציינה שחלק גדול מילדותה לא ממש זכור לה, פעמים רבות לא הרגישה לגמרי מחוברת לגופה. היא הפכה פעילה מינית בגיל 12, למרות שמעולם לא נהנתה מקיום יחסי מין ולעתים קרובות לא זכרה מה התרחש במהלך אקט מיני. קרן הייתה תלמידה מצטיינת וסיימה מוקדם את התיכון. המטרה שלה הייתה לעזוב את בית הוריה בהקדם האפשרי. מזון היווה עבורה מקור לנחמה ולעתים קרובות היא הייתה אוגרת ומחביאה מזון בחדר השינה שלה. היא גם שמה לב שכאשר העלתה במשקל בתיכון ובאוניברסיטה, בחורים הפסיקו להתחיל איתה והיא הרגישה הקלה מכך. היא עדיין אוכלת בשירותים בעבודה כשהיא לחוצה. בגיל 11 היא החלה לחתוך את עצמה בסתר, מה שעזר לה להרגיש טוב יותר באופן זמני. היא עדיין עושה את זה כשהיא מרגישה חרדה או כועסת על עצמה. קרן מדווחת שהיא מעולם לא הרגישה שהיא מספיק טובה או חכמה מספיק, ועדיין מתמודדת עם הרגשות האלה היום.
ליסה מסבירה כי בדוגמא הטיפולית המובאת קרן לא קיבלה מענה מתאים לצרכים שלה מהאם ומהאב. שניהם לא היו נגישים לה רגשית ולעיתים גם פיזית, והיא לא למדה כיצד לווסת את עצמה באמצעות קשר בינאישי. דפוס ההתקשרות שלה מתאים לפרופיל של דפוס התקשרות לא מאורגן, וכדי להתמודד עם רגשותיה נאלצה "לדחוס" אותם בתוכה מבלי לבטא אותם, לתפקד היטב – ואפילו מעבר לכך – לכוון למצוינות כפיצוי אולי, תוך פניה לאופני ויסות פרימיטיביים שכוללים דיסוציאציה ומהווים את הבסיס להתנהגויות הרס עצמי שמתבטאות בבליעת אוכל ובחיתוך הירך.
כדי לסייע למטופלים להבין את רצף ההתרחשויות שמובילות, מתלוות ומשמרות התנהגויות הרס עצמי, ליסה שרטטה תרשים שמתאר את מעגל התנהגות ההרס העצמי, אותו היא מלמדת מטפלים וגם מנגישה אותו למטופלים כחלק משלב הפסיכואדוקציה וההתערבות הטיפולית.
ניתוח מעגל התנהגות מתחיל עם התייחסות לטריגר המפעיל תגובה ( react). ליסה מתייחסת לכך שחשוב להבין אילו דברים בחיים מעלים את הדחף לפגוע בעצמי, ומציעה חלוקה לסוגי קטגוריה לפי ראשי התיבות: REACTS
בסקירה זו אנו מצרפות המחשה ויזואלית מתורגמת של המעגל לפי פרנץ באדיבותה, יישום פריטי המעגל על המקרה שתואר.
תרשים 1: מעגל של התנהגות הרס עצמי (פרנץ, 2012. מתורגם ברשות ע"י בית קוגנטיקה)
העבודה עם המעגל מאפשרת לנסח את כל התהליך, ולאפשר זיהוי ושיום מדויק של האופן בו ההתנהגות ההרסנית מתהווה כדחף ומתבטאת בפועל. פירוק הדברים באופן זה מאפשר לתת תוקף רב לחוויה הקשה של המטופלת, ולאפשר לה לא להיות לבד עם זה תוך הגברת המנטליזציה שלה. דרך המעגל היא מתחילה להבין מה מניע אותה וגורם לה להגיע להתנהגויות שחשה עליהם בושה ואשמה – והיא יכולה להתחיל לפתח חמלה כלפי עצמה ממקום מתבונן. כמו כן, העבודה עם המעגל מאפשרת לשרטט נתיבי פעולה שונים שבהם ניתן להפעיל ויסות על מנת להפחית את התוצאה הלא רצויה – שהיא הפעלת ההתנהגות ההרסנית. ליסה מפרטת אסטרטגיות יצירתיות המסייעות להתמודד עם עיוותים קוגניטיביים ורגשות שליליים, ואסטרטגיות להתמודדות עם מתח וחרדה ועל מנת לקטוע דיסוציאציה, ומציגה את מודל ה-CARESS.
אנו מפרטות את ההתערבויות הטיפוליות שהיה ניתן לאתר בתוך המשחק תפקידים של ליסה עם "המטופלת קרן" (המשוחקת ע"י אילה גל איסקוב)
מודל ה-CARESS פותח על ידי ליסה פרנץ, והוא נועד לסייע להפחית התנהגויות הרס עצמי מבלי לאסור אותן. המודל מיודע מחקר (evidence informed), מעודד דה-פתולוגיזציה, מתקף ומכוון ללמוד מיומנויות ויסות חדשות. חלקים שונים במודל נמצאים בשימוש בפרוטוקולים טיפוליים שונים שנבדקו מחקרית, אך הוא עדיין לא נבחן מחקרית בצורתו השלמה. המודל מבוסס על 30 שנות ניסיונה של ליסה והוא כולל 3 מיומנויות:
בניגוד לגישות אחרות, בהן יש התחייבות לאי פגיעה עצמית בתוך החוזה הטיפולי, ליסה מבהירה למטופלים כי לא תבקש מהם אף פעם להבטיח לה שלא יפגעו בעצמם, ולא מתנה את הטיפול בכך. החוזה הטיפולי של ליסה כולל את הסכמתו של המטופל לכך שכאשר יחווה את הדחף להתנהגות ההרס העצמית שלו, הוא יתרגל 10-15 דקות מכל קטגוריה במודל CARESS לפני הוצאה לפועל של ההתנהגות ההרסנית. לאחר פסיכואדוקציה נרחבת והסבר על הפונקציה המווסתת של התנהגויות הרס עצמי בהיעדר אפשרויות ויסות מוכרות אחרות על רקע של התקשרות לא בטוחה, ולאחר זיהוי מעגל ההתנהגות, ליסה מלמדת את המטופלים את המודל. במידה ושם המודל מהווה טריגר עבור המטופל ניתן לשנות אותו ל- CARES
אנו מביאות בפניכם דוגמא ליישום מודל ה-CARESS של ליסה פרנץ (בתרגום של בית קוגנטיקה בהסכמתה). כל חלק מזכיר למטופלים את הרציונל של המיומנות אותה הם מתבקשים לתרגל כשעולים רגשות שליליים, וגם מפרט כלים אופציונליים ליישום כל מיומנויות.
המאסטרקלאס היה מרתק – הועבר בצורה רהוטה, קשובה, בהירה ומלאת חמלה ותבונה על ידי ליסה פרנץ, תוך שהיא נעה בין החומרים התיאורטיים והקליניים. היכולת המופלאה של ליסה כמרצה לצד משחק התפקידים המקצועי והאמין עם אילה איסקוב גל כ"קרן" תרמו להבנה ועיבוד של החומר הטעון רגשית.
עבודתה של ליסה אינטגרטיבית, ואם כי היא לא מציינת עבור כל התערבות מהיכן נלקחה, זיהינו התערבויות מוכרות מעולם הסכמה תרפיה, פסיכותרפיה מבוססת התקשרות ומנטליזציה, CBT, IFS והיפנוזה. הייחוד המשמעותי של המודל של ליסה הוא האינטגרטיביות שלו, הפרסימוניות והאלגנטיות שלו. הוא אנושי, מעורר דה-פתולוגיזציה ונשמע קל ליישום. יחד עם זאת, הדגשים של ליסה על אי זמינות המטפל בין פגישות למטופל ואי ביסוס החוזה הטיפולי על הימנעות מפגיעה עצמית – הם ייחודיים, מעוררי מחשבה ואף הפוכים לחלק מההמלצות של גישות טיפוליות אחרות, כמו למשל DBT. לכן, ראינו לנכון, להרחיב את היריעה, וביקשנו מיוראי ברק, מטפל מוביל בתחום ה-DBT שנכח במאסטרקלאס להתייחס למודל הטיפולי של ליסה פרנץ מנקודת המבט שלו.
ההשתתפות בכיתת אמן של המטפלת האינטגרטיבית ליסה פרנץ במסגרת סמינר על טיפול בפגיעה עצמית בבית קוגנטיקה, העלתה אפשרות מעניינת עבורי שמעסיקה אותי תדיר – האפשרות לקיצור דרך אלגנטי בהשוואה לדרך טיפולית אחרת שאני אוהב, מעריך ומטפל לאורה – הטיפול הדיאלקטי התנהגותי – DBT. אפרט בכמה מילים על DBT לטובת מי שלא מכיר את הגישה, ואתייחס למחשבותיי בעקבות החשיפה למודל של ליסה פרנץ.
מתוך גישה רצינית, נתמכת ראיות, הרואה בהפרעת אישיות גבולית המערבת פגיעות עצמיות מצב מורכב וסבוך, נבנה ה-DBT כטיפול מורכב, עתיר תשומות, הדורש למידה אינטנסיבית ומתמשכת של הגישה ומאמץ מתמשך ביישומה הן מצד המטפל והן מצד המטופל.
גישת ה-DBT איננה נמנית על גישות הפסיכותרפיה קצרות הטווח. היא מכירה במורכבות הבעיה ובכך שלמידה חדשה תיקח זמן ותרגול. ולשם כך, ה-DBT כולל מבנים ומנגנונים תומכים בשינוי היוצרים עומס שנתפס כהכרחי, בלתי נמנע, הן על המטופל והן על המטפל.
אציין שלוש אופנויות (MODES) שהן לצד אחרות הופכות את ה-DBT למה שהוא – טיפול שנועד למטופלים שקשה לטפל בהם:
התרשמתי מאוד מהעבודה של ליסה והאופן בו הציגה את המודל, והיא עוררה בי שאלות רבות לגבי הקונטקסט הרחב יותר בו היא מיושמת והאימפליקציות שהיא מציעה לגבי ניהול הטיפול בכלל והחוזה הטיפולי בפרט.בשונה מהעבודה המוכרת ב-DBT, במודל של פרנץ, המיומנויות נלמדות תוך כדי הטיפול ללא צורך בהשקעת זמן ומשאבים כספיים נוספים על פגישה שבועית, וכן ללא צורך כלל בייעוץ טלפוני למטופלים. ולא זו בלבד, אלא שהמטפלים בהתבסס על השיטה, מעניקים טיפול אפקטיבי ועצמתי מבלי צורך במבנה קבוע של ייעוץ, הדרכה ותמיכה חיצוניים.
שלוש אופנויות אלו מוגדרות כנחוצות בתוך עולם ה-DBT, אך הן כמובן גם דורשות משאבים רבים. מאחר ואחד הערכים הבולטים והמודגשים בגישת ה-DBT הינו ערך ה"יעילות" (ביחס למטרה כמובן), וקיצור דרך, פשטות, הפחתת משאבים (זמן ועלות כלכלית) הם אספקטים של התייעלות ושיפור השירות במונחים של זמינות ועלות-תועלת, המודל של ליסה הוא בבחינת הצעה מפתה, קוסמת ורלוונטית לכל מי שעוסק בטיפול בנפגעי טראומה. עם זאת, נראה כי מפתחת הגישה לא עוסקת במחקר המספק משענת מחקרית איתנה לביסוסה כ"נתמכת ראיות" ואפשר שהיא מסתפקת בפידבק הקליני שנאסף לאורך שנים רבות של טיפול שהתפתח באופן אבולוציוני להיות מה שהוא כיום.
בהקשר זה, נזכרתי במאמר משנת 2018 שבדק תוצאות טיפוליות ל-3 גישות מבוססות מחקר לטיפול בהפרעת אישיות גבולית – טיפוס מבוסס טראנספרנס (TFP), טיפול מבוסס מנטליזציה (MBT) וטיפול דיאלקטי התנהגותי (DBT) . כמו מחקרים ומטא-אנליזות קודמות שבדקו תוצאות של גישות שונות (מחקרי "ראש בראש") – גם מאמר זה מצא תוצאות כמעט זהות בין הגישות. בניסיון להסביר את הדמיון בתוצאות, עולה למעשה הדמיון בין הגישות, מעין תוקף מתכנס של ידע שרב הדומה בו על השונה, למשל – הפחתת סטיגמה (דה-פתולוגיזציה), אמפתיה ותיקוף, הדגשת כוחות ויכולות, הצורך ברכישת מיומנויות חדשות, הדגשת מטרות רחוקות טווח וגיוס מוטיבציה, וכדומה.
נדמה לי, גם בטרם מהלך ותוצאות הטיפול המודל של פרנץ יחקרו בסטנדרטים מחקריים ראויים לדיווח מדעי, הרי שעקרונות הגישה, הישענותה על תיאוריות מבוססות (כמו התקשרות) ערכיה והכלים בהם נעשה שימוש, יכולים ללא כל ספק להקנות לגישה מקום של כבוד בין גישות אחרות, ולהפוך אותה למועמדת ראויה ושוות זכויות בין גישות שנבנו במיוחד עבור מטופלים שחוו טראומות קשות.
ובכל זאת, נשארתי עם הרהורים על המבנה של הטיפול. האם המודל של פרנץ מציע קיצור דרך כה אפקטיבי כך שניתן לוותר על אימון טלפוני למטופלים? האם הפחתת התנהגות ההרס העצמי היא כה מיידית ומשמעותית כך שלא צריך לוודא שהמטפלים באנשים הפוגעים בעצמם, ובמיוחד מטפלים צעירים, יקחו חלק באופן קבוע בפעילות ובמבנים מוסדרים של התייעצות והדרכה? וכן, כיצד זה ניתן לדחוס לתוך שעה טיפולית אחת, עם אנשים מאד לא מווסתים את לימוד המיומנויות לצד תרגול בהטמעתן ואת כל שאר משימות הטיפול.
ליסה פרנץ היא עובדת סוציאלית קלינית המתמחה בהתנהגויות הרס עצמי, מרצה בבית הספר לעבודה סוציאלית ובבית הספר לרפואת משפחה באוניבריסטת מרילנד, ובעלת ניסיון קליני של 36 שנים. ליסה היא המייסדת של Ferentz institute – מוסד המתמחה בהכשרת מטפלים בתחומי הטראומה והפגיעה העצמית. ב-16 השנים האחרונות המרכז הכשיר אלפי מטפלים בתחום הטיפול בטראומה ופגיעה עצמית. ליסה נודעת בזכות גישה השמה דגש על חוזקות המטופל.ת ודפתלוגיזציה של הפרעות עם תוויות שליליות כבורדר ליין. היא רואה בהנגשת נושאים אלה וקידומם כמטרת חיים, וחיברה מס' ספרים בנושא. כמו כן, היא יועצת לארגוני בריאות נפש בארצות הברית, קנדה, אנגליה ואירלנד.
על הכותבת – אילה גל איסקוב
עובדת סוציאלית MSW, בוגרת תואר שני מחקרי מאוניברסיטת תל אביב, והתכנית הישראלית לטיפול התנהגותי קוגניטיבי בתל השומר, חברה מומחית באיט״ה. בעלת ניסיון רב בשיקום וטיפול במערך בריאות הנפש, בעמותת אנוש, מרפאות לבריאות הנפש ועבודה עם מכורים ודרי רחוב. מתמחה בטיפול במבוגרים, בעבודה עם חרדה, חרדה חברתית, פאניקה, ocd, דיכאון ופוביות. משלבת בטיפול כלים של dbt, מיינדפולנס, act, וסכמה תרפיה. עובדת בצוות הטיפולי של בית קוגנטיקה.
על הכותבת והעורכת- עדי כהן
פסיכולוגית רפואית מומחית מדריכה, עובדת לפי מודל אינטגרטיבי ממוקד גוף, סכמות ויחסים. מובילה את תחום דימוי הגוף בבית קוגניטיקה. מנהלת שותפה של בית הספר לפסיכותרפיה מבוססת מחקר ומצוינות קלינית בבית קוגנטיקה.מייסדת שותפה של הקומה השישית – מרחב מפגש, למידה ותרבות לאנשי מקצועות הטיפול והרפואה. בוגרת התוכנית התלת שנתית לפסיכותרפיה אינטגרטיבית מזרח-מערב באוני' ת"א בשיתוף מכון דמו"ת. עבדה במשך שנים ב'מרפאה פסיכולוגית' עם מטופלים ברפואה ראשונית. התמחתה בפסיכוקרדיולוגיה בביה"ח בלינסון, ופיתחה שירותים פסיכולוגיים במרפאת בריאות לב האשה. עוסקת בעריכה ואוצרות.
על המגיב – יוראי ברק
פסיכולוג קליני מומחה-מדריך, מייסד וראש צוות עמיתים לטיפול, מחקר והוראה בתחום ה-DBT. מוסמך בין לאומית לטיפול בגישה על ידי מועצת ההסמכה מטעם מפתחת הגישה (DBT-LBC). מלמד בתוכנית הסדנאות השנתית בבית הספר לפסיכותרפיה מבוססת מחקר ומצוינות קלינית בבית קוגנטיקה.
על היוצרת – דורון נעמה גלפר
אמנית רב תחומית שעובדת בעיקר במדיום של פרפורמנס ועם החומר הקרמי כחומר עיקרי ביצירותיי. בעלת תואר ראשון במחלקה לעיצוב תעשייתי בשנקר, לאחריו מלגת "סטודיו 1" בבית בנימיני ופתיחה של סטודיו לקרמיקה בדרום העיר תל אביב. כרגע בשנה השנייה ללימודי בתכנית הבינתחומית לאמנויות באוניבריטת תל אביב (MA). אחת היצירות המצורפת כאן השתתפה בתערוכה הוירטואלית של הקומה השישית – למרוט או למרוד.
Biegel,Gina and Cooper, Stacie, (2019) The Mindfulness Workbook for Teen Self-harm: Skills to Help You Overcome Cutting and Self-harming Behaviors, Thoughts and Feelings. Instant Help Publishers.
Ferentz, Lisa, (2015) Treating Self-Destructive Behaviors in Trauma Survivors: A Clinician’s Guide. second edition New York: Routledge/ Taylor, Francis and Bacon
Ferentz, Lisa, (2015) Letting Go of Self-Destructive Behaviors: A Workbook of Hope and Healing. New York: Routledge/ Taylor, Francis and Bacon
Sheehy, K, Noureen, A, et al. (2019) An examination of the relationship between shame, guilt and self-harm: A systemic review and meta-analysis. Child Psychology Review. Vol 73
Stagaki, M, Nolte, T, Feigenbaum, J et al. (2022) The mediating role of attachment and mentalizing in the relationship between childhood maltreatment, self-harm and suicidality. Child Abuse and Neglect Vol 128
Wupperman, P. (2019) Treating impulsive, addictive, and self-destructive behaviors: Mindfulness and modification therapy. The Guilford Press
פסיכולוגית רפואית מומחית-מדריכה, מנהלת המרכז לטיפול ממוקד דימוי גוף, מנהלת שותפה בקומה השישית