כשתינוק נולד הוא חסר אונים ותלוי כולו בהוריו או דמויות מטפלות אחרות. שיספקו את כל צרכיו. תחילה ההכרות עם ההורה היא הכרות חושית ומונחת על פי ריח מוכר, קול ואיכות המגע. התינוק מבחין בין מטפלים אך לרוב אינו מפתח העדפה לדמות ספציפית, במידה וכל הדמויות המטפלות בו מעניקות טיפול מיטיב דיו. ככל שהתינוק מתפתח והקשר עם הדמות המטפלת נבנה ומעמיק הוא לומד לשייך דמויות מוכרת לתחושת ביטחון וסיפוק צרכיו.
בגיל שמונה או תשעה חודשים חלה התפתחות משמעותית בתודעה של התינוק, שמאפשרת לו להתחיל לקשר את המקום הבטוח עם מספר דמויות ספציפיות שהוא חווה כמיטיבות. בגיל זו מתפתחת חרדת נטישה, הנקראת גם חרדת פרידה: התינוק מבחין בין הדמויות השונות, באופי הקשר בינו לבין כל דמות ובמידת ההנאה והביטחון שכל דמות מספקת עבורו. לפני כן התינוק אינו מביע צורך להיות דווקא עם הוריו, בגיל שמונה – תשעה חודשים התינוק מפתח העדפה למטפלים הקבועים וכשהוא מרגיש כי פרידה מהם קריבה הוא חרד ויכול להגיב בבכי, צעקות והיצמדות להורה. יחד עם חרדת נטישה מגיעה פעמים רבות גם "חרדת זרים" בה התינוק חושש מהימצאות אדם זר ונמנע מקרבתו. חרדת נטישה היא נורמאלית והישרדותית – התינוק למד לסמוך על דמויות מסוימות בחייו ואין לו סיבה לסמוך על מי שאינו מכיר. בכך שהוא נקשר לדמויות שמטפלות בו הוא דואג לשמור על עצמו מדמויות שלא ברור מה טיבן ומחזק את הקשר עם הדמות המיטיבה.
האופי של חרדת נטישה ועוצמתה שונה מתינוק לתינוק. כבר בגיל צעיר קיימים הבדלים משמעותיים ביכולתם של פעוטות לשהות בסביבה שאינה מוכרת להם, אין הדבר מעיד על בעיה אלא על מזג ואופי שונה של תינוקות. יש תינוקות סקרניים ורגועים המסוגלים לשהות זמן רב יותר ללא הוריהם בטווח הראייה, ואחרים מתמלאים פחד ברגע בו ההורה מתרחק. כשתינוק מעל גיל שמונה חודשים אינו חושש מזרים ונראה שאינו מבחין בין דמויות מוכרות ולא מוכרות הדבר חורג מהנורמה ומצריך בדיקה. חרדת פרידה מתחילה לדעוך מעצמה בסביבות גיל שלוש שנים.
כפי שצויין לעיל, חרדת נטישה היא נורמטיבית וקיימת בגילאי שמונה-תשעה חודשים עד כשלוש שנים. אם חרדת נטישה נמשכת וגם בגילאים בוגרים יותר, במיוחד בגילאי בית הספר ואילך קיים מצב של פחד ומצוקה קשה כשיש צורך להיפרד/לעזוב אובייקט שהילד קשור אליו (האובייקט יכול להיות הבית, חפץ או אדם קרוב כלשהו) זהו כבר אינו מצב נורמטיבי. כשהסימפטומים הבאים מופיעים בעקביות מספר שבועות בילדים בגיל הגן ובבית הספר ניתן לחשוד בחרדת פרידה המצריכה טיפול:
כשמדובר בחרדת נטישה נורמטיבית חשוב לאפשר לפעוט להביע את מצוקתו, ולהכיל מצוקה זו באמצעות הרגעה ומתן אמצעים שיעזרו לו להיפרד כמו חפץ מעבר והכנה מראש. כאמור בשלב זה המצוקה של הפעוט נורמאלית וחשובה, אך יש הורים המתקשים להתמודד עם חרדת פרידה והדבר פוגע ביכולתם לתפקד או מוביל למצוקה רגשית עזה. במקרה והקושי רב, ניתן להתייעץ עם גורם מקצועי כגון פסיכולוג ילדים על מנת להפוך את התהליך לפשוט יותר.
כאשר חרדת פרידה ממשיכה בגילאים בוגרים יותר, במיוחד כשהיא מתחילה לפגוע בתפקודו הילד ומשפחתו (כגון סירוב ללכת לבית הספר, קושי בהתנתקות מההורה) חשוב לפנות לאיש מקצוע. חרדת פרידה לא מטופלת עלולה להביא את הילד לגדול ולהיות למבוגר תלותי שאינו מצליח להיפרד מהוריו, המתקשה לבנות חיים עצמאיים וחש חסר מסוגלות וחסר אונים.
טיפול בחרדת נטישה מתמקד בשני תחומים:
1. הדרכת הורים בה ניתנים להורים כלים מעשיים להתמודדות עם תגובות המצוקה של הילד.
2. עבודה עם הילד בה הוא מקבל כלים להתמודד עם תסמיני החרדה. בחלק זה בונים תוכנית התנהגותית בה הילד מדרג מהקל אל הקשה את הפרידות שהוא מתמודד עימן בחייו, ובעזרת המטפל לומד להתמודד עמן בצורה טובה יותר. התמודדות הדרגתית זו מאפשרת לילד לפתח תחושת מסוגלות וביטחון ביכולתו להתמודד עם פרידות.
