הפרעות אכילה וחרדה חברתית הם שני מצבים נפרדים לכאורה, אולם בפועל קיים לעיתים קרובות קשר הדוק בין הדברים. כך למשל, במחקרים רבים נמצא כי כ-20%-42% מהסובלות מהפרעות אכילה מתמודדות בנוסף עם חרדה חברתית. מחקר שפורסם בינואר 2014*, חקר לעומק את טיב הקשר בין שתי ההפרעות, והגיע למסקנות מעניינות המדגימות את האינטראקציה בין השפעת הסביבה להשפעת הגנטיקה בקביעת סוג ההפרעות שעלולות להתפתח.
המאמר מדגים ומסביר את הקשר בין ההפרעות בעזרת שני סוגי פחדים שונים הקיימים בקרב אנשים הסובלים מחרדה חברתית וקשורים להפרעות באכילה:
1. פחד מהערכה (evaluation) חברתית.
הפחד שאחרים ישפטו אותנו באופן שלילי ויחליטו לדחות אותנו כתוצאה מכך.
2. חרדת חברתית לגבי הופעה חיצונית (appearance).
הפחד שישפטו אותנו באופן שלילי בהתבסס על מאפיינים של המראה שלנו.
ידוע שאנשים עם אחד מפחדים אלו נמצאים בפגיעות וסיכון גבוהים יותר לפתח חרדה חברתית או הפרעות באכילה. על מנת להבין את טיב היחסים בין הפחדים וההפרעות השונות, החוקרים החליטו להשפיע ולשלוט באופן יזום במידת הפחד מהערכה ומהופעה חיצונית של הנבדקים שלהם.
כיצד ניתן לשנות את מידת החרדה? החוקרים חשבו על פתרון יצירתי. לאחר שמדדו את רמת החרדה הבסיסית של הנבדקים, הם ביקשו מהנבדקים להתכונן במשך שתי דקות על נאום בנושא ניטרלי (תחביבים לדוגמא), עליו יצטרכו להרצות במשך כשש דקות וחילקו אותם לאחת משלוש קבוצות:
• בקבוצה בה ניסו להעלות את החרדה מפני הערכה חברתית שלילית, הנבדקים התבקשו להקליט את נאומם. נאמר להם כי נאומם יושמע לקבוצת אנשים שתשפוט ותעריך את איכות הנאום.
• בקבוצה בה ניסו להעלות את רמת החרדה בנושא ההופעה החיצונית, הנבדקים התבקשו לנאום בפני שתי מצלמות וידאו. נאמר להם כי נאומם יועבר לאחר מכן לקבוצת אנשים שתשפוט את נאומם על סמך מאפיינים בהופעתם החיצונית.
• קבוצת הביקורת הכינה נאום אותו נשאה בחדר ריק ללא מכשור הקלטה כלשהו. כך העלו אצלם רק חרדה הנובעת מהצורך להכין ולשאת נאום.
לאחר מטלת הנאום התבקשו הנבדקים לחכות בחדר עד שהחוקר יפרק כביכול את הציוד, והוגש בפניהם כיבוד (בייגלעך, סוכריות M&M,תפוצ'יפס ומים) אותו יכלו לאכול בעשר הדקות שהושארו לבד.תוצאות הניסוי הראו ,כצפוי, כיצד שני הפחדים המדוברים העלו תחושות של חרדה חברתית. בנוסף, פחד מהערכה חברתית העלה את כמות האוכל שצרכו הנבדקים. לעומת זאת, נבדקים אשר חוו עלייה בחרדה לגבי הופעתם החיצונית, לא צרכו יותר מזון, למרות שגם אצלם נמצאה חרדה מהערכה חברתית. לדברי החוקרים, למרות שבשתי קבוצות הניסוי נחוותה עלייה בחרדה מפני הערכה חברתית, וכתוצאה מכך לעלייה ברצון לאכול יותר, אנשים שחוו במקביל חרדה לגבי הופעתם החיצונית התמקדו בדרכים להשפיע על ההערכה החיצונית ולכן החליטו שלא לאכול את הכיבוד המוצע. אם כך, הציפייה שהסביבה תבחן ותשפוט אותם על בסיס הופעתם החיצונית הביאה להגבלה בצריכת האוכל.
חשיבות ממצאי הניסוי נעוצה בניסיון לתת הסבר המשלב השפעות ביולוגיות ואישיותיות עם השפעת גורמים סביבתיים על מנת להסביר מדוע ישנם אנשים הסובלים מהפרעת חרדה חברתית בעוד אחרים סובלים גם מהפרעת חרדה חברתית וגם מהפרעת אכילה. לדעת החוקרים, חרדה חברתית מתפתחת כאשר אנשים סובלים בנפרד מחרדה מפני הערכה חברתית שלילית או רק מחרדה לגבי הופעתם החיצונית. לעומתה, הפרעת אכילה תופיע לצד הפרעת חרדה חברתית כאשר לצד חרדה מפני הערכה חברתית קיימת סביבה המתמקדת בהערכות על סמך מראה חיצוני. סביבה מסוג זה מובילה לחוסר שביעות רצון לגבי הגוף ולרצון להפחית את צריכת המזון.
המשמעות הפרקטית של התיאוריה המוצעת היא שניתן לבנות טיפולים, ואולי אף לטפח סביבות שיעזרו למנוע התפתחות הפרעות אכילה בקרב צעירים הסובלים מרגישות להערכות חברתיות שליליות. נראה כי תוכניות מסוג זה נחוצות כבר בבתי הספר, מסגרות שיסוד ההערכה האקדמית טבוע בהן, ויכול לשמש כבסיס להסטת המוקד מהופעה חיצונית. גם במסגרת המשפחתית, חשוב לבחון אילו מסרים אנו מעבירים לילדינו, ומה הם שומעים אותנו אומרים ועושים. האם בזמן הארוחות המשפחתיות אנחנו משוחחים על העבודה, הלימודים והתחביבים שלנו, או שמשוחחים על "האוכל המשמין", מה "אסור לנו לאכול" "המכנסיים שלא עולים עלינו" או איך "אכלנו כמו פרה והרסנו את הדיאטה"? מסרים מסוג זה, גם אם נאמרים כלאחר יד או בהומור, מעבירים מסרים ברורים לילדים לגבי מה מותר, חשוב, או אסור בחיינו.
היות ואין לנו שליטה על ההשפעות הגנטיות על חיינו, חשוב לנסות ולתרום לסביבה בריאה ומטפחת עד כמה שניתן. עשו ניסוי בארוחה המשפחתית הבאה, ובדקו עד כמה מושם דגש על חשיבות ההופעה החיצונית, ועד כמה מועברים מסרים שליליים לגבי אוכל.
בתאבון!
מבוסס על המאמר:
Negative Social-Evaluative Fears Produce Social Anxiety, Food Intake, and Body Dissatisfaction: Evidence of Similar Mechanisms Through Different Pathways. Cheri A. Levinson and Thomas L. Rodebaugh. Clinical Psychological Science published online 24 October 2014
