חרדה חברתית היא הפרעת חרדה הגורמת לפחד מכישלון במצבים חברתיים ולעיסוק יתר בדעתם של אחרים עלייך. אנשים המתמודדים עם חרדה חברתית חוששים שאחרים ישפטו אותם כטיפשים או כמשעממים, ומודאגים מהאפשרות שיביכו את עצמם. במצבים חברתיים הם עסוקים במחשבות כמו "כולם מסתכלים עליי" , "הם בטח חושבים שאני טיפש", "אני בטח אעשה משהו מביך" וכדומה.
כתוצאה מהמחשבות המאיימות שרצות בראשם, אנשים עם חרדה חברתית מודעים מאד לכל מילה ותזוזה שלהם ושל האנשים שמסביבם, כשגירויים נטראלים רבים מתפרשים כסימן שחששותיהם נכונים. באופן טבעי, מחשבות ו"הוכחות" אלו גורמים לכך שהחרדה גוברת. אם למשל מישהו מפחד לדבר בפני אנשים ולגלות על פרצופיהם הבעת שעמום, הוא הופך רגיש לכל מילה, מחווה או פרצוף בקהל.
כך למשל, פרצופו של אדם עייף בקהל יהיה בולט מאוד לאדם עם חרדה חברתית, ויפורש מיד כפרצוף משועמם, כלומר, ככישלון אישי. המסקנה החד משמעית תהיה – "ההרצאה שלי גרועה". ככל שנמשכת ההרצאה, הדאגה גוברת כמו כדור שלג מתגלגל, וכך גם הקשב המוגבר. אם כעת ישמע צלצול מכשיר סלולרי בקהל, החרדה המוגברת כבר תפעיל את תגובת הפחד וכתוצאה חוט המחשבה ינתק לרגע. הפרשנות תהיה – "זהו כבר כישלון שני!! והפעם הוא ברור לעיני כל!". כישלון זה כבר יהווה הוכחה חד משמעית לחשש שההרצאה גרועה, כי עכשיו "לא רק שנרדם לי מישהו, ומישהו אחר ענה לטלפון אלא שכולם כבר ראו ומבינים שאני לא יודע להעביר הרצאה".
תגובת פחד בזמן עמידה מול קהל מאופיינת בדרך כלל בהסמקה, דופק מואץ, הזעה, רעד בקול ורעד בגוף. חלק מהאנשים חווים סימפטומים קלים יחסית, ואצל אחרים התגובות הפיזיות יכולות להיות חריפות יותר, כשבמקרים קיצוניים יתפתחו התקפי חרדה. באופן פרדוקסלי, התגובה הפיזית, גם אם היא קלה, יכולה לפגום בסופו של דבר בהרצאה אם האדם מייחס לה חשיבות רבה, אינו מסכים לחוות אותה ועל ידי כך נותן לעצמו עוד סיבה לפחד ועוד דבר שיפריע לריכוז. כך, ההערכה השלילית ממילא של האדם מתחזקת ועוצמת הפחד תגבר בפעם הבאה. זוהי אם כן, נבואה המגשימה את עצמה.
חרדה חברתית היא הפרעה שכיחה מאד. למעשה, בארה"ב זוהי ההפרעה השלישית בשכיחותה אחרי דיכאון ואלכוהוליזם, והיא נפוצה כמעט פי 2 אצל נשים לעומת גברים. יחד עם זאת, יותר גברים פונים לטיפול מאשר נשים. חרדה חברתית מופיעה לעיתים קרובות יחד עם דיכאון, שימוש בסמים או אלכוהול (שעוזרים להפסיק או למנוע את החרדה), התקפי חרדה, הפרעת חרדה מוכללת, וגם תסמונת פוסט טראומטית.
חרדה חברתית היא הפרעה כרונית, וללא טיפול פסיכולוגי או טיפול תרופתי היא עשויה להימשך עשרות שנים. לרוב היא פורצת בין הגילאים 11-19. נדיר מאד שהסימנים הראשונים יופיעו אחרי גיל 25. 50%-80% מהאנשים מדווחים כי החרדה החברתית החלה בילדותם. כשההפרעה מופיעה בגיל מוקדם, מהלכה נוטה להיות כרוני וחמור יותר. לחרדה חברתית יש מרכיב גנטי, המסביר בסביבות 30% משונותה. שאר הסיבות להופעת חרדה חברתית תלויות כנראה בגורמים סביבתיים כמו משפחה, חינוך, סביבה חברתית וכדומה. קשר מיוחד נמצא בין חרדה חברתית לבין אירועים קשים בילדות כגון התעללות פיזית או נפשית, היעדר קשר קרוב עם מבוגר, בעיות בזוגיות של ההורים או גירושין, מעברי דירה תכופים, הישארות כיתה או הגנת יתר מצד ההורים.
איך חרדה חברתית משפיעה על קשרים בינאישיים?
לרוב, אנשים עם חרדה חברתית שופטים את עצמם בחומרה רבה, ונוטים לראות את עצמם באור שלילי הרבה יותר מכפי שרואים אותם אחרים. על מנת להפחית את הסיכוי לכישלונות אפשריים, אנשים עם חרדה חברתית נוטים להימנע ממצבים חברתיים, ולכן יש להם פחות קשרים חברתיים ויותר מחשבות שליליות מאשר לאנשים ללא חרדה חברתית. הם נוטים להיות פחות חמים ופחות דומיננטיים מאנשים אחרים, והם מתקשים להתנהג באסרטיביות. יחד עם זאת, החרדה לא מופיעה בהכרח בכל מצב חברתי: החוקרים אלדן וטיילור (2004) גילו כי ההתנהגויות הלא רצויות
הקשורות בחרדה נוטות להתרחש בעיקר בסיטואציות בהן האדם מצפה להישפט, כמו למשל דייט או ראיון עבודה.
השלב המקדים – חרדת ציפייה
פעמים רבות החרדה מתחילה עוד לפני האירוע החברתי עצמו. בכל פעם שהאדם נתקל בדבר המזכיר לו את האירוע החברתי הצפוי, מתחילות להתעורר אצלו המחשבות השליליות לגבי עצמו, והוא חושב על הכישלון הצפוי לו. הוא נזכר באירועים דומים בהם נתקל בעבר, ומתמקד בחרדה שהרגיש בהם, בנקודות בהן הוא מאמין שנכשל ובתגובות שליליות או שליליות לכאורה של הסביבה. כתוצאה ממחשבות אלו רמת החרדה עולה, וכך גם הסבירות שימנע מלהגיע לאירוע, או שיגיע אליו ברמת חרדה גבוהה שבאמת תקשה עליו לתפקד.
כשאדם שחושש לעמוד מול קהל יצטרך להרצות שוב הוא ייזכר בחרדה שהרגיש בפעמים הקודמות בהן עמד מול קהל, בכך שידיו וקולו רעדו ובהרגשה שלו שהעביר את ההרצאה בצורה גרועה. זיכרון החרדה מהעבר יעורר אצלו חשש מהצפוי לו בעתיד, הוא יתחיל לחשוב על החרדה שירגיש במהלך ההרצאה ועל הכישלון הצפוי לו וכתוצאה יתחיל להרגיש חרדה כבר בעת הכנת המצגת ויניח שאינו יכול להתמודד עם ההרצאה. במקום להתרכז בארגון החומר והכנת מצגת טובה, הוא ישקע במחשבות לגבי חוסר היכולת שלו לכאורה, ואלו יתרמו לדימוי העצמי הנמוך שלו ולתחושה שהוא עומד להיכשל. באופן טבעי, מחשבות אלו יגרמו לכך שלא יוכל להתרכז במטלה שלפניו, וכתוצאה הכנת המצגת אכן תתבצע באופן לא יעיל, והתפיסות השליליות שלו לגבי עצמו יתחזקו. בסופו של דבר, על מנת להימלט מהחרדה ומהאפשרות שיכשל, יתכן מאוד שהאדם יחליט להימנע מההרצאה כדי למנוע את ה"אסון" שהוא צופה.
עבור אנשים עם חרדה חברתית, אחרי שהאירוע נגמר המסיבה רק מתחילה. סיום האירוע אינו מביא להקלה, להיפך: מרגע הסיום הם עסוקים בשחזור ובניתוח מדוקדק של כל מילה שנאמרה, ובהסקת מסקנות לגבי תפקודם ולגבי מה שאנשים אחרים חשבו עליהם. הניתוח מוטה ולא הוגן, שכן לרוב הוא מתעלם מכל הנקודות החיוביות, ונותן משקל מופרז לרמזים לדעתם השלילית לכאורה של אחרים עליהם, רמזים שאנשים אחרים כנראה כלל לא היו מבחינים בהם. כתוצאה האירוע נתפס כיותר שלילי מכפי שהיה בפועל, והאדם מכריז עליו ככישלון, מאשים עצמו ומרגיש רגשות שליליים כגון בושה, אשמה או דיכאון.
ניתוח זה מועיל כמו ניתוח לאחר המוות, כיוון שאת הנעשה אין להשיב. חלק מהאנשים הסובלים מחרדה חברתית סבורים שהניתוח דווקא מועיל, כיוון שהוא מאפשר הסקת מסקנות לעתיד, אולם בפועל, ההתמקדות הסלקטיבית שלהם בצדדים השליליים של האירוע אינה מאפשרת להם לראות אותו באופן מציאותי ולהסיק מסקנות נכונות ומועילות שיאפשרו להם לשפר את תפקודם בעתיד. ההיפך הוא הנכון – הניתוח מגביר את החרדה מפני מצבים חברתיים ופוגע ביכולת התפקוד שלהם בהמשך.
המחשבות על האירוע ממשיכות לרדוף את האדם לאורך זמן, לרוב לפני אירועים דומים. במקרים אלו הוא נזכר בחרדה שחש וב"פגמים" שבהתנהגותו, דבר שמגביר את החרדה ואת הסיכוי שהאדם ימנע מהאירוע. לעיתים המחשבות מגיעות גם ללא סיבה ברורה ובלי קשר לאירועים כלשהם בסביבה. בכל פעם שזיכרון האירוע חוזר לאדם, הוא חווה שוב את אותם רגשות לא נעימים שחווה בזמן האירוע ומבקר את עצמו על כשלים לכאורה בהתנהגות שלו. גם במקרה זה, הדבר מחזק את האמונה שלו לפיה הוא אינו יודע לתפקד במצבים חברתיים.
מרכז קוגנטיקה הוא מרכז לטיפול בגישת CBT – לסניפים שלנו לחצו כאן.
