חרדה חברתית היא הפרעת חרדה נפוצה מאוד. ההערכות לגבי שכיחותה משתנה ממחקר למחקר ונעה מסביבות 5% עד למעלה מ-12% לאורך החיים, כשבכל רגע נתון כ-6% מהאוכלוסיה סובלים מההפרעה. כמות הנשים המתמודדות עם חרדה חברתית גדולה פי שניים מכמות הגברים, למרות שבקרב הפונים לטיפול ישנם יותר גברים מאשר נשים. ההפרעה מתחילה לרוב בילדות או בגיל ההתבגרות, כמעט תמיד לפני גיל 25.
המאפיין המרכזי של חרדה חברתית הוא פחד משמעותי ומתמשך ממצבים חברתיים, מחשש שהאדם יתפקד בצורה לא טובה, וישפטו אותו או ילעגו לו, כשעם הזמן האדם מתחיל לפחד גם מעצם התחושות הלא נעימות שהוא מצפה להרגיש במצבים מסוימים. החרדה מתפרשת על מגוון מצבים, שיכולים להיות שונים מאדם לאדם. דוגמאות למצבים נפוצים הקשים בחרדה חברתית הן דיבור בפני קהל, שיחות עם אחרים, אכילה או שתייה בפומבי, דיבור בטלפון ליד אנשים, הליכה ברחוב, החזרת מוצר לחנות ועוד ועוד. במצבים אלו מופיעים כמעט תמיד גם תסמינים גופניים של חרדה (כמו למשל דפיקות לב מהירות, רעד, הזעה, כאב בטן או בחילה, שלשולים, מתח בשרירים, הסמקה, בלבול) במצב החברתי ממנו הם מפחדים, ובמקרים מסוימים המצב חמור עד כדי התקף חרדה.
חשוב לציין כי ביישנות היא תכונה נפוצה מאוד, ורוב האנשים מתביישים וחוששים מלהיות מובכים במצבים חברתיים מסוימים. אבל לרוב מידת המצוקה שחששות אלו מעוררים והפגיעה בתפקוד אינן משמעותיות מספיק כדי להגיע לאבחנה של חרדה חברתית, ובהתאם, ביישנות אינה מצריכה טיפול אם היא אינה גורמת סבל ופוגעת בחיים.
בדרך כלל, אדם עם חרדה חברתית יימנע בכל מחיר ממצבים שהוא חווה כמאיימים או חושש לחוות בהם ביקורת. במקרים מסוימים, האדם יכריח את עצמו לעמוד במצב, בין אם כי המחיר של ויתור גדול מדי, או מרצון להחזיר שליטה לחייו, אבל אז לרוב עוצמת החרדה תהיה עזה ותשפיע על החוויה של האדם ועל יכולת התפקוד שלו. לרוב, כשמתקרבת סיטואציה חברתית שהאדם חווה כמאיימת, הוא יחוש חרדה מקדימה, כלומר, יתחיל לחוות סימפטומים שונים של חרדה ומחשבות מפחידות זמן רב לפני התרחשות האירוע החברתי, כשהם נמשכים ומתגברים עד לסיטואציה החברתית עצמה. מחשבות כאלה מקשות על האדם לתפקד בצורה אופטימאלית, וכך מגבירות את המבוכה שלו ומחריפות את הקושי שלו להתמודד עם המצב.
על מנת להיות מאובחן עם חרדה חברתית, הפחד או ההימנעות צריכים להפריע משמעותית לשגרה הרגילה של חיי האדם, לתפקודו בעבודה או בלימודים, לפעילויות או קשרים חברתיים, או שלא קיימת פגיעה משמעותית בתפקוד, אך האדם חווה מצוקה בולטת במצבים חברתיים שונים. למשל, אדם החושש מאוד מדיבור לפני קהל לא יקבל אבחנה של פוביה חברתית אם הפעילות הזו אינה חלק מהשגרה שלו בעבודה או בלימודים והוא לא מאוד מוטרד ממנה. לעומת זאת, אדם אחר, שעוצמת החשש שלו מדיבור מול קהל נמוכה יותר אך הוא צריך העביר הרצאות באופן תדיר במסגרת עבודתו יכול לקבל אבחנה זו למרות שעוצמת הסימפטומים נמוכה יותר, כיוון שהדבר גורם לפגיעה מהותית באיכות חייו.
בילדות ובגיל ההתבגרות חרדה או הימנעות חברתית הן נפוצות מאוד ויכולות לעבור מעצמן במהרה. לכן, אצל צעירים מתחת לגיל 18, על מנת להגיע לאבחנה של חרדה חברתית על הסימפטומים להיות עקביים ולהימשך יותר משישה חודשים. קיים הבדל בתפיסת המצב בין מבוגרים לילדים הסובלים מההפרעה, כשמבוגרים לרוב מכירים בכך שהפחד מוגזם או לא הגיוני, ואילו אצל ילדים לא תמיד יש מודעות לכך שהפחד הוא מוגזם.
