אין זה סוד שילדים יכולים להיות אכזריים, וסביבות חברתיות בגיל הילדות או גיל ההתבגרות יכולות להזכיר את "בעל זבוב". חרם, לעג, אלימות פיזית או מילולית – כל אלו יכולים להתרחש בדרגות חומרה שונות ולהוביל לפגיעה קשה שהשלכותיה עלולות לגרום לצלקות שיישארו שנים ארוכות.
הסיבות לכך שילד/ה, נער/ה מסוימים הופכים קורבן לדחייה, לעג או אלימות מצד בני גילם יכולות להיות רבות: שוני שלהם או של משפחתם מהסביבה (גם שוני חיובי כמו מעמד כלכלי גבוה, הצלחה בלימודים, יופי), ליקוי בכישורים החברתיים, מעבר לסביבה חדשה, סכסוך עם נער/ה "מקובלים" חברתית, חברות עם נער/ה דחויים חברתיים, קושי להגן על עצמם במשחקי לעג הנפוצים בגיל זה, תקרית לא נעימה בה היו מעורבים, ועוד.
במילים אחרות, פעמים רבות הדחייה לא מעידה על בעיה אצל הילד/נער. גם כשמדובר בבעיה בכישורים החברתיים לא מדובר בהכרח בליקוי משמעותי, ופעמים רבות לא מדובר בליקוי אלא בסגנון ביטוי שונה מהסביבה שלא היה מהווה בעיה בסביבה אחרת או בגילאים אחרים. כך למשל, נער שמתבטא בצורה מנומסת ומאופקת, בעוד שהנורמה בקרב בני כיתתו היא לתקשר בצעקות וללעוג זה לזה, יכול להוות קורבן להתנהגות תוקפנית מצד בני כיתתו, בעוד שבכיתה אחרת התנהגותו תיחשב לנורמטיבית ולא תיצור בעיה. באופן דומה, בגיל מאוחר יותר התנהגותו לא תיתפס כחיסרון ויכולה להיות יתרון בסביבות רבות, הן חברתיות והן מקצועיות/אקדמיות.
למרבה הצער, בגילאים אלו האישיות מתגבשת ואינה יציבה עדיין, וחלק חשוב מתהליך הגיבוש הוא פידבקים מהסביבה. כמו כן, היכולת לבחון תהליכים חברתיים ממבט על אינה מפותחת. שילוב גורמים זה עלול להוביל לכך שהילד/נער שחווים דחייה או התעללות חברתית יסיקו שמשהו בהם לא בסדר באופן בסיסי ושאותו פגם כביכול יוביל לדחייה בכל סביבה בה הם יהיו לאורך כל חייהם, מבלי לשקול ברצינות סיבות אפשריות אחרות. מסקנה זו עלולה להוביל לפגיעה בדימוי העצמי ובערך העצמי שעלולים להגיע עד לכדי דיכאון, פחד ממצבים חברתיים והתפתחות חרדה חברתית.
פגיעה בדימוי העצמי ושיפוט היכולות החברתיות של הנער/ה כלקויות עלולות להוביל לנסיגה מאינטראקציות חברתיות גם כשהתנאים החברתיים ישתנו (למשל מעבר לסביבה חברתית אחרת) או לשינוי באופן בו הם ייגשו למצבים חברתיים. כך למשל, נער שהיה בטוח בעצמו ולא התקשה לפנות לאחרים עלול להימנע מליזום קשר עם בני גילו או לדחות ניסיונות לקשר ממחשבה שכשיתקרבו אליו יגלו את "הפגם" וילעגו לו. גם כשייווצר קשר שפת הגוף שלו יכולה להעיד עליו כמופנם או מכונס, הוא עלול לחשוש ליזום, לסיים שיחות מהר ולעשות התנהגויות אחרות שיפחיתו את הסיכוי להיווצרות קשר. השינוי בצורת התקשורת עלול להוביל לפגיעה ביכולות ההתחברות של הנער/ה, דבר שיחזק את המסקנה שלהם שמשהו אצלם לא בסדר, מבלי שהם יביאו בחשבון שהתנהגותם, ולא פגם בסיסי בהם, הובילה לתוצאות אלו.
