המאמר מעודכן לתאריך: 29/11/2023
טראומה נפשית או תסמונת פוסט טראומטית היא תסמונת נפוצה מאוד. כ-70% מהאוכלוסייה המבוגרת בארצות הברית חוו במהלך חייהם לפחות מאורע טראומטי אחד. ל-8% מהאוכלוסייה הייתה פוסט טראומה בשלב מסוים בחייהם.
משמעות המילה טראומה היא פציעה, כך שאני מדברים על טראומה נפשית אנחנו מדברים על פציעה נפשית וכל אירוע הכולל מוות, סכנת מוות, פציעה משמעותית או סכנה לשלמות הגופנית או הנפשית שלך או של האנשים שסביבך יכול להיות אירוע טראומטי. אירועים טראומטיים יכולים להיות שונים מאוד, והם כוללים בין השאר-
על מנת לפתח פוסט טראומה, תגובת האדם בזמן האירוע הטראומטי לרוב צריכה לכלול פחד, חוסר אונים או תחושת איימה. יחד עם זאת, לעיתים התגובה המיידית אינה דוקא של חרדה אלא תגובה של ניתוק: האדם מרגיש כאילו האירוע לא באמת קורה, או כאילו הוא צופה בעצמו מהצד. במקרים כאלה החרדה מגיעה מאוחר יותר, כאשר האדם נזכר או מבין מה בעצם קרה.
אנשים הסובלים מפוסט טראומה יחוו סימפטומים מארבע: חוויה מחדש, שינויים בתפיסות העולם, עוררות והימנעות.
חוויה מחדש של הטראומה כוללת את הסימפטומים הבאים:
דוד עבד כקצין ביטחון בחברת היי-טק גדולה. בגיל 46, הוא נשוי ואב לשלושה ילדים. דוד מסור מאוד לעבודתו, והוא נמצא בה שעות רבות. עם זאת, הוא מנסה לבלות זמן רב ככל האפשר עם משפחתו, בעיקר בערבים ובסופי שבוע. מכיוון שכך מתחיל דוד את יום עבודתו מוקדם מאוד בבוקר.
בסיום אחד הימים העמוסים שלו, עלה דוד על רכבו כדי לנסוע הביתה. הוא היה עייף במיוחד וטרוד במחשבות על סדרת המטלות שלא הספיק היום ונאלץ לדחות למחר. דוד לא זוכר אם היה עסוק במחשבות או אולי אפילו נרדם לרגע, אך עדי ראיה מספרים שבאחת הפניות הוא סטה מנתיב הנסיעה שלו, הרכב ירד מהכביש התהפך מספר פעמים ונחת על הגג. דוד מצא את עצמו לכוד ברכב ההפוך. הוא נחבט קשות, אך לא איבד את ההכרה. ריח דלק מילא את החלל, וגרם לו לחשוש שהרכב עומד להתפוצץ. הוא ניסה לחלץ את עצמו אך למרבה הפחד גילה שהוא לכוד. מבוהל, הוא המתין לחילוץ. נהגים אחרים שראו את התאונה התקרבו וקראו מיד לכוחות ההצלה. לדוד נדמה היה שהזמן לא זז. היתה לו הרגשה חזקה שבכל רגע הרכב עומד להתפוצץ. הוא חיכה, חסר אונים לחילוץ. בסופו של דבר חולץ דוד בשלום. הוא הועבר לבית החולים לסדרת בדיקות, שבסופן הסתבר שלמרבה המזל הוא רק נחבל ואין לו פציעות או פגיעות המצריכות השגחה רפואית, והוא שוחרר עוד באותו ערב לביתו.
מירי, אשתו של דוד, הגיעה לאסוף אותו מבית החולים, מודאגת, אך שמחה לראותו בריא ושלם. הם חזרו יחד הביתה, ומירי דאגה שהוא ישכב מיד לנוח ולישון. דוד התקשה להירדם. שוב ושוב ניסה להיזכר ברגעים שקדמו לתאונה. מדוע הוא סטה מהנתיב? איך קרה שדוקא הוא, עם ניסיון נהיגה של שנים ארוכות, בכביש ובשטח, עשה טעות כל כך בסיסית? שוב ושוב, הוא נזכר ברגעים הארוכים בהם היה לכוד במכונית, רגעים שנדמו לו כמו נצח. שוב ושוב שמע את עצמו צועק לעזרה, בטוח שהרכב יתפוצץ.
מירי לא הצליחה לשכנע את דוד לקחת כמה ימי חופש כדי להתאושש. אך כבר בימים הראשונים, גילה דוד שהוא מתקשה להתרכז. העובדים שלו סיפרו שהוא הפך עצבני מאוד, רגזן ומתפרץ בקלות. המנהל של דוד הציע לו מיד רכב חלופי אך דוד גילה שהכניסה אליו מעלה בו מיד את זיכרונות ההתהפכות והחבטה. ברגע שסגר את דלת המכונית הרגיש שהוא שוב לכוד בתוכה. בסופו של דבר החליט דוד שלא לנהוג בינתיים.
בהתחלה חשב דוד שכל זה יחלוף במהרה, שהוא קצת לחוץ, ושהזמן יעשה את שלו. ככל שחלפו הימים, והקשיים נותרו כשהיו, החל דוד לכעוס על עצמו. מדוע הוא לא מצליח לשכוח הכל ולחזור לשגרה? מדוע תאונה קטנה, שיצא ממנה שלם, גורמת לו להרגיש גרוע מאי פעם? דוד זכר חוויות קשה שעבר, בצבא ובעבודה, ולא זכר תחושת שיתוק כמו זו שמלווה אותו עכשיו.
וכאילו הקשיים בעבודה לא מספיקים, דוד גילה שגם בבית העניינים השתנו. הוא לא הצליח ליהנות עם הילדים כמו פעם. ההתפרצויות שלו הרחיקו אותם, והוא לא מצא את הכוח לשחק ולהשתולל איתם כמו בעבר. יותר מכל הרגיש דוד שאין לו חשק: לא להיות עם הילדים, לא למשחקי הכדורסל השבועיים עם חבריו, ואפילו לא לאשתו.
באחד הימים הצליחה מירי לשכנע את דוד לנסוע לסופשבוע בצפון. בדרכם, עצרו מירי ודוד לתדלק. ברגע שפתחה מירי את דלת המכונית וריח הדלק נכנס, הציפו את דוד מראות התאונה. הוא הרגיש שהוא שוב שם, לכוד בתוך הרכב, ורצה לצעוק למירי שהיא צריכה לברוח, שהרכב עומד להתפוצץ.
החוויה הקשה הזו גרמה לדוד להחליט לפנות לטיפול מקצועי.
מיטל היא בחורה צעירה, תוססת, ומלאת חיים. בגיל 23, לאחר טיול של שנה במזרח, היא מצאה דירת שני חדרים חמודה, והתחילה בלימודי מינהל עסקים. מיטל נהנית מאוד מהלימודים, ובהיותה טיפוס חברותי במיוחד, היא צירפה למעגל החברים שלה המון מכרים חדשים.
באחד הערבים של חופשת הסמסטר, הציע לה גידי, חבר מהלימודים, להצטרף אליו לסבב ברים. מיטל וגידי שתו הרבה. בסביבות 3 לפנות בוקר, החזיר אותה גידי הביתה, ואפילו הציע בנחמדות ללוות אותה לדלת. מיטל, שדאגה מיכולתו של גידי לנהוג אחרי כל כך הרבה בירות וקצת גראס, הזמינה אותו להיכנס לשתות קפה לפני שהוא נוסע הביתה. כשהתחילה להכין את הקפה, ניסה גידי לנשק אותה. מיטל ניסתה לעצור אותו אבל אז שינה פתאום גידי את עורו ותקף אותה מינית. מיטל ניסתה להתנגד, ללא הצלחה.
כשיצא מביתה, הלומה וכואבת היא נכנסה למקלחת ארוכה בניסיון לשטוף מעצמה את תחושת הגועל. אחר כך הלכה לישון. בבוקר קמה מיטל בהרגשה שהיא לא מאמינה שמשהו כזה קרה לה.
היא לא סיפרה לאף אחד על שאירע, ויותר מכל רצתה לשכוח מכל הסיפור. אבל בימים הבאים מצאה את עצמה מיטל מתעוררת מסיוטים על האונס, כשהיא שטופת זיעה. היא התקשתה לחזור לישון. מיטל החלה להמנע ממקומות הבילוי שאהבה כי הם הזכירו לה את הלילה הנורא. עם חלוף הימים, הלכה והסתגרה. היא הפסיקה לענות לטלפונים, והתרחקה מאנשים. היתה לה הרגשה שהיא לא יכולה לסמוך על אף אחד, בעיקר לא על גברים. מיטל חששה מאוד מסוף החופשה, ועם החזרה ללימודים היא הרגישה מצוקה רבה. היא חששה שגידי יפנה אליה ובסופו של דבר הפסיקה להגיע לשיעורים. אך גם בבית לא הצליחה מיטל למצוא מנוחה. היא הרגישה דרוכה מבוקר עד ערב, היתה נבהלת מכל רעש פתאומי, וגם כשהצליחה לישון היתה מתעוררת מכל דבר.
המחשבות לא עזבו אותה. מיטל האשימה את עצמה. איך יכלה לתת לדבר כזה לקרות, כאן, בבית שלה? היא הרגישה שהיא נושאת במלוא האחריות. היא לא היתה צריכה להזמין אותו הביתה. היא לא יכלה לסבול את הבושה, דבר כזה לא אמור לקרות לה. כשהיתה יוצאת לרחוב הרגישה שכל מי שמסתכל עליה יכול מיד לדעת שהיא נאנסה. היא הרגישה קטנה, חלשה, ולא מסוגלת עוד לשלוט בגורלה. לבסוף שיתפה חברה שיעצה לה לפנות למרכז הסיוע לנפגעות ונפגעי תקיפה מינית.
בעקבות הפניה למרכז הסיוע החליטה מיטל לפנות לטיפול מקצועי.
כמו בכל בוקר, עלה יניב על האוטובוס וכיוון את מכשיר ה-MP3 לשיר האהוב עליו. הוא התיישב בספסל האחורי, ותופף באצבעותיו על המעקה.
יניב אפילו לא שמע את הפיצוץ. הזיכרון הראשון שלו הוא גל גדול של אש שהתקרב במהירות אדירה. לאחר מכן הוא זוכר רגע ארוך של שקט ומיד אחריו צרחות. יניב הסתכל סביבו המום מההרס, לא מבין מה קורה. ברגעים הראשונים היה יניב בטוח שהוא מת. הדבר הראשון שרצה לעשות היה למשש את גופו, לוודא שהוא שלם. למרות שלא נפצע, יניב לא הצליח לזוז. הוא היה מבוהל מאוד, אבל לא הצליח לפקוד על רגליו לזוז ולברוח. הוא חש כבד, כמעט משותק. לאחר דקות שנדמו לו כמו נצח הגיעו כוחות ההצלה. שני חובשים הרימו אותו על אלונקה והכניסו אותו לאמבולנס. צופר האמבולנס ליווה אותם כל הדרך לבית החולים. יניב קיבל נוזלים, והושאר בחדר המיון להשגחה. הוריו, ששמעו בחדשות על הפיגוע, הגיעו רועדים ובוכים לבית החולים. בערב הוא שוחרר וחזר איתם הביתה.
מאותו היום חייו של יניב השתנו ללא הכר. התמונות של רגעי האימה חזרו והציפו את מחשבותיו, ברגעים הכי לא צפויים: כשהוא קורא ספר במיטה, באמצע ארוחת צהריים, או סתם שניסה להירדם. יניב חווה הבזקים של האירוע (פלש-בק) שהיו כל כך חזקים שיניב הרגיש כאילו הוא שוב על ספלסל האוטובוס, רוצה לברוח אבל לא יכול. ברגעים הללו הוא חש את ליבו פועם בחזקה, הוא נשטף זיעה וחש שאין לו אוויר. הוריו נבהלו מאוד כשראו אותו כך וניסו לברר איתו מה קורה לו, אך יניב סרב לדבר על האירוע. כשהגיעו חבריו לכיתה, השתדל יניב לחייך ולצחוק איתם, אך הרגיש מנותק לגמרי, נוכח אבל לא באמת שם.
לאחר כמה ימים, כשלא היתה ברירה אלא לחזור לבית הספר, סירב יניב בתוקף לנסוע באוטובוס. הוריו התארגנו ללוותו ברכב מידי יום. יניב סירב לעלות לאוטובוס גם כדי לצאת עם חבריו, או לנסוע לחברתו שגרה בקצה השני של העיר. אמו נאלצה להסיע אותו לכל מקום, וכשהיתה עסוקה בדברים אחרים, יניב פשוט נשאר בבית.
המשפחה הופתעה לגלות שיניב הפסיק לאכול בשר. יניב לא יכל לסבול אפילו את ריח בישול הבשר, ואכל לבד בחדרו. יניב הפך רגיש מאוד, והרבה להתפרץ על אחיו. הוא בילה שעות ארוכות מסוגר בחדרו, כל רעש קטן הרגיז אותו. בלילות היה מתעורר שטוף זיעה מחלום של האש המתקרבת אליו במהירות.
יניב הסתובב כך שבועות ארוכים, עיניו נפוחות, מבט מזוגג, פונים אליו והוא לא שומע, הוא מסתכל אך לא באמת רואה. בהתייעצות עם רופא המשפחה, החליטו הוריו לפנות עם יניב לטיפול.
חשוב לציין שהסימפטומים הללו הם נורמלים לחלוטין כשהם מופיעים מיד לאחר הטראומה. רק אם הסימפטומים נמשכים יותר מחודש, ניתן להגדיר אדם כסובל מתסמונת פוסט טראומתית.
ריכות מתמדת, חרדה בלתי נסבלת המתעוררת גם במצבים לא מסוכנים, הימנעות מפעילויות, מצבים או אובייקטים שעלולים לעורר את החרדה – כל אלו ועוד הינם סימפטומים של פוסט טראומה. כיצד האירוע הטראומטי והדרך בה האדם תופס אותו גורמת להיווצרות תסמונת פוסט טראומטית?
במצבים הנחווים על ידי האדם כמסוכנים, הגוף נערך להתמודדות אל מול הסכנה באחת משלוש דרכים: בריחה, לחימה או קיפאון. בשני סוגי התגובה הראשונים, לחימה או בריחה, הגוף מתכונן לפעילות. המטרה היא להזרים כמה שיותר דם וחמצן לידים, לרגליים ולקבוצות שרירים גדולות, במטרה לאפשר לגוף להילחם או לברוח. כדי לעשות זאת במהירות הנחוצה, הדם עוזב בפתאומיות את הבטן או את הראש. אנשים מתארים זאת כתחושה של בעיטה בבטן, או הרגשה כאילו הם עומדים להתעלף. מכיוון שכל המשאבים מופנים אל השרירים, פעולות אחרות – כמו עיכול או חשיבה – מקבלות עדיפות שנייה, ולכן יכולה להתעורר תחושת בחילה או חשיבה מטושטשת ומעורפלת.
בתגובת הקיפאון מטרת הגוף היא להפחית כאב פיזי ורגשי. בעת טראומה, אנשים יכולים להרגיש שהם לא מסוגים לזוז, או להרגיש כבויים. אנשים מספרים שבזמן האירוע הטראומתי הם לא חשו שום כאב, גם אם נפצעו. חלקם מרגישים כאילו האירוע קורה למישהו אחר, כאילו הם צופים בסרט. הרגשות כבויים ועמומים מאוד.
התגובה הטבעית לאירוע מסוכן היא פחד וחרדה. זוהי דרכו של הגוף להכין אותנו להתמודדות עם איום. העוצמה של טראומה גבוהה מאוד, ולכן גם עוצמת הרגשות המתלווים אליה חזקה.
בתגובה לחוויית טראומה, הגוף נכנס למצב כוננות וחרדה או קיפאון וחרדה. חוויית טראומה לעולם אינה מתרחשת בוואקום. ניתן לומר שכל החושים שלנו מעורבים באירוע. כל מה שאנחנו רואים, מריחים, טועמים, שומעים, חשים, חושבים או מרגישים בזמן טראומה יכול להיקלט בזיכרונו של האדם ולהיות משויך לחוויית הטראומה.
לכל הסימנים הללו לא הייתה שום משמעות מיוחדת לפני שהאדם חווה טראומה, אך עוצמת האירוע כל כך גבוהה, עד שבזיכרונו של ניצול מאירוע טראומה, סימנים ורשמים שהיו ניטראליים וחסרי משמעות לפני הטראומה נקשרים כעת באופן אוטומטי לאירוע.
דוגמאות לקשרים מעין אלו שנוצרו בזמן טראומה יכולים להיות שיר שהתנגן ברקע, מזג האוויר, שעה ביום, צבע הבגדים שלבש האדם, טון דיבור, רעש של חבטה, הקשר הוא כל כך חזק, שגם כאשר האירוע הטראומתי מסתיים, מספיק שיופיע אחד הסימנים, כדי שהגוף ייכנס שוב למצב של חרדה. ניתן לדמות זאת לתמונה שכל מה שנכלל בתוכה יעלה זיכרון של אותה טראומה ויעורר את הפחד.
כעת כל סירנה של אמבולנס, ריח עשן, מראה של זכוכית מנופצת, או אפילו מחשבה מסוימת, מפעילות את מערכת האזעקה של הגוף, מעוררת חרדה ומכניסות את הגוף למצב כוננות: לחימה, בריחה או קיפאון.
זוהי תחילת ההיווצרות של שלושת קבוצות הסימפטומים של פוסט טראומה:
1. סימנים ודברים שהם בעצם ניטראליים ו/או לא מסוכנים מעוררים חרדה, ומחזירים את האדם שוב ושוב לחוויה מחדש של הטראומה. הסימנים שבים ומעוררים אזעקות שווא, והחרדה הקשה הופכת להיות בלתי נסבלת.
2. האדם הופך להיות דרוך במיוחד ומוכן בכל רגע לקליטת הסימנים – אלו הסימפטומים של עוררות.
3. החרדה הקשה גורמת לאדם לנסות להימנע מכל מה שמעורר אותה – אלו הסימפטומים של הימנעות.
תפקידן של אמונות ומחשבות בהיווצרות פוסט טראומה
מה גורם לאדם לאבד את הביטחון בשיפוט שלו לגבי מידת הסכנה של מצבים? כיצד הוא מתחיל לחוש שמצבים רבים הם מסוכנים ועדיף להימנע מהם? כיצד מתפתחת תחושה שהעולם מסוכן, ושאין מקום בטוח?
ההנחה היא שבנוסף לתהליכים שתוארו למעלה, טראומה גורמת לשינויים בראיית העולם של אנשים ולאופן שבו הם חושבים. מרביתנו מסתובבים בעולם עם אמונה "לי זה לא יקרה". לעיתים קרובות כאשר אנו שומעים על משהו רע שקרה לאדם אחר או קוראים על כך בעיתון, אנו חושבים לעצמנו שתכונות אופי שליליות או התנהגות מסוימת הביאו את זה על מי שנפגע. על הנהג שעשה תאונה אנו חושבים ש"נהג כמשוגע". על נפגעת תקיפה מינית אנו חושבים ש"משהו בהתנהגות הפרובוקטיבית שלה" הביא את זה עליה. ישנם מחקרים רבים שמראים שאנו נוטים להאשים אנשים שחוו טראומה. אך מה קורה כשמי שנפגע זה אני עצמי ונהגתי כפי שאני חושב/ת שצריך היה לנהוג? איך מסדרים את זה עם השקפת העולם?
ההנחה של חוקרים ומטפלים בתחום טראומה ופוסט טראומה היא כי טראומה יכולה לנפץ אמונות חיוביות או להעמיק אמונות שליליות קודמות. האמונות המרכזיות אליהן ניתן להתייחס הן אמונות הקשורות לביטחון של האדם בעולם, ואמון בעצמו. אדם שאמונתו בעולם נפגעה יראה את העולם כלא בטוח או מסוכן בצורה מופרזת, הוא יתקשה לתת אמון באחרים, יעדיף להימנע מתוכניות לעתיד, ויעמוד על המשמר כל הזמן. אדם שאמונתו בעצמו נפגעה יפסיק להאמין בערכו כאדם וביכולתו להתמודד עם מצבי מתח ומשבר ועל כן יעדיף להימנע.
לסיכום, ניתן לומר כי בתגובה לאירוע טראומה הגוף נכנס למצב כוננות, כל האנרגיה מופנית אל השרירים, המחשבה מתערפלת ומתעוררת חרדה גבוהה, סימנים ניטראליים מקושרים לאירוע ויוצרים בעצמם חרדה, ואמונות של האדם על עצמו ועל העולם יכולות גם הן לגרום לסימפטומים רבים ולשמר את התגובה הלא אדפטיבית לטראומה (פוסט טראומה).
פוסט טראומה מטופלת במרכזנו בשני סוגי טיפולים, המתמקדים בשני חלקים בתהליך זה. טיפול בפוסט טראומה יכול שיתבצע באמצעות עיבוד קוגניטיבי, מתמקד בשינויים המחשבתיים הנוצרים בעקבות האירוע. טיפול באמצעות חשיפה מתמשכת, מתמקד בחרדה הנוצרת בעקבותיו. שני הטיפולים נחקרו רבות, ושניהם מראים תוצאות טובות מאוד.
באירועי הטרור הקשים שהתרחשו בישראל ב-7 באוקטובר 2023, חוו רבים מתושבי המדינה טראומה נפשית קשה. לאחר חוויה טראומתית קיצונית, רבים עלולים לפתח תסמינים של תסמונת פוסט טראומטית (PTSD) – מצוקה נפשית המתבטאת במגוון תסמינים נפשיים במאמר זה נסקור את התסמינים האופייניים ל-PTSD ונציג דרכי התמודדות וטיפול מקובלות. נקווה שהמידע יסייע למי שנפגעו באירועים להבין ולנרמל את תגובותיהם, ולפנות לקבלת עזרה מקצועית במידת הצורך. זכרו שהתמודדות עם טראומה נפשית היא אפשרית, ישנם טיפולים שיכולים לסייע במהירות ויעילות ואין להתבייש לבקש סיוע.
