טיפול בבולמיה בקוגנטיקה מתייחס אל האדם השלם, אל התנהגות האכילה ואל המצוקה הנפשית שנמצאת בבסיסה. לכן זהו טיפול שמשלב גישה דינאמית וטיפול קוגניטיבי התנהגותי (CBT), במטרה לתת מענה לכל המורכבויות שהסובלות מההפרעה מתמודדות עמן. טיפול קוגניטיבי התנהגותי בבולימיה עוסק באיתור ושינוי צורות חשיבה התורמות להפרעה, ויצירת כישורים המאפשרים לסובלת מההפרעה להפחית את הבולמוסים. הגישה הדינאמית רואה את הבולימיה כהתנהגות שמבטאת כשל בהתפתחות העצמי, במיוחד בזיהוי וידיעה איך לספק את הצרכים הבסיסיים של העצמי. רבות מהסובלות מבולימיה סובלות מקשיים בדימוי העצמי, בתפיסת העצמי, בהכרת הצרכים העצמיים והדרכים לטפול בהם, ומפתחות דרכים כושלות להתמודד עם כל אלו דרך האוכל.
טיפול המשלב בין שתי הגישות מספק מענה הן לקשיים המיידיים, והן לקשיים הקיימים ברבדים העמוקים יותר. החלק של טיפול קוגניטיבי התנהגותי מכוון לשינוי דפוסי האכילה הנוכחיים ומעבר לדפוס אכילה מאוזן. הטיפול מכוון גם להקנות כלים שיאפשרו למנע נסיגות לאחר סיום הטיפול.
העבודה היותר דינאמית נועדה לתקן או לרכך תחושות בסיסיות שנמצאות בבסיס הפרעת האכילה ומתייחס לרקע בו צמחה ההפרעה, לקשיים רגשיים ותחושות חוסר ערך המלוות פעמים רבות את הסובלות ממנה. הוא מכוון לסייע ליצור תפיסת עצמי מאוזנת יותר ולהתמודד עם מצוקות רגשיות בצורה אחרת ולא דרך דפוסי אכילה פוגעניים. טיפול בכל המישורים מאפשר לסובלת מההפרעה להגיע לשינוי אמיתי ועמוק, לטפל בשורש הבעיה ולא רק בסימפטום, ועל ידי כך לשנות תחושות קשות כגון בדידות, חוסר אונים או הערכה עצמית נמוכה.
בהמשך יובאו מספר מאפיינים של טיפול קוגניטבי התנהגותי בבולמיה, את עקרונות הטיפול הדינאמי לא נרחיב מעבר למה שצויין לעיל בגלל קוצר היריעה בהצגה מעין זו.
טיפול קוגניטיבי התנהגותי בבולמיה מתייחס בראש ובראשונה לאמונות בסיסיות של הסובלות מההפרעה. לפי גישה זו, החשיבות הרבה שבולימיות מייחסות לצורת ומשקל הגוף מסבירה את הדיאטה הקיצונית ואת התקפי האכילה ללא שליטה שמגיעים כתגובת נגד. צורת הסתכלות זו על בולמיה שונה מגישות אחרות, בכך שאינה רואה את המחשבות כעוד סימפטום אלא כמקור ההפרעה. כתוצאה מהשקפה זו, לטיפול יש שתי מטרות מרכזיות: הגמשת אמונות מופרזות בנוגע לחשיבות המשקל, והקפדה על תזונה מאוזנת.
שלבי הטיפול:
1. הקניית מידע על ההפרעה ועל טיפול קוגניטיבי התנהגותי
בשלב זה נלמד המודל שבבסיס טיפול קוגניטיבי התנהגותי. הסובלת מההפרעה לומדת כיצד מחשבותיה ואמונותיה משפיעות על התפתחות ושימור הבולימיה. מוקנה מידע על בולמיה – מהלך ההפרעה, כיצד היא נוצרה, וכיצד היא משפיעה על מהלך החיים. כמו כן מוקנה מידע על השפעות פיזיות של תזונה, מהי תזונה מאוזנת וכיצד ניתן לעבור לדפוס זה.
2. שינוי דפוסי חשיבה
בשלב זה מסומנים דפוסי חשיבה נפוצים בבולימיה ודפוסי חשיבה ספציפיים של המטופלת, והיא לומדת כיצד לאתגר אותם במקום להקשיב להם ולקבלם כאמת מוחלטת. כך למשל, רבות מהסובלות מבולימיה נוטות להסתכל על תזונתן במונחי "שחור או לבן", מציבות לעצמן כללים חמורים ונוקשים וכל חריגה מהם, ולו הקלה ביותר, גורמת להן להרגיש שהן נכשלו והכל אבוד – תפיסה הסוללת את הדרך להסרת כל רסן ושקיעה בבולמוס. במהלך העבודה תפיסה זו ותפיסות נוקשות אחרות יאותגרו, למשל במקרה זה, הסובלת מההפרעה תלמד שחריגה מהכללים לא שווה לכישלון מוחלט, אינה אומרת שהיא כישלון או שמעכשיו ואילך תאבד שליטה על משקלה לנצח, ושמחשבות אלו הן הבעיה המרכזית המתדלקת את ההפרעה, ולא החריגות מהכללים.
3. טכניקות התנהגותיות
שלב זה נעשה במקביל עם שינוי דפוסי החשיבה, ומוקנים בו כלים התנהגותיים שיאפשרו למטופלת לעבור בהדרגה לדפוס של תזונה מאוזנת. תחילה המטופלת מתבקשת לתעד את אכילתה כדי לקבל מידע מדויק ולהתחיל לזהות טריגרים – אירועים או זמנים בהם היא פגיעה יותר לבולמוס אכילה או להתרוקנות. בהמשך יוקנו טכניקות ספציפיות שתלמד להשתמש בהן ביומיום ובזמנים בהם היא פגיעה יותר להתקף אכילה או התרוקנות על סמך המידע שנאסף בתיעוד.במידת הצורך תעשה עבודה לשינוי דפוסים בעייתיים שהסובלת מההפרעה מתקשה לשנות – למשל יצירת תוכנית פעולה להיעזרות באנשים בסביבתה היכולים לתמוך בה על מנת להימנע מהליכה לשירותים לאחר ארוחות, כיוון שהפיתוי להקיא עלול להיות גדול מדי. כמו כן, תעשה עבודה לצורך שינוי הרגלים והתנהגויות המחזקים את העיסוק האובססיבי באוכל ואת ראייתו כדבר פסול – כך למשל, המטופלת תחזור בהדרגה לאכול מאכלים שנמנעת מהם ולאכול ליד אנשים.
4. ניסוייים התנהגותיים
בד בבד עם שינוי דפוסי החשיבה הקשורים לבולימיה, המטופלת מתבקשת לעשות ניסויים התנהגותיים כדי לבחון את הנחותיה. כך למשל, אם היא חוששת שתאבד שליטה על האכילה אם תאכל יותר ביומיום, היא מתבקשת להתחייב לאכול שלוש ארוחות מסודרות למשך מסוים ולראות אם התוצאות של תזונה זו גורמות לאובדן שליטה או דווקא מאפשרות לה שליטה טובה יותר והפחתת בולמוסי האכילה.
5. מניעת חזרת הסימפטומים
שלב זה הוא שלב התחזוקה הנעשה לאחר שהמטופלת הגיעה לשיפור משמעותי בסימפטומים של הבולימיה ונועד לסייע בשמירת השינוי ולמנוע חזרת דפוסי אכילה בעייתיים. בשלב זה מושם דגש על התמודדות עם מצבי לחץ בהם המטופלת פגיעה במיוחד לחזרה לדפוסים הישנים. כאשר החלק האינטנסיבי של הטיפול נעשה בזמן אשפוז, יש חשיבות רבה להכנה לאתגרים ולקשיים שהיא צפויה להתמודד איתם עם החזרה לחיי היומיום. גם כשהטיפול לא נעשה במסגרת אשפוז, יש חשיבות רבה לבחינת האופן בו הסביבה מתייחסת למטופלת לאור ההפרעה והחלמתה ממנה, כיצד תפיסות של הסביבה ושינוי הדרישות ממנה יכולות להשפיע עליה ואיך ביכולתה להתמודד עם קשיים הנובעים מהסביבה מבלי לחזור לדפוסים הישנים.בסדרת מחקרים שנערכו על הצלחת טיפול קוגניטיבי התנהגותי בבולימיה נמצאה הפחתה של 73%-93% בבולמוסי האכילה ושיעור רמיסיה של 51%-71%, והפחתה של 77%-94% בהקאות או שלשולים ושיעור רמיסיה של 36%-56%.
הטיפול התרופתי בבולימיה והפרעות אכילה אחרות מתבסס בעיקר על תרופות השייכות למשפחה הנקראת SSRI, הפועלות על מוליך עצבי מוחי בשם סרוטונין. תרופות אלו נמצאו כמועילות בהפחתת בולמוסי אכילה והתרוקנות, משפרות את הגישה למזון ומפחיתות את הסיכון לנסיגה לאחר שחל שיפור.
לעומת המצב עם הסובלות מאנורקסיה, אחוז יותר גבוה של בולמיות מעוניינות בטיפול. בניגוד למצב אצל הרבה מהסובלות מאנורקסיה, המתחפרות בתוך ההפרעה ומסרבות להודות שיש בעיה, חלק גדול מהבולימיות מפתחות עם הזמן מוטיבציה רבה לשינויי ולקבלת עזרה. חוויתן לעתים שונה מן האנורקטיות: בעוד אלה מרגישות לעתים גאוה על "הצלחתן" להחזיק מעמד בהמנעות מאכילה, הבולמיות, אשר "לא הצליחו" להמנע עד כדי כך, ונסיונות ההמנעות הוליכו אותן להתקפי אכילה, מרגישות בושה ודחיה. מלבד חוסר שביעות הרצון שלהן מעצמן, הן גם מאד לא רוצות שמצבן יהיה ידוע לסביבתן: בדרך כלל הן חוששות שההקאות יתפסו כדבר דוחה. על כן רב הבולמיות משתדלות להסתיר את ההפרעה שלהן, אך לעתים קרובות מחפשות איך לצאת מזה ומעוניינות בעזרה.
