הפרעות אכילה הן קבוצת הפרעות המאופיינות בשיבוש דפוס האכילה התקין, עיסוק יתר בנושאי מזון ומשקל ורגשות מצוקה ודאגה סביב דימוי הגוף. אנשים רבים בעולם המערבי עוסקים באופן אינטנסיבי בנושא מזון ודימוי הגוף, אך אינם מוגדרים כסובלים מהפרעות אכילה. על מנת שאדם יאובחן כסובל מהפרעות אכילה עליו לעמוד בקריטריונים של אחת ההפרעות המובחנות, או לסבול מפגיעה משמעותית באיכות החיים ומדפוס אכילה לא סדיר העלול לגרום לפגיעה בגוף.
הפרעות אכילה קיימות אצל כ-10% מהאוכלוסייה, כשהשכיחות שווה בכל שכבות האוכלוסייה. לרוב הפרעות אכילה מתחילות בגיל ההתבגרות, אולם קיימים מקרים בהן ההפרעה פורצת בגילאים מוקדמים או מאוחרים יותר. קיים הבדל משמעותי בשכיחות הפרעות אכילה בין המינים, כאשר שכיחות הבעיה גבוהה יותר בקרב נשים. השכיחות של אנורקסיה היא כ-1% בקרב נשים ו-0.2% בגברים, השכיחות של בולימיה היא כ-4% בנשים ו-1% בגברים והשכיחות של הפרעות אכילה לא מסווגות עומדת על כ-5%.
הפרעות אכילה הן תופעות מורכבות הנובעות משילוב של גורמים שונים:
מחקרים מצביעים על השפעה משמעותית של גורמים גנטיים בהתפתחות הפרעות אכילה. אנשים עם היסטוריה משפחתית של הפרעות אכילה נמצאים בסיכון גבוה יותר לפתח הפרעות אלו. עם זאת, חשוב להדגיש כי הגנטיקה לבדה אינה מספיקה להסביר את התופעה במלואה.
ברמה הביוכימית, חוסר איזון בנוירוטרנסמיטרים במוח, במיוחד סרוטונין ודופמין, נמצא קשור להתפתחות הפרעות אכילה. סרוטונין, למשל, משחק תפקיד מרכזי בוויסות מצב הרוח, תיאבון ושינה, ורמות לא מאוזנות שלו עשויות להשפיע על התנהגויות אכילה.
הפסיכולוגיה האישית משחקת תפקיד מכריע בהתפתחות הפרעות אכילה. מאפיינים נפוצים כוללים:
לעיתים קרובות, ההפרעה מתפתחת כמנגנון התמודדות עם רגשות קשים או חוויות טראומטיות. הפרעות האכילה עשויות לשמש כאמצעי לתחושת שליטה בחיים שנראים כאוטיים או בלתי נשלטים.
הסביבה המשפחתית והחברתית מהווה גורם משמעותי בהתפתחות הפרעות אכילה:
חשוב להדגיש כי הפרעות אכילה אינן "בחירה" או "גחמה", אלא תוצאה של אינטראקציה מורכבת בין כל הגורמים שהוזכרו. הבנה מעמיקה של המורכבות הזו חיונית לפיתוח גישות מניעה וטיפול יעילות, המתייחסות לכל ההיבטים של חייו של האדם.
במקרים רבים ההפרעה לא מתפרצת בבת אחת אלא מתחילה בשינוי הדרגתי של כמויות המזון, לכיוון של אכילת יתר או דיאטת הרזיה תמימה לכאורה. עם הזמן הדחף לאכול כמויות מזון גדולות או קטנות יוצא מכלל שליטה, והופך להפרעת אכילה. כיוון שדיאטות הרזיה או אכילת יתר הן תופעות נפוצות מאוד בחברה המערבית, קשה להבחין מתי מתחילה גלישה מדפוס שכיח לדפוס בעייתי. כתוצאה, לעיתים האדם או סביבתו מבינים שקיימת בעיה רק לאחר שהתפתחה הפרעת אכילה ולא במצב הביניים שלפני, דבר ההופך את הטיפול ליותר ארוך ומורכב.
המהלך של הפרעות אכילה הוא כרוני, ההפרעה אינה עוברת מעצמה ונוטה להחמיר ללא טיפול. גם כשההפרעה מטופלת בהצלחה לא ניתן לדבר בהכרח על ריפוי מוחלט. פעמים רבות יש חזרות של הסימפטומים או ירידה בדרגת החומרה אך לא רמיסיה מלאה. כך למשל יכול להיות מעבר מאנורקסיה להפרעת אכילה לא מסווגת, או הפחתת הבולמוסים כך שהסובלת מההפרעה כבר אינה עומדת בקריטריונים לאבחנת בולימיה.
הפרעת האנורקסיה המתבטאת בהפחתה קיצונית של כמויות המזון, עד לכדי הרעבה עצמית, פחד להעלות במשקל והפרעה בדימוי הגוף. על מנת לקבל הגדרה של אנורקסיה המשקל של האדם צריך להיות 85% מהמשקל התקין לגילו וגובהו או פחות, כשלמרות זאת הוא חושש להעלות במשקלו. דימוי הגוף של האדם מעוות, כך שאינו מכיר ברזון הקיצוני אלא חושב שהוא נראה בסדר גמור או אף צריך להפחית במשקל.
נשים צריכות להחסיר שלושה מחזורים חודשיים לפחות על מנת לקבל הגדרה של אנורקסיה. קיימים שני סוגי אנורקסיה: 1. הסוג המגביל. מאופיין בעיקר בהגבלת כמויות המזון. 2. הסוג המפצה. בנוסף להרעבה העצמית קיימים גם התקפים בהם האדם אוכל כמויות מזון גדולות יותר ולאחר מכן מתרוקן (למשל על ידי הקאה או שלשול).
בנוסף לקריטריונים הדרושים על מנת להגדיר את האדם כסובל מאנורקסיה, קיים אוסף התנהגויות כפייתיות המאפיין את התנהלותם של הסובלים מההפרעה. חלק מההתנהגויות נועדו לשמר את משקל הגוף הנמוך, ואחרות ניתן להגדיר כעיסוק כפייתי בנושא, שמתחזק את ההפרעה אך אינו תורם בהכרח לירידת משקל באופן ישיר. כך למשל, עיסוק כפייתי בספורט ובדיקת קלוריות על מנת לעמוד בצריכת קלוריות נמוכה הן התנהגויות שתורמות לירידה במשקל. דיבור כפייתי או חשיבה בלתי פוסקת על הנושא, השוואה למודלים של נשים רזות ובלוגים פרו-אנה (בלוגים שהכותבות בהן מכריזות על עצמן כאנורקטיות מבחירה ועוסקים במאמציהן להרזות) הן דוגמאות להתנהגויות שאינן מובילות לירידה במשקל באופן ישיר, אך מגבירות את המוטיבציה להרזיה ומחמירות את ההפרעה.
בולימיה מאופיינת בבולמוסי אכילה והתנהגות מפצה בה האדם נפטר מהמזון שצרך בהתקפים, למשל על ידי הקאות או שלשולים. על מנת לקבל הגדרה של בולימיה על האדם לנקוט בדפוס זה במשך שלושה חודשים לפחות, כשהתקפי האכילה וההתנהגות המפצה מופיעים לפחות פעמיים בשבוע.
החברה המערבית מעודדת עיסוק יתר בדימוי הגוף וכיום מדברים על כך שכ-80% מהנשים הן בעלות דפוס אכילה בעייתי, אך שאינו מוגדר כהפרעת אכילה. בעוד שלאנורקסיה ובולימיה יש קריטריונים ברורים, קיימת קטגוריה נוספת, של הפרעת אכילה לא ספציפית. קטגוריה זו מתייחסת לשלל מצבים בהם דפוס האכילה של האדם בעייתי וגורם למצוקה ניכרת או פגיעה באיכות החיים או בבריאות, אך אינו עומד בקריטריונים של אחת ההפרעות האחרות. במקרים אלו, האבחנה נקבעת לפי שיקול דעתו של איש מקצוע מתחום בריאות הנפש, המתייחס לפרמטרים שונים כמו משקל, מידת העיסוק בנושא, פגיעה בריאותית אפשרית והערכה לגבי התפתחויות עתידיות.
מספר דוגמאות למצבים הנכנסים לקטגוריה זו: נשים העונות לדפוס האנורקטי אך טרם החמיצו שלושה מחזורים וההערכה היא שמדובר בעניין של זמן. אנשים עם בולמוסי אכילה שאינם עומדים בתדירות או משך הזמן הנחוצים לצורך הגדרת בולימיה. אנשים שמשקלם תקין אך עוסקים באופן אובססיבי בנושא ומגבילים תזונתם או מתעמלים בצורה כפייתית על מנת לשמור על משקלם.
משקל יתר קיצוני, בו ה-BMI של האדם עולה על 35. השמנת יתר חולנית מלווה בבעיות בריאותיות שונות כגון לחץ דם גבוה, מחלות לב, סכרת או בעיות פוריות ומובילה לירידה ניכרת בתוחלת החיים. כמו כן, השמנת יתר חולנית גורמת לקושי בביצוע פעולות יומיומיות שונות עד לכדי חוסר יכולת לבצען.
הפרעה המאופיינת, בדומה לבולימיה, בבולמוסי אכילה בהם האדם אינו שולט על כמויות המזון שהוא צורך. בניגוד לבולימיה, הבולמוסים אינם מלווים בהתרוקנות או שיטות אחרות לשמירה על המשקל, כך שהסובלים מההפרעה סובלים לרוב ממשקל עודף או השמנת יתר חולנית.
התעמלות כפייתית. בהפרעה זו האדם מתעמל בצורה כפייתית, למרות שאינו נהנה מכך. התעמלות זו קשורה פעמים רבות לרצון להוריד במשקל שאינו מלווה בסימפטומים של הגבלת כמויות המזון או התרוקנות.
הפרעה המאופיינת בהיצמדות לדיאטה קפדנית של מזון בריאות. הסובלים מהפרעה זו מגבילים את תזונתם באופן קיצוני, עוסקים באופן כפייתי בתזונה, ומתקשים לשמור על משקל גוף תקין. בניגוד לאנורקסיה, באורתורקסיה אין שאיפה לרדת במשקל, והגבלת המזון נובעת מרצון לשמור על הבריאות, שבאופן פרדוקסלי גורם בסופו של דבר לפגיעה בבריאות בשל הירידה במשקל הנובעת מצמצום המזונות שהאדם מוכן לאכול.
הפרעה זו נכללת פעמים רבות בקטגוריית הפרעות אכילה לא מסווגות, אך מאפייניה דומים לאנורקסיה מהסוג המגביל במספר מאפיינים כגון מזונות מותרים ואסורים, ירידה במשקל ורצון של האדם לשמור על דפוס אכילה זה ולא לקבל טיפול. אנשים הסובלים מהפרעה זו הם פעמים רבות בעלי קווים אובססיבים קומפולסיבים.
תסמונת המאופיינת באכילה מועטה בבוקר ואכילת רוב המזון בשעות הלילה, כשרוב צריכת המזון נעשית אחרי ארוחת הערב ועד ליקיצה. על הסימפטומים להופיע במשך לפחות חודשיים ולרוב הם גורמים להשמנת יתר. תת סוג של הפרעה זו הוא אכילת לילה שלעיתים אינה מודעת, המלווה גם בפגיעה בדפוס השינה.
הפרעות אכילה אינן מוגבלות למתבגרים ומבוגרים בלבד; הן יכולות להתפתח גם אצל ילדים צעירים. אצל ילדים, הפרעות אכילה עשויות להתבטא באופן שונה מאשר אצל מבוגרים. הסימנים האופייניים הם:
חשוב לזכור כי ילדים נמצאים בתהליך גדילה מתמיד, ולכן ירידה במשקל או האטה בעלייה במשקל יכולות להיות סימנים מדאיגים. אבחון וטיפול מוקדמים הם קריטיים, שכן הפרעות אכילה בגיל צעיר עלולות להשפיע על התפתחות פיזית וקוגניטיבית.
הטיפול בהפרעות אכילה הוא תהליך מורכב ורב-זירתי, הדורש גישה הוליסטית המתייחסת לכל היבטי חייו של המטופל. בליבת הטיפול עומדת ההבנה כי הפרעות אכילה אינן רק על אוכל ומשקל, אלא משקפות קשיים רגשיים ופסיכולוגיים עמוקים יותר.
הטיפול הפסיכולוגי מהווה אבן יסוד בתהליך ההחלמה. טיפול קוגניטיבי-התנהגותי (CBT) נמצא כיעיל במיוחד, מתמקד בזיהוי ושינוי דפוסי חשיבה והתנהגות בעייתיים הקשורים לאכילה, משקל ודימוי גוף. הטיפול עוזר למטופלים לפתח אסטרטגיות התמודדות בריאות יותר ולשפר את הערכתם העצמית.
הטיפול התזונתי הוא קריטי בתהליך ההחלמה. עבודה עם דיאטנית קלינית מסייעת בפיתוח יחס בריא יותר לאוכל ובבניית תוכנית אכילה מאוזנת. הטיפול התזונתי לא רק מתמקד בשיקום פיזי, אלא גם בשינוי תפיסות ואמונות לגבי אוכל ותזונה. זהו תהליך הדרגתי של למידה מחדש של הרגלי אכילה בריאים ויצירת קשר חיובי עם המזון.
במקרים מסוימים, טיפול תרופתי עשוי להיות חלק מתוכנית הטיפול. תרופות אנטי-דיכאוניות, במיוחד מסוג SSRIs, נמצאו יעילות בטיפול בבולימיה ובהפרעת אכילה כפייתית, ועשויות לסייע גם בטיפול בסימפטומים נלווים כמו חרדה ודיכאון. חשוב להדגיש כי הטיפול התרופתי תמיד ניתן בשילוב עם טיפול פסיכולוגי וטיפול תזונתי, ולא כפתרון עצמאי.
טיפול משפחתי הוא חיוני, במיוחד עבור ילדים ומתבגרים. גישת הטיפול המשפחתי מבוססת על ההבנה שהמשפחה היא משאב חיוני בתהליך ההחלמה. הטיפול מסייע למשפחה להבין את ההפרעה, לשפר את התקשורת ולפתח אסטרטגיות תמיכה יעילות. זה כולל עבודה על דינמיקות משפחתיות, שיפור התקשורת, והעצמת המשפחה כמערכת תמיכה.
במקרים חמורים, כאשר יש סיכון רפואי משמעותי או כאשר טיפולים אמבולטוריים אינם מספיקים, עשוי להידרש אשפוז או טיפול יום אינטנסיבי. סביבות טיפול אלו מספקות מסגרת מובנית ותמיכה אינטנסיבית, המאפשרות התערבות מקיפה וניטור צמוד. זה כולל טיפול רפואי, פסיכולוגי ותזונתי אינטנסיבי, המותאם לצרכים הספציפיים של כל מטופל.
חשוב להדגיש כי ההחלמה מהפרעות אכילה היא תהליך ארוך ומורכב, הדורש סבלנות והתמדה. התמיכה המתמשכת, הן מצד אנשי מקצוע והן מצד המשפחה והחברים, היא קריטית להצלחת הטיפול. יתרה מזאת, ככל שההתערבות מוקדמת יותר, כך גדלים הסיכויים להחלמה מלאה.
הפרעות אכילה הן מצבים מורכבים המשפיעים על בריאותם הפיזית והנפשית של אנשים רבים. הן דורשות התייחסות רצינית, אבחון מקצועי וטיפול מקיף. חשוב לזכור כי קיימות דרכי טיפול יעילות, וככל שההתערבות מוקדמת יותר, כך גדלים הסיכויים להחלמה מלאה. אם אתם או מישהו מקרוביכם מתמודדים עם קשיים הקשורים לאכילה או לדימוי גוף, אל תהססו לפנות לעזרה מקצועית – צעד קטן היום יכול להוביל לשינוי משמעותי בעתיד.
אם גם אתם רוצים להתחיל בשינוי – אנחנו במרכז קוגניטיקה נשמח לעזור לכם. התקשרו עכשיו: 072-3306499
