מאת נטע עמיאל, ד"ר דני דרבי וענבל סורוקר
כמה קשה לנו להיות באי וודאות. אנחנו קמים בבוקר עם תכנית דיי ברורה לגבי איך היום שלנו הולך להיראות, מה אנחנו הולכים לעשות וכיצד היום הולך להסתיים. אולם, לא מעט פעמים ישנן הפתעות ושינויים שמייצרים פער בין מה שתכננו לאופן שבו התרחשה המציאות.
לרבים מאיתנו יש נטייה לנסות לצמצם כמה שיותר את הפער הזה, ע"י חיפוש אחר וודאות, ניסיון לדעת מה עומד לקרות לנו, במטרה להיות מוכנים לכל דבר שעשוי לבוא. הנטייה לחיפוש אחר וודאות מלאה נובעת מקושי לשאת ספק ומתבטאת בניסיון להימנע מכך בכל מחיר ולהשיג שליטה.
האם אתם מגדירים את עצמכם כאנשים שמתקשים להתמודד עם אי וודאות? בדקו האם אתם מתחברים למשפטים הבאים:
"אני לא מסוגל/ת לתפקד כשאני לא יודעת מה יהיה"
"אני יודע/ת שהסיכוי שזה יקרה הוא נמוך, אבל זה עדיין עלול לקרות.."
"אני צריכ/ה להיות בטוחה ב100% לפני שאני מחליט/ה"
"אני מעדיפ/ה כבר שיקרה עכשיו משהו רע במקום להמשיך להיות בהמתנה הזו מבלי לדעת איך זה יסתיים".
מזהים את עצמכם במשפטים האלו?
בואו נבדוק איך משפיע עלינו החיפוש אחר וודאות ואיך אפשר להתמודד עם אי הוודאות באופן שונה:
כשאנו עסוקים רבות בניסיון להרגיע את תחושת אי הוודאות, אנחנו מבלים זמן רב בדאגה, חרדה ולעיתים אובססיה. למעשה, יש לנו תפיסה מסוימת שהדאגה היא דרך יעילה להכין את עצמנו לכל דבר שעלול לקרות. במקרים כאלו ישנה אשליה שאם נשקיע זמן בדאגה, בחשיבה, תכנון והתלבטות לגבי העתיד, כך נוכל להיות מוכנים יותר לבלתי צפוי. כך, באופן אירוני, ההתעסקות בדאגה "מרגיעה" את תחושת אי הוודאות לזמן מה ונוצרת אשלייה של וודאות או ביטחון. עם זאת, הדאגה ממשיכה ואנחנו לבסוף מבלים זמן רב בחשיבה על תרחישים מלחיצים שמייצרים הרבה רגשות לא נעימים.
האם יש יתרון ביצירת אשלייה של ודאות שגורמת לנו להרגיש לא טוב? האם הדאגה אכן הופכת את המציאות שלנו ליותר צפויה או בטוחה? האם הדאגה משפיעה באיזשהו אופן על מה שיקרה בפועל? כמובן שלא. החיים ממשיכים להיות לא בטוחים ובלתי צפויים כפי שהיו בלי הדאגה.
מחיר נוסף שיש לקושי לשאת אי וודאות הוא הנטייה שלנו להיכנס למצב של "המתנה" שלא מאפשרת לנו להיות בהווה ולהרוויח ממנו. למשל, במצב בו אנו מחפשים זוגיות ומוטרדים מכך שלא נמצא, אנחנו מתקשים להנות ולממש את הצדדים האחרים של חיינו עד שנמצא בן/בת זוג. תוך כדי ההמתנה הזו, אנחנו עסוקים בדאגות, חששות, דמיונות לגבי מתי ואיך זה ייגמר, וכך מאבדים את מה שיש לנו כרגע, במציאות הנוכחית.
אם כך, אנחנו מבינים שדאגה או המתנה אינם פתרונות יעילים להתמודדות עם הקושי לשאת אי וודאות. אז למעשה, מה תהיה דרך יעילה יותר להתמודד עם אי הוודאות? אולי קצת מאכזב לדעת, אבל הדרך היעילה להתמודדות היא למעשה ההסכמה לקבל ולחיות עם אי הוודאות. עלינו להפנים שכחלק מהיותנו בני אנוש, אין לנו שליטה מלאה על המציאות, וחיינו מלאים גם בכישלונות והפתעות לא נעימות שאין לנו דרך להשפיע עליהם. כך, מרגע שאנו מבינים שאין ביכולתנו להשפיע על חיינו בצורה מלאה, יש לנו שתי אפשרויות – האחת להמשיך במרדף אחר וודאות, להיות תמיד בהמתנה למשהו ובינתיים להתמלא בדאגות וחששות, והשניה, להסכים לקבל את אי הוודאות בחיינו, את חוסר השליטה בחיינו, ולפעול בתחומים בהם יש ביכולתנו להשפיע בהווה.
השלב הראשון יהיה זיהוי הצורך בוודאות והנטייה האוטומטית להשתמש בדאגה או בהמתנה על מנת להתמודד עם אי הוודאות.
בהמשך, נסה לבצע בחירה אקטיבית שלא להגיב לנטייה הזו ובמקום זאת ננסה לקבל את אי הוודאות ולהזכיר לעצמנו שגם אם אנו חושבים שאנו לא נושאים את אי הוודאות, המציאות של החיים היא שאנו נושאים אותה! על מנת לעצור את רצף הדאגות והמחשבות השליליות, נסה להתמקד בהווה, להשקיע במה שיש כרגע, ופחות במה שעלול לקרות בעתיד. כמובן שהתודעה תנסה למשוך אותנו לנסות להשיג וודאות ושליטה בחיינו שוב ושוב, ואנחנו נמשיך לחזור ולהגיב באותו באופן – זיהוי, עצירה וקבלת אי הוודאות.
ראינו שדאגה פאסיבית אינה יעילה והיא לרוב גם לא מביאה פתרונות ארוכי טווח. הדרך שאנו מציעים היא להתמקד בכאן ועכשיו ובצעדים קטנים. כיצד נרצה להתנהל, בהתאם לסיטואציה הנוכחית. למשל, אם אנחנו מוטרדים מאוד משיחה עם מנהלת בעבודה, במקום להעביר את הזמן בדאגה וביצירת תרחישים שונים למה שהיא עלולה להגיד בשיחה, נזהה את הנטייה להיכנס לתוך 'לופ' המחשבת והדאגות, ננסה לעצור אותו, נזכיר לעצמנו שאין לנו דרך כרגע לקבל וודאות מלאה על מה שעומד לבוא, ונבחר בפעולה שתהיה נכונה לנו ברגע הזה – בין אם להתכונן למה שנרצה להציג למנהלת בשיחה, ובין אם להתאוורר עם חבר/ה.
נסיים עם סיפור קצר שמעביר את המסר בצורה יפה:
היה היה איכר עני, לאיכר היה סייח צעיר. יום אחד ברח הסיח לשדות.
חבריו של האיכר העני שמעו כי הסיח ברח, ומיד באו לבקרו ואמרו לו "ממש חבל. איזה חוסר מזל!".
"אוליי…" אמר האיכר.
למחרת חזר הסייח הצעיר אל חצר האיכר העני, והגיעו יחד עימו ארבעה סוסי פרא גדולים וחסונים.
חבריו של האיכר העני מיד אמרו לו "כמה נהדר!, איזה מזל".
"אולי …" אמר להם האיכר.
יום לאחר מכן, בנו הבכור של האיכר החליט לנסות לאלף את אחד מסוסי הפרא. אולם הסוס, שאיש לא רכב עליו מעולם, הרים שתי רגליו, והבן נפל ושבר את רגליו וידיו.
שוב חבריו של האיכר ששמעו על התאונה הגיעו לבקרו, והביעו צער על פציעתו של הבן: "כמה מצער שבנך נפצע!"
האיכר חייך ואמר "אולי…"
לאחר כמה ימים, הגיעו לעיירה אנשי צבא על מנת לגייס את טובי הצעירים לקרב.
אולם, בראותם את אנו של האיכר הם לא גייסו אותו, כיוון שידיו ורגליו היו שבורות.
חבריו של האיכר שוב אמרו לו "איזה מזל"
והאיכר…
האיכר השיב "אולי"
אם גם את/ה מרגיש/ה שאת/ה מתעסק/ת הרבה בדאגות, מתקשה לעצור את רצף המחשבות לגבי מה שעלול לקרות ושוקל/ת את בחירותיך מכל כיוון ללא הרף, ייתכן שטיפול קוגניטיבי התנהגותי יכול לעזור לך (CBT). בטיפול נעמיק עוד יותר ברעיון של התמודדות עם אי וודאות וההסכמה לקבל ולחיות עמה וע"י טכניקות שונות נתמקד בהתקדמות בחייך באופן שנכון לך, מבלי להיות מנוהל/ת ע"י הדאגות והניסיון להגיע לוודאות ושליטה מלאה על חייך.
Saulsman, L., Nathan, P., Lim, L., Correia, H., Anderson, R., & Campbell, B. (2015). What? Me Worry!?! Mastering Your Worries. Perth, Western Australia: Centre for Clinical Interventions.
דני דרבי, מייסד ומנהל קליני של מרכז קוגנטיקה, פסיכולוג קליני מומחהמדריך ודוקטור למיניות האדם. לאורך השנים התמחה בטיפול בטראומה נפשית והפרעות חרדה ופוסט טראומה. בשנת 2010, יחד עם פרופסור גיא דורון, זיהה תת סוג של OCD סביב מערכות יחסים (ROCD) מאז הוא עוסק במחקר ופיתוח טיפולים ל OCD בכלל ו ROCD בפרט. ד"ר דרבי הוא מייסד שותף של היחידה לחקר טורדנות כפייתית ביחסים ומייסד שותף של בית הספר לפסיכותרפיה מבוססת מחקר ומצוינות קלינית.