פגיעה מינית יכולה לגרום לסבל רב גם שנים אחרי הטראומה.
אם עברת פגיעה מינית ואת סובלת מההשלכות שלה – יש לנו תוכנית טיפול שיכולה לסייע לך בתהליך ההחלמה שלך.
תוכנית טיפול קוגניטיבית התנהגותית (CPT) שפותחה על ידי פרופסור פטרישה רסיק מבוססת על מחקרים רבים שנעשו עם נשים שחווה טראומה מינית ואונס. התוכנית תוכל לתת לך כלים מעשיים להתמודדות ותסייע לך להחלים מהשלכות הטראומה.
בבית קוגנטיקה אנו מבינים שסיפורה של כל מתמודדת הוא ייחודי ושפנייה לעזרה דורשת אומץ רב. תזכרי שאת לא לבד; צוות מטפלות מקצועי וחם כאן כדי לעזור לך לנווט לעבר החלמה. אנו נדאג לך לסביבה בטוחה, תומכת ולא שיפוטית שבה תוכלי לחקור את הרגשות שלך, לשתף בסיפור שלך וללמוד את המיומנויות שיעזרו לך להחלים.
תוכנית הטיפול שלנו מבוססת על טיפול קוגניטיבי התנהגותי, גישה מחקרית ומוכחת מאוד הידועה ביעילותה בהחלמה מטראומה. תהליך טיפולי זה ילמד אותך כלים ומיומנויות שיסייע לך להניע את תהליך ההחלמה. יחד עם המטפלת שלך תלמדי לבחון, להבין ולשנות דפוסי חשיבה שגורמים לרגש שלילי ומקשים על ההחלמה שלך, הטיפול יעזור לך להחזיר את השליטה לידיים שלך ולבסס תחושה של רווחה נפשית.
אנו מציעים תוכנית טיפול קצרה וממוקדת שנועדה להאיץ את מסע הריפוי שלך. המטפלות שלונו יעבדו איתך תוך שיתוף פעולה הדוק עם תוכנית שתותאם לצרכים וההתמודדיות שלך. ההחלמה שלך היא המטרה שלנו ואנו נותנים עדיפות לזמן ולמשאבים הרגשיים שלך, במטרה ליצור הקלה תוך פרק זמן קצר יחסית.
תוכנית הטיפולים נועדה לסייע לך להתמודד תוך טיפוח של חמלה עצמית ותחושת מסוגלות. אנו מאמינים שב אדם יש את הכוח להתגבר על מצוקות ואנו מחויבים לסייע לך לגלות את החוסן והחוזקות שלך מחדש, להעצים אותך ולאפשר לך ליצור חיים מספקים ובריאים.
אנו מקפידים על הנחיות וחוקים אתיים הנוגעים לפרטיות וסודיות. הפגישות והרישומים הטיפוליים שלך נשמרים בזהירות מרבית, מה שמבטיח את השקט הנפשי שלך.
אנו מזמינים אותך לעשות את הצעד הראשון לעבר החלמה וריפוי היום ולהצטרף לתוכנית הטיפול הייחודית שלנו. אנו נסייע לך להפוך את הטראומה לחוסן, את הכאב לכוח את הפחד לתקווה.
צרי איתנו קשר עוד היום לקביעת פגישת ייעוץ ראשונית. צוות המטפלות שלנו ישמח לתת לך את ההכוונה והתמיכה שאת צריכה!
תקיפה מינית מתארת מגוון של אירועים, בהם אדם חווה כפייה, ניצול ופגיעה בעלת אופי מיני מידי אדם אחר. כל מקרה בו נעשה ניסיון למגע מיני בניגוד לרצון חד משמעי, בחירה חופשית, מודעת ומפוכחת, הסכמה ברורה, או בניצול של עמדת סמכות, כוח, חולשה של האדם או צרכיו, מהווה פגיעה חמורה.
בשנים האחרונות, דרך התקשורת, המדיה ובעיקר הרשתות החברתיות, המודעות לתופעה זו הולכת וגוברת, ועימה ההבנה לגבי מימדיה הרחבים באופן כמעט בלתי נתפס. ההערכה היא כי אחת מכל שלוש נשים, ואחד מכל ארבעה גברים, יחוו תקיפה מינית במהלך חייהם. האירועים והחוויות משתנים באופיים, סוגם, חומרתם וכן בהשפעתם על האדם החווה.
לפגיעה מינית יכולות להיות השלכות רבות הן במישור הפיזי והן במישור הפסיכולוגי. פגיעות אלו עשויות לכלול חרדות, דיכאונות, כאבים, קשיים בוויסות רגשי, קשיים ביחסים בין אישיים, בעיות בתפקוד המיני ועוד.
אחת ההשלכות האפשריות של חווית פגיעה מינית, היא התפתחות של תסמונת פוסט טראומטית. מחקרים שונים מראים כי כמעט חצי מהאנשים אשר חוו תקיפה מינית, יפתחו לאחריה תסמינים של PTSD ומעל ל 90% מהנשים שעברו פגיעה מינית סבלו מתסמינים אלו בשלושת החודשים שלאחר הטראומה.
הפרעת דחק פוסט-טראומטית (PTSD– Post-Traumatic Stress Disorder) היא הפרעה נפשית שעלולה להתפתח בעקבות חשיפה לאירוע טראומטי. אירועים שונים עלולים להחוות כטראומטיים, ביניהם תקיפה מינית, אונס, מוות פתאומי של אדם קרוב, תאונת דרכים, אסון טבע, אירוע אלימות, מלחמה, קרב, פיגוע, או כל אירוע אחר אשר מעורר באדם תחושה כי שלמות וביטחון הגוף והנפש שלו או של קרוביו נמצאת בסכנה. התגובה הטראומטית לאירוע קשורה לחוויה של חוסר אונים, בה אל מול תחושת הסכנה, האימה, הפחד והחרדה, האדם חש כי אין לו כל אפשרות להילחם, לברוח או לעשות פעולה כלשהי אשר תשנה את מצבו.
התגובה לטראומה איננה ממוקדת רק בגבולות האירוע עצמו. הפרעה פוסט-טראומטית היא הפרעה קשה, אשר השפעתה על רגשותיו, מחשבותיו, גופו, התנהגותו, וכן על סביבתו הקרובה של האדם אשר חווה את הטראומה, עלולה להימשך זמן רב לאחר סיום האירוע הטראומטי.
שכיחות של ההפרעה בקרב האוכלוסייה הכללית נע בין 8 ל 9 אחוזים. קיים הבדל בין נשים לגברים, כאשר שכיחות הנשים הסובלות מPTSD גבוהה פי 2 משכיחות הגברים. הגורמים הנפוצים להתפרצות ההפרעה בקרב גברים הינם אירועים של מלחמה וקרבות. לעומתם, נשים רבות הסובלות מההפרעה חוו אירוע טראומטי, יחיד, מתמשך או מרובה, בו עברו תקיפה מינית או אונס.
הפרעה פוסט טראומטית מאופיינת במגוון של תסמינים, המשפיעים על מי שחוותה את הטראומה בגוף, בנפש, במחשבות, בהתנהגות, בתפקוד ובמערכות היחסים, לאורך זמן. הסימפטומים העיקריים מתחלקים לארבע קבוצות:
חוויה מחדש/חודרנות: זמן רב לאחר תום האירוע של התקיפה המינית או אונס, נשים ואנשים אשר חוו זאת עלולים להמשיך לחוות, בדרכים שונות, את הדי האירוע הטראומטי. החוויה מחדש באה לידי ביטוי בזיכרונות חודרניים, בתחושות חודניות סיוטים חוזרים ולעיתים אף פלאשבקים של תמונות, קולות, ריחות אשר חודרים לחיי היום יום של הנפגעת עם הטראומה, ומשאירה אותן עם תחושה כאילו הן חוות בשנית, באופן חי ומעורר אימה, את אירוע הפגיעה המינית מעברן.
אחד הדברים אשר מקשים על על נפגעות תקיפה מינית לשים מאחוריהן את האירוע הטראומטי ולחזור, או יותר נכון, ליצור מחדש שגרת חיים, הוא חוסר היכולת לצפות ולשלוט בחוויות מחדש ובפלאשבקים מהטראומה אשר פולשים לראשן, רגשותיהן, גופן, בחלומות ובשעות הערות. אצל חלק מהנשים החוויה היא שכל דבר עלול להוות טריגר אשר, ברגע אחד, יציף מחדש את החוויה הטראומטית ואת האימה, החרדה, חוסר האונים והכאב הבלתי נסבל שחוו בזמן הטראומה. כך, גם ממרחק של זמן, אותן נשים חיות בתחושה מתמדת של דריכות ואיום מפני חוויה מחדש של הטראומה.
שינויים בעוררות ובתגובתיות: קבוצת סימפטומים נוספת המאפיינת נשים המתמודדות עם פוסט טראומה, היא השינויים הניכרים בדפוסי העוררות הפיזיולוגית. שינויים אלה מאופיינים בחלק מהמקרים בעלייה בתגובתיות, הבאה לידי ביטוי בעוררות יתר, עירנות מוגברת, קשיים והפרעות בשינה, תגובות בהלה מוגזמת, דריכות מתמשכת, רגזנות ועוד. העוררות והדרכות המוגברת עלולה להוביל לקשיים בזוגיות ואינטימיות וכל מגע יכול להחוות כמאיים, מציף וחודרני. לעיתים, לא רק מגע, אלא מילה, או הקשר, עלולים גם הם להוביל לתגובה של עוררת יתר והצפה רגשית אשר פוגעת באופן ניכר ביכולת התפקוד היומיומי ובאיכות חייהן.
במקרים אחרים, הסימפטומים מאופיינים דווקא בירידה בעוררות, למשל בעוררות המינית. האפשרות לחוות עוררות מינית באופן ספונטני וחיובי הופכת למורכבת, קשה ומוגבלת מאד לאחר חוויה של טראומה מינית. מי שמתמודדת עם טראומה לאחר תקיפה מינית, עלולה לחוות ירידה ניכרת בתשוקה ובחשק במיני. לצד העובדה שמגע מיני עלול להציף פחד, חרדה וכאב, ולעיתים תחושות קשות של בושה ואשמה, מתפתחת נטייה להפחתה, עד כדי הימנעות, מהתנסות במצבים מיניים. החוויה של הטראומה מובילה לא רק להימנעות מיחסי מין, אלא לצמצום של היכולת לחוות עוררות, סיפוק ומגע מיני מכל סוג שהוא, בין אם בשיתוף עם פרטנרים, ובין אם באופן פרטי.
ישנם מצבים, בהם התגובה המתפתחת בעקבות הטראומה הינה הפוכה. במקום ירידה בעוררות, בחשק ובהתנהגות המינית, האירוע הטראומטי מוביל לחיפוש מוגבר אחר גירויים, מגע וסיפוק מיני. למרבה הצער, כאשר הדחף והעוררות המינית המוגברת מונעת מתוך הטראומה, היא מובילה פעמים רבות להתפתחות של מערכות יחסים מיניות הרסניות ולא בריאות. מערכות יחסים אלו מאופיינות בשחזור של סיטוצאיות ניצול, כאב, השפלה, חוסר שליטה ופגיעה, מה שמחמיר ומעמיק את הטראומה. מחקרים שונים מראים כי טראומה מתקיפה מינית אשר התרחשה בתקופת הילדות, עלולה להוביל לקשיים ומורכבויות גדולות יותר בתחום המיניות.
קוגניציה ומצב רוח שליליים: הקבוצה השלישית של סימפטומים פוסט טראומטיים של הקשורים בפגיעה מינית כוללת בתוכה שינויים שליליים באופן החשיבה ובמצב הרוח לאחר החוויה הטראומטית. שינויים אלה באים לידי ביטוי בנטייה להתפתחות של דפוסי חשיבה ופרשנות פאסימיים, שליליים ומוכללים. בתוך דפוסים אלה, מצבים רבים נוטים להתפרש כמצבים מסוכנים, מה שמחזק את הנטייה לנסיגה והימנעות ממצבי חיים שונים, קשרים ופעילויות אשר בעבר הסבו הנאה ותחושת מסוגלות. כמו כן, ברמה הרגשית, ישנה פגיעה משמעותית בתחושת הביטחון והבטיחות, והחרדה הופכת לחלק מרכזי בחוויה היומיומית. הפחדים והחרדות עלולים להופיע ולהשפיע בסיטואציות הקשורות באופן ספציפי לתוקף או לנסיבות הפגיעה, אך פעמים רבות הם הופכים ליותר ויותר נרחבים ומוכללים: פחד ממגדר מסוים, פחד ממקומות המוניים או מקומות מבודדים, פחד ממגע, פחד מקרבה פיזית או רגשית ועוד. בנוסף לאלו נשים רבות שחוו תקיפה מינית סובלות מרגשות אשמה קשים. רגשות אשמה קשורות במחשבות שהיה ניתן למנוע את האירוע או לעשות משהו אחרת על מנת שלא יתרחש. ישנם גישות טיפוליות שמניחות שעיבוד רגשות האשמה הוא דבר מרכזי בהמנעת תהליכי ההחלמה הטיבעיים.
הימנעות: השינויים בתפיסת העולם, אשר רואים בעולם כמקום מסוכן יותר, הנטייה לחודרנות ואיום החוויה מחדש בו נתונות המתמודדות בכל רגע נתון, העוררות המוגברת, כל אלו מובילים נשים שחוו טראומה לפתח נטייה להימנעות. דפוסים אלו עלולים לבוא לידי ביטוי בניסיון להימנע מכל מחשבה, רגע, מקום, אדם, פעילות, ריח, תמונה, צליל אשר עלולים, בדרך כלשהי, להזכיר את אירוע התקיפה המינית.
אחד התחומים בהם ההימנעות הופכת לדפוס משמעותי, הוא התחום הזוגי והתחום המיני. בהקשר המיני, הזיכרונות והתחושות המקושרות לטראומה המינית מביאות לכך שסיטואציות שונות אשר מתקשרות, באופן ישיר או עקיף, למיניות, מעוררות חרדה, אשמה ומצוקה רבה. לא רק סיטואציות של מגע מיני, אלא גם שיחות, ספרים, תוכניות טלויזיה אשר נוגעות בנושאים הקשורים למין, כל אלו מהווים עבורן סכנה, טריגר מאיים אפשרי. בתוך חווית חוסר השליטה והיכולת לצפות את הטריגרים אשר יעוררו ויציפו את המצוקה, ההימנעות הופכת למוכללת ורחבת היקף, ומביאה לנסיגה רגשית, חברתית ותפקודית.
על מנת להימנע מכל סיכון, נשים אלו עלולות להימנע מכל מגע או יחסים בעלי אופי מיני כלשהו, או ממערכות יחסים אשר עשויות להתפתח לכאלו בעלות אופי מיני. באופן זה, ההימנעות עלולה להשפיע לא רק על אפשרותן של נשים אלו לקיים מערכת יחסים מינית בריאה ומיטיבה, אלא על האפשרות לחוות, באופן מורחב יותר, סוגים שונים של אינטימיות ומערכות יחסים חבריות וזוגיות. בעבור נשים שחוו טראומה מינית, קרבה עלולה להיתפס כגורם מאיים אשר מציב אותן בעמדה של פגיעות, ולכן הן יעדיפו להימנע ממצבים אלו. גם במקרים בהן נשים אלו מקיימות מערכות יחסים זוגיות, התשוקה המינית נעדרת, והמיניות הופכת מביטוי של קרבה, אהבה, אמון, סיפוק והנאה משותפת, למוקד של קונפליקטים, חרדות, מרחק, חוסר תקשורת ולעיתים אף גורם לפרידה. הנסיגה החברתית מביאה עימה "תוצרי לוואי" נוספים, כמו ירידה במקורות התמיכה והעזרה של המתמודדות, תחושת בידוד, ניכור וחריגות אשר מחמירים את הכאב והמצוקה הנפשית שחווה המתמודדת.
בניסיון להימנע ממגע עם החוויה הטראומטית הזיכרונות, המחשבות והרגשות הקשורים בה, ישנה נטייה להתפתחות של דפוסי התנהגות נוספים, בחלקם מסוכנים. ביניהם, שימוש בסמים ואלכוהול כנתיב של בריחה, טשטוש והדחקה של רגשות מציפים. כמו כן, מחקרים שונים מראים כי בעקבות פגיעה מינית, נשים רבות מפתחות הפרעות אכילה מסוגים שונים. החל מדפוסים של הימנעות מאכילה, וכלה בהתקפי אכילה בולמוסית, האוכל מהווה דרך להימנעות ממגע רגשי עם עולם פנימי כואב ופצוע.
תאוריות שונות המתארות את אופן ההתמודדות הנפשית עם פגיעה מינית מתייחסות לאופן בו התמודדות עם טראומה מתקיפה מינית קשורה מהווה תסמונת ייחודית, (Rape trauma syndrome RTS). תסמונת זו עונה על ההגדרות של הפרעת דחק פוסט טראומטית, אך מאופיינת באופן ספציפי יותר בהקשר של התקיפה המינית. ישנה התייחסות למספר שלבים החוזרים על עצמם בעיבוד הטראומה.
השלב הראשון מכונה השלב האקוטי. השלב האקוטי יכול להתחיל מספר ימים או שבועות לאחר אירוע התקיפה, ובדרך כלל נמשך בין מספר ימים למספר שבועות. לעתים קרובות, התסמינים של שלב זה מופיעים לאחר שההלם הראשוני מהאירוע עצמו פג. התסמינים האופייניים לשלב זה כוללים נטייה לערנות יתר, או דווקא ערנות מופחתת, קהות רגשית, חושית ומחשבתית, דפוסי חשיבה לא מאורגנת ומבולבלת, תחושות פיזיות של בחילה, תחושת חרדה מציפה ומשתקת, מחשבות אובססיביות ותחושה מתמשכת של האישה כי היא מלוכלכת, המובילה להתנהגות קומפולסביות של ניקיון ושטיפה של הגוף ללא תחושת הקלה, רגישות מוגברת לתגובות של אנשים אחרים, עליה במחשבות אובדניות וסיכון מוגבר לביצוע אקטים אובדניים.
השלב הבא על פי התאוריה הוא שלב המאופיין במצג שווא של הסתגלות כלפי חוץ OUTWARD ADJUSTMENT STAGE. שלב זה מתחיל עם סיום השלב האקוטי, ויכול להימשך מספר חודשים, ואף שנים במקרים בהם מצגת השווא של התפקוד וההסתגלות איננה "מופרעת" מבחוץ או מבפנים. בשלב זה, כלפי חוץ נראה כי האישה "המשיכה הלאה", והיא נראית מתפקדת, יציבה ומאוזנת. שלב זה מאופיין בניסיון למזעור של עוצמת והשפעת האירוע, העמדת פנים ש"הכל בסדר", הדחקה, הכחשה, דיכוי וסירוב מתמשך לדבר ולעסוק באירוע הטראומטי, שימוש בהסברים לניתוח רציונאלי של מה שקרה. לעיתים ההתנתקות באה לידי ביטוי לא רק ברמה הרגשית והקוגנטיבית, אלא גם מעבר דירה, ניתוק קשרים, שינוי מראה חיצוני ועוד.
למעשה, שלב זה מאופיין בפער עצום בין המצג החיצוני, לבין הסערה, הכאב והערעור השורר בחוויה הפנימית. מתחת למצגת השווא של התפקוד, אנשים שונים חווים מגוון רחב של תסמינים, אשר כמה מהנפוצים ביניהם הם תחושות חרדה, פחד וחוסר אונים מתמשך, פגיעה בתחושת הביטחון האישי, שינויים קיצוניים במצב הרוח- משמחה לדיכאון או כעס בזמן קצר, חוסר יכולת ומוטיבציה לשמור על קשרים קרובים, הפרעות בשינה כמו סיוטים חוזרים ונדודי שינה, פלאשבקים ומחשבות חוזרות וחודרניות אודות התקיפה, דיסוציאציה- תחושת ניתוק של האדם מגופו, התקפי חרדה, תגובות בהלה ועצבנות יתר, שיבושים במערכות יחסים מיניות ובתפקוד מיני, הבאים לידי ביטוי בחוסר חשק, חרדה מציפה ופלאשבקים מאירוע התקיפה המינית במהלך פעילות מינית, או לחילופין בנטייה מוגברת לעוררות ופעילות מינית.
ישנם מספר מנגנוני התמודדות היכולים להיות מופעלים בשלב זה. כאשר מדובר במנגנונים אדפטיביים כמו חיפוש אחר תמיכת קרובים, התכווננות פנימה, תשומת לב מוגברת וטיפול עצמי, ההסתמכות על המנגנונים עשויה להיות חשובה, להקל ולהועיל, הן בטווח הארוך והן בטווח הקצר. עם זאת, למרבה הצער, על פי רוב המנגנונים בהם נעשה שימוש בשלב זה בניסיון להחזרת תחושת השליטה, הינם פוגעניים ומסוכנים: פגיעה עצמית, שימוש לרעה בסמים או אלכוהול, התנהגות מינית מסוכנת, אכילה מופרעת ועוד. שלב זה עלול להיות ארוך מאד. במהלכו, מתרחשת לעיתים ירידה בעוצמת התגובות, הרגישות, וכן ההתנהגויות ההרסניות והקיצוניות, אך הדבר לא נובע מתוך עיבוד של הטראומה, אלא התגברות של מנגנוני הניתוק וההרחקה.
השלב האחרון במודל ההתמודדות עם טראומה לאחר תקיפה מינית, הוא שלב הארגון מחדש. שלב זה מופעל בעקבות טריגר כלשהו, פנימי או חיצוני, אשר "מערער" את יציבותם ותפקודם של מנגנוני ההתמודדות (האדפטיביים או הרסניים) המארגנים את חיי היום יום והנפש של המתמודדת. בעקבות הטריגר, האיזון (החיצוני) מתערער וישנה הצפה חוזרת של תכנים הקשורים לטראומה, מלווה בסערה רגשית מציפה הבאה לידי ביטוי גם כלפי חוץ. חזרה של פוביות ופחדים ספציפיים ומוכללים, חשדנות, הפרעות בתאבון, בחילות ושיבוש בדפוסי האכילה, סיוטים חוזרים, פנטזיות נקמה, מחשבות אובדניות וסיכון מוגבר לניסיונות אובדניים. שלב זה עלול להיות מבלבל עבור הסביבה החיצונית, שכן הוא מגיע לאחר תקופה ארוכה בה נראה היה כי הרגשות וההתנהגויות אשר אפיינו את השלב האקוטי הולכות ופוחתות. גם המתמודדת עצמה חווה את אותו בלבול, הפתעה ופחד מחזרתם העוצמתית של הרגשות והמחשבות הנוגעות לטראומה.
ההצפה הרגשית, הקונטיבית והפיזית החוזרת בשלב זה, מהווה פתח לעיבוד עמוק של הטראומה (בשונה מההדחקה והתפקוד על פני השטח בשלב הקודם). שלב זה מביא עמו הזדמנות לקטיעה של מעגל ההתנהגות ההרסנית, דרך טיפול, עיבוד והשלמה עם חוסר היכולת למנוע ולשנות את מה שהיה, התמודדות עם תחושות האשמה שחווה הנתקפת- כלפי עצמה, וכלפי אחרים, והחזרת תחושת השליטה והבחירה האמיתית לחיים.
בכל אחד מהשלבים הללו, ישנה חשיבות קריטית להתערבות טיפולית ממוקדת ומותאמת, אשר תאפשר תמיכה, הכלה, וכן עיבוד של האירוע, התחושות המציפות והסימפטומים שהתפתחו בעקבותיו. ישנה חשיבות רבה להתערבות מוקדמת, כבר בשלב הראשוני מיד לאחר התקיפה, בו רמות המצוקה גבוהות במיוחדת. למעשה, מחקרים מצאו קשר בין מידת המצוקה שחוות נשים בשלב האקוטי, לבין רמות מוגברות של חרדה ופגיעה בתפקוד בשלבים העוקבים.
שיטות הטיפול המבוססות ביותר בספרות לטיפול והתמודדות עם טראומה הן PE, CPT ו- EMDR. שלושת השיטות ממוקדות בהתמודדות עם גורמים שונים (דפוסי חשיבה, הימנעות, רגשות ועוד) אשר מונעים את תהליכי ההחלמה מהטראומה.
אחת משיטות בטיפול המרכזיות לטיפול בטראומה, היא טיפול קוגנטיבי התנהגותי הממוקד בעיבוד הטראומה- טיפול בעיבוד קוגניטיבי (Cognitive Processing Therapy – CPT). על פי התאוריה העומדת בבסיס שיטת טיפול זו, החוויה הטראומטית מערערת באופן דרמטי את הנחות היסוד והאמונות הבסיסיות, ומביאה לשינוי מהותי ומתמשך באופן בו האדם אשר חווה את הטראומה תופס – את עצמו, אחרים ואת העולם. ההנחה היא שבעקבות הטראומה יכול להתפתח שבר בתפיסות העולם הקודמות או העמקה של דפוסי חשיבה שליליים קודמים. הטראומה יכולה המינית יכולה לגרום למתמודדת לראות את עצמה באור יותר שלילי ולעיתים אף להאשים את עצמה במה שקרה לה וגם לגרום לה לה לראות את עולם ואחרים כמסוכנים יותר מכפי שהם. שינוים אלו בחשיבה מכונים "נקודות היתקעות" והן גורמות לסבל רב, ומשמרים את התגובה הפוסט טראומטית תוך שהם מיצרים רגשות אשמה, פחד וחרדה. טיפול בעזרת עיבוד קוגניטיבי מסייע לנפגעות תקיפה מינית לבחון שינויים אלו בעזרת כלים שונים ולהפחית את ההשפעה ההרסנית שלהם על חיי הרגש ועל התנהגות. בנוסף לפן הקוגנטיבי וההתנהגותי, לטראומה יש השפעה שלילית גם על יכולת העיבוד והחוויה הרגשית. לצד הבחינה של שינויים בתפיסות העולם הטיפול מעודד נפגעות תקיפה מינית מגע עם רגשות פגיעים, כואבים, תחושת אובדן וגם כעס שלא פעם נפגעות מעדיפות לא להרגיש והן נדחקות אל מחוץ לחוויה הרגשית המודעת, ובמקומם האדם מוצף בעוררות יתר של חרדה, אשמה, בושה, אשר אינם מאפשרים לבוא במגע עם החוויה הכואבת. בטיפול CPT, המטרה היא לסייע לאדם לשנות דפוסי חשיבה נוקשים שהתפתחו בעקבות הטראומה ועוצרים את תהליך ההחלמה, ולמצוא דרך שתאפשר למטופלת, מצד אחד, לעבד, להרגיש, לקבל ולבוא במגע עם המציאות של האירוע ועם שלל הרגשות הטבעיים אשר עולים בה, ומצד שני, להמשיך לנהל את חיי היום יום שלה באופן מאוזן ונשלט.
שיטת טיפול (PE (Prolonger exposure מבוססת על ההנחה כי בניגוד לנטייה להימנעות, תהליכי החלמה מטראומ דורשים דווקא התחברות לחוויה הרגשית, הקונטיבית והגופנית. בשונה מפלאשבקים, בהם החוויה והזיכרון מציף ללא שליטה, במסגרת הטיפול המטופלת לומדת טכניקות של חשיפה שונות, המאפשרות לה לגעת ולהתמודד עם החוויה המכאיבה (דרך זיכרון, דמיון, שיח ועוד) באופן מבוקר, נשלט והדרגתי.
על פי שיטת טיפול Eye movement desensitisation and reprocessing (EMDR), הסימפטומים והסבל בתסמונת פוסט טראומטית נעוצים בכך שהאירוע הטראומטי לא עובד באופן מלא. תהליך הטיפול כולל עבודה רגשית דרך העלאת זיכרונות, המלווה בתנועות עיניים יזומות שעושה המטופלת, בהנחיית המטפלת, בזמן ההצפה של הזיכרונות, הרגשות או המחשבות על הטראומה.
אם את או מישהי שאת מכירה עברה פגיעה מינית וסובלת מהסמינים שתוארו כאן דעי שיש לכך טיפול ממוקד ויעיל שיוכל לסייע לך להרגיש טוב יותר בפרק זמן קצר יחסית.
דני דרבי, מייסד ומנהל קליני של מרכז קוגנטיקה, פסיכולוג קליני מומחהמדריך ודוקטור למיניות האדם. לאורך השנים התמחה בטיפול בטראומה נפשית והפרעות חרדה ופוסט טראומה. בשנת 2010, יחד עם פרופסור גיא דורון, זיהה תת סוג של OCD סביב מערכות יחסים (ROCD) מאז הוא עוסק במחקר ופיתוח טיפולים ל OCD בכלל ו ROCD בפרט. ד"ר דרבי הוא מייסד שותף של היחידה לחקר טורדנות כפייתית ביחסים ומייסד שותף של בית הספר לפסיכותרפיה מבוססת מחקר ומצוינות קלינית.
