מה גורם לאדם אחד לחיות את חייו ברוגע, ולאדם אחר לחוש אכול חרדות ודאגות? כבר בתקופת יוון העתיקה ניסו פילוסופים דוגמת היפוקרטס וסוקרטס לפענח את סודות ההתנהגות והנפש. במשך אלפי השנים שחלפו מאז, הוצגו ונחקרו "חשודים" רבים כגורמים בלעדיים להפרעות נפשיות על ידי גישות טיפוליות ומחקריות שונות. כל גישה הגנה בחירוף נפש על התיאוריה שלה והדגימה את השפעותיה במחקרים רבים. ההסברים נעו מגורמים בסביבה ובחינוך, חוויות מעצבות או טראומטיות בתקופות התפתחות קריטיות, למידת דפוסי חשיבה בעייתיים, גורמים חברתיים שעיצבו ואף שימרו התנהגות לא מסתגלת, וגורמים ביולוגיים, גנטיים ונוירולוגיים.
עם השנים, התבססה ההכרה שאין מדובר בגורמים מתחרים, אלא שכל גורם תורם את תרומתו. כיום המודל המקובל על רבים בתחום בריאות הנפש, הוא מודל הפגיעות למחלה-לחץ (Diathesis-Stress Model). מודל זה מציע כי אדם, הנולד עם רגישות גנטית ביולוגית לפתח הפרעה נפשית, עלול לפתח בעיות רגשיות משמעותיות במידה ויתקל בלחצים סביבתיים משמעותיים. לחצים אלו יכולים להיות אירועים קיצוניים כמו טראומה, התעללות, מוות של אדם קרוב, מחלה וכן הלאה, או לחצים פחות דרמטיים כמו מסרים שליליים מההורים, עומס וציפיות רבות בלימודים או בעבודה או לחצים כלכליים.
ניקח לדוגמא הפרעת חרדה מוכללת (GAD), המשפיעה על כ 5%-6% מהאוכלוסייה, ומתאפיינת בדאגנות מופרזת וממושכת במגוון נושאים, עם קושי לשלוט בדאגות. מבחינה ביולוגית, נראה כי יש בסיס ביולוגי ל-GAD, היות ומחקרים מצביעים על שכיחות גבוהה יותר של ההפרעה בקרב נשים ובקרב קרובים מדרגה ראשונה של אנשים המאובחנים עם הפרעת חרדה כללית . הנחת הבסיס הביולוגית לדאגנות כרונית מקבלת חיזוק ממחקרי הדמיית מוח שמצאו הבדלים תפקודיים ומבניים בין מוחות של אנשים המאובחנים עם GAD לבין כאלו שלא סובלים מבעיות חרדה. נראה כי במוחות של אנשים הסובלים מ-GAD, יש קשרים נוירולוגיים חלשים יותר בין האזור שמפעיל תגובה לחרדה (האמיגדלה) לבין מרכז ויסות הרגש (האונות הפרונטאליות והסינגולייט קורטקס הקדמית) בהשוואה לקבוצת הביקורת. משמעות הדבר היא שיש לאנשים עם חרדה מוכללת פחות שליטה רציונאלית על דאגות וחרדות, וכתוצאה, פחות יכולת להרגיע עצמם כשהם דואגים, או להתעלם או לדחות מחשבות מדאיגות.
השערת החוקרים היא, שבהיעדר ויסות רגשי תקין, המוח של אנשים הסובלים מחרדה מוכללת מפעיל ללא הבחנה את "כפתור הפאניקה", פעולה המביאה לתחושה כרונית של לחץ. לפי המודל הרב-גורמי, אדם בעל רגישות מולדת לתחושת לחץ כרוני נמצא בסיכון גבוה "לעבור את הסף" לתוך התחום המאובחן של GAD, במידה ויתקל בגורמים סביבתיים שליליים (פיטורים מהעבודה, קניית בית, מוות של אדם קרוב ועוד). לעיתים קשה להפריד בין תורשה לסביבה. לדוגמא, אבחון GAD באחוזים גבוהים יותר בקרב קרובי משפחה מדרגה ראשונה יכול להצביע על בסיס גנטי. אולם, ניתן גם לטעון שילדים שחונכו בסביבה משפחתית חרדתית ודאגנית למדו התנהגות ודפוסי חשיבה חרדתיים בדרך של חינוך או על ידי צפייה בהוריהם.
דוגמא זאת מדגימה את הימצאותם והשפעתם של גורמים רבים (גנטיים, קוגניטיביים, סביבתיים, ונוירולוגיים) בתהליך התפתחות הפרעות פסיכיאטריות. אחד מיתרונות מודל ה – Diathesis-Stress הוא שהוא מציע מספר נקודות התערבות מוקדמות לאנשים הנמצאים מראש בפגיעות גנטית גבוהה יותר, כגון שמירה על סביבת גידול תומכת, התערבות מוקדמת במקרה של חשיפה לאירוע טראומטי וכו'. כמו כן, אנשים המודעים לכך שקיים אצלם קושי בוויסות חרדה ומחשבות מאיימות יכולים לפנות לטיפול קוגניטיבי התנהגותי על מנת ללמוד כלים שיאפשרו להם להשאיר את הנטייה לחרדה "על אש קטנה", עוד לפני שמתפתחת אצלם הפרעת חרדה מלאה.
