אגורפוביה היא פחד ממקומות פתוחים או צפופים. אגורפוביה מתפתחת לרוב מהפרעת חרדה, כשהסובל ממנה חושש שלא יצליח לצאת בקלות מהמקום ולקבל עזרה אם יהיה לו התקף חרדה.
אגורפוביה ידועה בציבור כפחד ממקומות פתוחים, אולם התמונה היא יותר מורכבת. בפועל, אגורפוביה היא תופעה הקיימת בעיקר אצל אנשים עם הפרעת חרדה או חרדה חברתית, ומתבטאת בפחד להימצא במקומות שהאדם לא יוכל לצאת מהם בקלות או להגיע מהם למקום שמרגיש לו בטוח ומוגן, מחשש שיחווה התקף במקום זה ולא יוכל לקבל עזרה מתאימה. אגורפוביה יכולה להופיע גם כתוצאה מהפרעות אחרות, למשל OCD או פוסט טראומה – במקרים אלו הפחד אינו מהתקף חרדה אלא ממפגש עם גורם שהאדם חווה כמאיים או מטריד, למשל לכלוך אצל אדם הסובל מ-OCD שהתוכן שלו הוא לכלוך או זיהום.
חלק מהאנשים עם אגורפוביה חוששים להיות במקומות פתוחים, אולם הדבר לא נובע מדבר בעייתי במקום עצמו, אלא מכך שהם חוששים ללקות בהתקף חרדה ולא לקבל עזרה. אנשים אחרים עם אגורפוביה פוחדים דווקא מהקצה השני – מקום צפוף והומה אדם, כשכאן יש שני חששות מרכזיים: פחד שהאדם לא יוכל להצליח לצאת מהמקום בקלות בזמן התקף, כך שלא יוכל לקבל עזרה או שחומרת ההתקף תגבר כתוצאה מהלחץ, ופחד מלעג וביקורת של אנשים שיראו את האדם בזמן ההתקף. אצל חלק מהאנשים עם אגורפוביה החוששים ממקומות צפופים קיים חשש שהצפיפות כשלעצמה תגרום לבהלה ותחושת מחנק ותביא את ההתקף.
כתוצאה מהחששות שפורטו אנשים עם אגורפוביה נמנעים משהות במקומות מסוימים או מוכנים להגיע אליהם רק בלווית אדם קרוב שהם סומכים עליו שיוכל להגיש להם עזרה במידת הצורך. מקומות רבים עלולים לגרום לחשש אגורפובי, למשל הופעות מוזיקליות, סרטים, קניונים, כיתה או אודיטוריום, תחבורה ציבורית, טיולים בטבע, הימצאות במקום הרחוק מבית חולים, טיסות או שהות במדינה שאינו מכיר לעומק את מערכת הבריאות שלה. אצל חלק מהאנשים עם אגורפוביה החשש מוגבל למקומות מסוימים, החל מהגבלה ספציפית מאוד כמו מקומות בהם חוו התקף חרדה, ועד להגבלות רחבות כמו כל מקום סגור שיש בו אנשים רבים. אצל אגורפובים אחרים, בפרט אם ההפרעה אינה מטופלת לאורך זמן, ההגבלה מתרחבת לרוב המקומות, עד שבמקרים קיצוניים האדם אינו מוכן לצאת כלל מביתו.
כ- 2% מהאנשים יסבלו מאגורפוביה בדרגה כלשהי בשלב כלשהו בחייהם, כשהגילאים השכיחים ביותר להופעת אגורפוביה הם 20-40. כמו רוב הפרעות החרדה – אגורפוביה שכיחה יותר בקרב נשים מגברים, כששיעורה גבוה פי שתיים בקרב נשים. יש השערות שונות להבדל הגדול בשכיחות אגורפוביה אצל גברים ונשים, בין היתר מסרים של החברה המעודדים נשים לתלות והפגנת פגיעות ומוכנות גבוהה יותר של נשים להכיר בבעיותיהן ולפנות לעזרה.
חייו של אדם עם אגורפוביה עלולים להיות מוגבלים באופן חמור בכל התחומים, כולל אפשרויות תעסוקה, חיים חברתיים, פעילויות פנאי וזוגיות. כמו כן, עלולה להתפתח תלות עצומה בבן או בת הזוג או בבני המשפחה, כיוון שהאדם נהיה תלוי בהם לצורך הליכה למקומות המעוררים אצלו פחד. התלות עלולה להתפתח עד כדי כך שהאדם מרגיש בטוח אך ורק כשהקרובים לו נמצאים לידו, גם אם הוא נמצא בתוך ביתו.
במקרים הקלים יחסית חייו של האדם מוגבלים במידת מה, הדבר יכול להתבטא למשל בהימנעות מפעילויות פנאי שונות כמו טיולים או שופינג בקניון, הגבלה במקומות העבודה האפשריים מבחינתו וצמצום החוג החברתי. במקרים חמורים יותר חייו של האדם מוגבלים באופן ניכר, הוא מצליח לפרנס עצמו ולדאוג לצרכיו הפיזיים הבסיסיים, אך לא הרבה מעבר לכך. במקרים קיצוניים האדם אינו מצליח לדאוג לצרכיו הבסיסיים, נהייה תלוי לחלוטין בקרובים לו לצורך סיפוקם, ומוותר על מרבית חיי החברה ותחביביו.
אגורפוביה גורמת לפגיעה חמורה באיכות החיים – מסלול החיים הרגיל נקטע ואנשים מוותרים על השאיפות, החלומות והדברים שהם גורמים להם הנאה ואושר כיוון שהפחד גדול מדי והם אינם מוכנים להתמודד מולו. כתוצאה, חייהם מתרוקנים מתוכן והדבר מוביל לתסכול, ייאוש ועצב שמתפתחים לדיכאון אצל אגורפובים רבים.
אגורפוביה מתחילה לרוב מהימנעות ממקומות מוגדרים וספציפיים, כשלרוב הדבר קשור להתקפי חרדה קודמים – למשל אם לאדם היה התקף חרדה באוטובוס האגורפוביה יכולה להתחיל בהימנעות מנסיעה באוטובוסים. הסיבה להימנעות היא שההתקף מקושר אצל האדם עם המקום בו אירע, כך שהמקום עצמו מרגיש לו מסוכן גם אם הוא יודע שהדבר אינו הגיוני. הדבר דומה לאדם הנמנע ממזון שאכל כשהרגיש בחילה והקיא, גם אם הוא יודע בדוואות שלבחילה מקור אחר, למשל טלטלה של כלי רכב או שיט או שתיית כמויות גדולות של אלכוהול.
כשהאדם נמנע מהמקומות הקשורים להתקף הוא מרגיש ביטחון ואינו חווה את הפחד מהתקף נוסף, פחד המהווה מרכיב מרכזי בהפרעת חרדה. הוא לומד שהימנעות גורמת לו להרגיש טוב יותר, ולאט לאט אסטרטגיה זו מתרחבת לעוד מקומות, בין אם על ידי הכללה (כלומר – הימנעות ממקומות דומים, למשל כלי תחבורה אחרים כמו רכבת או מונית שירות במקרה הנ"ל) או כיוון שחווה או שהוא חושש לחוות התקף במקומות נוספים. כך, באופן הדרגתי האדם מצמצם את חייו ונחשף פחות ופחות לעולם החיצון, דבר שהופך את העולם לגורם מאיים ומלחיץ עוד יותר מבחינתו ומחזק את מעגל ההימנעות.
במילים אחרות, ההימנעות ממקומות מסוימים יוצרת פחדים ממקומות נוספים – אשר גם מהם האדם נמנע וחוזר חלילה. נוצרת מעין ספירלה המורכבת ממעגלי פחד-הימנעות, כשבכל פעם המעגל כולל יותר תחומים. תהליך זה הוא הסיבה לכך שאגורפוביה לא עוברת מעצמה אלא ההיפך – ללא טיפול מתאים טווח ההימנעויות ילך ויגדל עד למצב הקיצוני ביותר בו האדם מרותק לחלוטין לביתו.
אנשים רבים חווים לפחות התקף חרדה אחד במהלך חייהם, אצל חלק מהם הסיפור מתחיל ונגמר בכך, אולם אצל אחרים מתפתחת הפרעת חרדה, כשהם חוששים מפני התקף חרדה נוסף ומנסים למנוע אותו ככל יכולתם או להימנע מהשלכות שליליות של התקף. חלק מהסובלים מהפרעת חרדה זו מתחילים להימנע ממקומות בהם חוו התקף ובאופן הדרגתי מוסיפים לרשימת המקומות שאינם מוכנים לשהות בהם מקומות שהם חוששים שיחוו בהם התקף או מקומות שקיימת אפשרות שלא יצליחו לצאת מהם במהירות ו/או להגיע לעזרה במקרה התקף.
כשהאדם נמנע משהות במקום שנחווה בעיניו כמסוכן עבורו הוא מרגיש תחושת הקלה, כאילו ניצל מסכנה. תחושה זו היא חיזוק שלילי, כלומר, ההימנעות סיימה תחושה לא נעימה של חרדה שהרגיש כשחשב על הגעה לאותו מקום. כשהתנהגות (או הימנעות) מחוזקת, הסבירות שהיא תקרה שוב גדלה, וכך, כשהאדם חווה הקלה כתוצאה מהימנעות הסבירות שימנע בפעם הבאה שיצטרך ללכת לאותו מקום גדלה. כמו כן, הוא חושב שניצל מסכנה של התקף ומחשבה זו מחזקת אף היא את ההימנעות. לאט לאט קורה תהליך של הכללה – האדם מבין שההימנעות גרמה לו להרגיש טוב יותר וחרד פחות ולכן מתחיל ליישם אותה במצבים נוספים.
אם האדם היה מוכן להגיע למקומות שהוא פוסל ולא חווה התקף, עוצמת הפחד שהם מעוררים הייתה פוחתת, ההימנעות מונעת אופציה זו וככל שההימנעות ממושכת יותר, יש לאדם יותר זמן לפתח תסריטים שליליים לגבי מה שיתרחש אם יגיע למקומות אלו. תסריטים אלו מעצימים את הפחד, כך שאם בסופו של דבר הוא יצטרך להגיע לאחד ממקומות אלו הסבירות שאכן יחווה התקף גדלה.
אגרופוביה יכולה להתחיל למשל מהימנעות מנסיעה באוטובוסים כיוון שהאדם חווה התקף בזמן נסיעה כזו. בהמשך ההימנעות תתרחב למקומות נוספים כמו הופעות, קניונים, רכבות, נהיגה בכבישים שאין בהם אפשרות לעצור בצד בקלות, פגישה עם חברים שלא יודעים שיש לאדם התקפי חרדה, נסיעה למקומות רחוקים, טיסות ועוד. באגרופוביה קיצונית האדם יהיה מוגבל לביתו.
חלק מהאנשים עם אגרופוביה מגלים שהם מרגישים ביטחון רב יותר כשאדם קרוב שהם סומכים עליו מתלווה אליהם. כתוצאה, הם מוכנים ללכת למקומות רבים רק עם ליווי ומפתחים תלות באנשים שמאפשרים להם להתנהל בעולם המאיים שבחוץ. במקרים אחרים, גם ליווי לא עוזר להרגיע את החשש של האדם והוא צריך להיעזר באנשים אחרים כדי לבצע תפקודים בסיסיים החיוניים ליומיום. התלות יוצרת אי שוויון במערכות יחסים ופוגעת בקשרים בצורות שונות, החל מפיתוח דפוס של מטפל-מטופל ועד לכעס ועוינות מצד האנשים שנאלצים לקחת על עצמם תפקיד טיפולי בעל כורחם.
האינטרנט מאפשר לאנשים עם אגרופוביה לנהל חיים שלמים מתוך הבית ללא צורך לצאת החוצה. הדבר אומנם מורכב יותר, אבל אפשר למצוא עבודה מהבית, לעשות קניות באינטרנט ולנהל חיים חברתיים בבלוגים, פורומים, רשתות חברתיות, צ'אטים ועוד. מצד אחד הדבר מקל על אנשים עם אגרופוביה – הם אינם צריכים להיות תלויים באחרים כדי להתקיים ויכולים לנהל חיים עשירים. מצד שני, הדבר מאפשר להם להשלים עם המצב ומפחית את הסיכוי שיגיעו לטיפול שיכל לסייע לפתור את הבעיה.
אגרופובים נמצאים בסיכון מוגבר לפיתוח דיכאון. הדבר נובע מכמה סיבות:
הסיבה הברורה ביותר היא שאגרופובים חיים בכלא במידה זו או אחרת. פעילויות רבות נמנעות מהם, הם עלולים להיות מוגבלים מבחינת תעסוקה, מערכות יחסים, פעילויות פנאי ועוד. צמצום הפעילויות האפשריות והגבלת ההזדמנויות בתחום התעסקותי, חברתי, רומנטי או תחומים אחרים פוגעת באיכות חייהם ומגבירה פגיעות לדיכאון
ההערכה העצמית של המתמודדים עם אגרופוביה עלולה להיפגע בצורה קיצונית. האגרופוב עלול לחשוב על עצמו דברים כמו "אני חלש", "אני פחדן", "יש לי הפרעה נפשית", להרגיש חסר ערך בשל התלות האחרים ועוד.
אנשים קרובים יכולים להגיב בצורות שונות, חלק מהן מסייעות לאדם ותומכות בו, אחרות עלולות לפגוע בו יותר. כעס והאשמות, הגנת יתר ורחמים או ניתוק הקשר עלולים לפגוע בהערכה העצמית של האדם עוד יותר, למנוע ממנו ליהנות מקשרים או להוביל לבידוד חברתי.
אם האגרופוב אינו מאמין שמצבו יכול להשתנות הדבר עלול להוביל לחוסר תקווה וייאוש לגבי העתיד. פקטורים התורמים באופן משמעותי לדיכאון.
דני דרבי, מייסד ומנהל קליני של מרכז קוגנטיקה, פסיכולוג קליני מומחהמדריך ודוקטור למיניות האדם. לאורך השנים התמחה בטיפול בטראומה נפשית והפרעות חרדה ופוסט טראומה. בשנת 2010, יחד עם פרופסור גיא דורון, זיהה תת סוג של OCD סביב מערכות יחסים (ROCD) מאז הוא עוסק במחקר ופיתוח טיפולים ל OCD בכלל ו ROCD בפרט. ד"ר דרבי הוא מייסד שותף של היחידה לחקר טורדנות כפייתית ביחסים ומייסד שותף של בית הספר לפסיכותרפיה מבוססת מחקר ומצוינות קלינית.
