כולנו כועסים לפעמים, אולם אצל חלק מהאנשים כעס הופך לבעיה רצינית, הגורמת לפגיעה משמעותית בחיי האדם, הן מבחינת התפקוד בתחומים תעסוקתיים וחברתיים, והן מבחינת המחיר הרגשי. התפרצויות אלו נבדלות מכעס שאנשים אחרים חווים בתדירות שלהן, עוצמת הכעס ובתחושה של האדם שאינו מסוגל לשלוט בכעסו. אנשים הסובלים מהתפרצויות כעס מתארים את הכעס לעיתים כמעין כוח טבע – אין להם שום אפשרות לשלוט עליו או לעצור אותו, כפי שאין אפשרות למנוע מהר געש להתפרץ.
למעשה, כעס הוא בחירה. כפי שנראה בהמשך, אנשים כועסים כיוון שעבור חלק מהם כעס היא דרך מוכרת, מהירה וקלה להפסיק כאב רגשי ולגרום לאחרים לעשות כרצונם – אולם לכעס מחיר כבד מבחינות רבות. ברגע שהאדם מודע לסיבות שדוחפות אותו להרגיש כעס ולקיום אלטרנטיבות פעולה אחרות, הוא אינו חייב להגיב עוד בכעס אלא יכול להתחיל בתהליך בו הוא מגלה מה הדברים שמפעילים אצלו כעס וללמוד דרכי התמודדות אחרות. השינוי אינו מיידי ודורש מספר חודשים של תרגול דרכים אחרות, כיוון שצורות המחשבה המובילות לכעס מושרשות אצל האדם שנים ארוכות וכך גם דפוסי הפעולה, אולם בהדרגה הדבר נהיה קל יותר ויותר ותגובות אחרות מגיעות באופן טבעי.
כאשר האדם חווה רגשות מכאיבים כמו חרדה, פגיעה, ייאוש או תסכול הוא מעוניין להפסיקם במהירות האפשרית. כעס חוסם רגשות מכאיבים שהאדם מרגיש, כיוון שהוא מתרכז בחשיבה על העוול או השגיאות שהאחר עושה, ולעיתים קרובות בפעולה נגדו. המחשבות, הפעולות והשלכותיהן מעסיקות את האדם, כך שהוא נמצא ב-doing ואין לו פנאי להרגיש את הרגשות המקוריים. לא מדובר כאן בבחירה מודעת, אלא במנגנון המופעל באופן אוטומטי במצבים מכאיבים בהם מעורבים אנשים או מוסדות שהאדם יכול להאשימם.
כאשר דימויו העצמי של האדם מאוים בשל כישלון או חוויית דחייה (אמיתיים או מדומיינים) או כאשר הוא מרגיש אשם, זריקת האחריות על אדם אחר "מנקה" אותו מאשמה. כעת הוא לא צריך לעשות חשבון נפש ולשקול אם עליו לשנות את דרכו, דבר שיכול לערער תפיסות עולם שלו, להוביל לשינויים פרקטיים שיהיה לו קשה להתמודד איתם, או לחוות רגשות מכאיבים במידה ואינו יכול לעשות זאת. האחריות היא של אדם אחר והוא צריך לגרום לו לשנות את דרכיו, או לעסוק בחוסר הצדק שבפעולותיו במידה ואינו יכול לשנות. כך למשל, הורה שמרגיש אשמה על כך שאינו נמצא מספיק עם ילדיו ואינו מחנך אותם כפי שהיה רוצה, יכול לכעוס על רמת החינוך בבתי הספר או על הילדים עצמם, להאשים אותם כשהם אינם נוהגים כרצונו, לחשוב שהם מפונקים וחסרי משמעת ולהתפרץ עליהם.
מתח, לחץ או איום על האדם מלווים פעמים רבות בתחושות גופניות לא נעימות, כמו מתח שרירים מוגבר, דפיקות לב מואצות, הזעה או רעידות. תחושות אלו גורמות לאדם להידרך לפעולה והוא מרגיש דחף לפרוק אותן. אם האדם לא מכיר שיטות לפריקת הדחף מלבד כעס, סביר להניח שיפנה לדרך זו אם יהיה לידו אדם עליו יוכל לפרוק את המתח.
יש אסטרטגיות שונות להפחית מתח ולפרוק רגשות לא נעימים, למשל בכי, פעילות פיזית, שינה, דיבור, וכמובן – כעס. למה חלק מהאנשים מגיבים בכעס למרות המחיר שהוא גובה ואחרים מגיבים בדרכים פחות הרסניות?
כפי שכל אדם נולד עם תכונות פיזיות מסוימות, הוא נולד גם עם נטיות לתגובות מסוימות, הגורמות לכך שבמצבי לחץ אותן תגובות יעלו לו באופן טבעי ויפחיתו את המתח יותר מהר מאסטרטגיות אחרות. אין פירוש הדבר שמי שהנטייה הטבעית שלו היא להגיב בדרך של כעס נידון להגיב כך תמיד, משמעות הדבר היא שיהיה לו יותר קל לכעוס, ותגובות אחרות ידרשו ממנו יותר מאמץ ויפחיתו את המתח יותר לאט, אבל בהחלט אפשר ללמוד לעשות זאת. בהתחלה הדבר יהיה אומנם מאומץ וירגיש לא טבעי, אך ככל שהאדם יישם תגובות אחרות יותר, הן יהיו יותר נגישות למודעות שלו, יהיה לו קל יותר לבחור בהן והן יהיו יעילות יותר.
ילדים מגיבים במגוון אופנים למצבים לא נעימים, כאשר דרך מסוימת עוזרת להם להשיג את מטרתם, הם יבחרו בה יותר ויותר, וישתמשו פחות באסטרטגיות אחרות. כך למשל, ילד שלא מקבל יחס מהוריו כשהוא מבקש את תשומת ליבם אבל זוכה ליחס (לאו דווקא חיובי) כשהוא מתפרץ ילמד שהפגנת כעס היא דרך יעילה לקבל את מבוקשו ויישם דרך זו גם במצבים אחרים ועם אנשים אחרים בעתיד.
האדם לומד איך להגיב לא רק דרך התנסות אישית אלא גם דרך הסתכלות על הדרך בה אנשים בסביבתו מתנהגים. ילד שהוריו מתמודדים עם בעיות דרך צעקות והתפרצויות כעס יבין שכך צריך לנהוג וקיימת סבירות גבוהה שינהג כך בעצמו בילדות ובהמשך חייו.
כעס נוצר כאמור מקיום מתח או רגש לא נעים אחר שהאדם מבקש להפחית, אולם לא די במתח כשלעצמו כדי ליצור כעס – האופן בו האדם מפרש את המתח הוא זה שיוצר דווקא כעס ולא רגש אחר. מחשבות היוצרות כעס מאופיינות בהאשמות והנחה שהצד האחר – יהיה זה אדם אחר, קבוצת אנשים או העולם כולו – צריך להתנהג בהתאם לדרך שהאדם חושב שהיא צודקת או נכונה. מחשבות אלו מובילות למתח, המוביל בתורו ליצירת כעס, המגביר את המחשבות ונוצרת לולאה המתחזקת את הכעס. לולאה זו מתחזקת ככל שהאדם עושה פעולות הנובעות מהמחשבות והרגש – למשל לדבר עם אנשים אחרים על הנושא בדרך המחזקת את דעתו שהצד השני נוהג שלא כשורה, או דרך חרחור ריב, בו הסבירות שהצד השני יגיב בדרך שתחזק את כעסו גדולה.
מחשבות הנמצאות בבסיס כעס:
האדם מניח שהצד השני פעל באופן מכוון כנגדו. כך למשל, סטודנט כועס אחרי מבחן קשה כיוון שהוא מניח שהמרצה מנסה להכשיל את הסטודנטים בכוונה, ואילו אדם אחר בכיתתו שיניח שהמרצה לא היה מודע לכך שרוב התלמידים יתקשו לפתור את המבחן לא יחווה כעס. יחד עם הנחה זו מגיעה לעיתים הנחה שהצד השני צריך להיענש, כיוון שהוא גרם לך כאב. כך, הכאב הופך מהר מאוד לשאיפה לנקמה והתרכזות בעוול שהצד השני עשה. בבסיס הנחה זו עומדת האמונה שמישהו אחר אחראי לכאב שלך ולא אתה, כשבפועל אף אחד לא יכול לגרום לנו להרגיש רגש מסוים – האדם הוא האחראי הבלעדי על רגשותיו ותגובותיו הרגשיות.
האדם מניח שיש כללים ברורים להתנהלות, ודעתו היא אמת אבסולוטית – הגיונית ונכונה מוסרית. כיוון שהכללים הם מוחלטים, הצד השני אמור לדעת אותם ואם הוא נוהג אחר – זה כיוון שהוא טיפש, אנוכי, או שמערכת הערכים שלו קלוקלת ועליו לשנות את דרכו ברגע שהאדם יסביר לו ויחשוף בפניו את הכלל. כתוצאה, כשהצד השני לא פועל לפי הכלל, האדם הכועס מרגיש שמותר לו לעשות מה שהוא רוצה כדי להשיג את מטרתו, כיוון שאינו חושב שיש להתייחס לנקודת המבט של הצד השני ברצינות.
זוהי סוג של הנחת "צריך" המופעלת כלפי גופים, מוסדות או העולם כולו. האדם מניח שהעולם צריך להתנהג באופן הוגן (לפי הסטנדרטים שלו כמובן), כועס כשהדבר אינו מתרחש ובמקום להשלים עם המצב הקיים הוא חושב הרבה על חוסר ההגינות, מתלונן ומנסה לשכנע אנשים קרובים לו שהוא צודק, או נלחם בתחנות רוח ומשקיע מאמצים רבים כדי לנסות לשנות דברים שהסבירות שיצליח לשנות נמוכה ביותר.
האדם מאמין שדרכו היא צודקת והצד השני טועה, אין כאן דילמה – כל שעליו לעשות הוא לגרום לצד השני לראות את צדקתו או להפעיל מספיק כוח כדי שישנה את דרכו. כמו בהנחות הקודמות, האדם מאמין שאושרו נמצא בידיים של אדם אחר, ורק אם האחר ישנה דרכיו, האדם יוכל להיות מאושר. כתוצאה משתי מחשבות אלו – האדם בטוח שהצד השני צריך להשתנות. בפועל, אנשים ישתנו רק אם הם ירצו להשתנות, בתנאי שהם יכולים לעשות זאת ושהגמול על השינוי יהיה מספיק גדול. כעס על האדם על כך שאינו משתנה מתעלם מכך שהצד השני פועל מתוך מערכת ערכים לפיה דרכו צודקת, ואין לו שום סיבה לשנות דרכו אלא אם גורמים לכך שהדבר יהיה כדאי – כלומר, האחריות היא על האדם המעוניין בשינוי: עליו להבין את נקודת המבט של הצד האחר, את סך הגורמים הדוחפים אותו להתנהגות או מעכבים אותו מלבצע אותה, ולנסות אסטרטגיות שונות על מנת להביא לשינוי.
אמונה שאם אני ממש רוצה או צריך משהו – אני חייב לקבל אותו, וזכותי לדרוש אותו מהצד השני. רשימת הדברים שאנשים חושבים שמגיעים להם היא אינסופית, למשל: מגיע לי להיות מסופק מינית, מגיע לי ליהנות מביטחון פיזי ומתזונה מספקת, מגיע לי שבת הזוג שלי תדע מה אני צריך בלי שאגיד לה וכן הלאה. הנחה זו מבלבלת בין רצון לחובה, ואומרת למעשה שלצד השני אסור לסרב, עליו לשים את רצונות וצרכי האדם השני לפני שלו ולדאוג לטפל בו ובקשייו גם על חשבו הצרכים שלו. רוב האנשים שמחזיקים בתפיסה זו לא מודעים לגמרי למחיר שהם דורשים מהצד השני, ויכחישו או יעלבו אם יציגו להם זאת במילים אלו. אולם בפועל, כשהצורך גדול מאוד וגורם לסבל וכאב כשאינו מתממש, הצד השני הופך למכשיר לסיפוק רצונות האדם, והוא אינו חושב על כך שרצונותיו מתנגשים עם רצונות הצד השני וגובים ממנו מחיר.
