OCD היא הפרעה המורכבת משני חלקים: מחשבות טורדניות (או אובססיה) הגורמות למצוקה והתנהגויות כפייתיות שנועדו להפחית מצוקה זו. בדף קטגוריה זה נדון באיך OCD יכול להשפיע על החיים היום-יומיים, מהעבודה ועד ליחסים אישיים. נציג גם את המורכבות והאתגרים הייחודיים של OCD. הדף יכלול גם טיפים להתמודדות, משאבים לגבי טיפולים, סיפורים אישיים ותובנות מאנשים החיים עם ההפרעה.
מחשבות טורדניות הן מחשבות, תמונות או דחפים החוזרים על עצמם שוב ושוב, כשלאדם אין שליטה עליהם. האדם חווה את המחשבות כמטרידות, ולרוב מכיר בכך שאין בהן הרבה הגיון.
אובססיות מלוות בתחושות לא נוחות כמו פחד, גועל, ספק, או הרגשה שדברים צריכים להיעשות באופן מסוים. פעמים רבות האדם מגיב בדרך ספציפית וחוזרת על עצמה (למשל לנסות לבטל את המחשבה המאיימת, להימנע מלגעת בדברים מסוימים) למחשבות הלא נעימות, התנהגויות אלו נקראות פעולות כפייתיות או טקסים.
מחקרים מראים שלמרבית האנשים (כ-90%) יש מחשבות פולשניות כגון מחשבה להעליב או לפגוע במישהו, חשש שלאדם קרוב יקרה משהו רע, פחד מזיהום או מחלה או דחף לתקוף.
השוני ב- OCD הוא שחלק מהמחשבות "נתקעות" בראשו וחוזרות שוב ושוב, כמו תקליט שבור, והן מלוות בתחושת מצוקה גדולה מאוד.
לעיתים קרובות אנשים עם אוסידי מחפשים דרכים להפחתת המצוקה שנוצרת בעקבות מחשבות טורדניות. ייחוס משמעות למחשבות, למשל "אם חשבתי שזה יקרה, הגדלתי את הסיכוי לכך" או "אני אדם רע אם אני חושב מחשבה שלילית", מגביר את הפחד מהמחשבות ואת הצורך להקל על המצוקה.
האדם מגלה שביצוע התנהגויות מסוימות, או מאמץ מחשבתי מסוים, מביאים להקלה זמנית של המצוקה. זוהי דרכו היחידה לשלוט במצוקה, ולכן הוא מאמץ אותה ומרגיש דחף חזק לבצעה. התנהגויות אלו מוגדרות כהתנהגויות כפייתיות (קומפולסיות או טקסים).
בדרך כלל התנהגויות כפייתיות מתבצעות על פי חוקים מסוימים, ורק כך הן מורידות את החרדה.
בהדרגה נוצר מעגל שקשה מאוד להשתחרר ממנו. מחשבות טורדניות גוררות מצוקה, הדרך היחידה להפחית את המצוקה היא בהתנהגויות כפייתיות, אך זוהי הקלה זמנית בלבד ועד מהרה הן עולות שוב. עם הזמן האדם מתחיל לחשוש מפני מחשבות טורדניות ומנסה למנוע אותן מראש על ידי ביצוע פעולות באופן טקסי מראש או הימנעות ממגוון דברים שיכולים להעלות אצלו מצוקה.
הוא הולך ונלכד בתוך המעגל שייצר ובסופו של דבר האובססיות והטקסים תופסות יותר ויותר מזמנו ופוגעות לעיתים קרובות בעבודתו, בשגרת חייו ובקשרים החברתיים שלו.
רוב המתמודדים עם או.סי.די מדווחים שההפרעה התחילה בילדות או בגיל ההתבגרות, אך יש גם אנשים שההפרעה מתפרצת אצלם בשלבים מאוחרים יותר בחיים.
לעיתים קרובות הפרעה טורדנית כפייתית אינה מאובחנת כראוי. מחקרים הראו כי לוקח בממוצע 17 שנים מהיום בו ההפרעה מתחילה עד ליום בו האדם מקבל טיפול ב-OCD ממומחה בתחום. הקושי באבחון נובע משלושה גורמים:
1. הסובל מאוסידי חושש לספר על מה שעובר עליו, מפחד להיתפס כ"משוגע". רבים חושבים שאיש לא יוכל להבין את הבעיה שלהם ובטח שלא לרפא אותה.
2. הגורמים המטפלים לא תמיד יודעים מספיק על או סי די, ולא תמיד מיומנים בטיפולים המתאימים. במשך שנים טופלו אנשים עם הפרעה טורדנית כפייתית בטיפול פסיכולוגי לא ממוקד שלא הועיל. כיום ידוע כי טיפול CBT (טיפול קוגניטיבי התנהגותי) בשילוב עם טיפול תרופתי במידת הצורך יעילים לטיפול באו.סי.די.
3. גישה לטיפול – לרבים מהסובלים מ- OCD אין גישה לטיפול מתאים.
מעט מרכזים בעולם בכלל ובישראל בפרט מתמחים בטיפול בהפרעה טורדנית כפייתית, וגם אנשי מקצוע (שאינם מתמחים בהפרעה) לא תמיד יודעים לאן להפנות. כך, יכול להיווצר מצב בו אדם הסובל מאוסידי מגיע לטיפול אצל פסיכולוג ואינו מקבל טיפול הולם, דבר המגביר את תחושתו שמשהו אצלו לא בסדר ואיש אינו יכול לעזור לו.
לא ברור עד כמה הפרעה טורדנית כפייתית היא הפרעה תורשתית. עד היום לא נמצא גן שאחראי באופן בלעדי על ההפרעה, אך מחקרי משפחות הראו שאם להורים יש או.סי.די הסיכוי שהילדים יפתחו הפרעה טורדנית כפייתית גדל במעט.
חלק מהמחקרים מראים שיתכן שהבסיס להפרעה הוא ביולוגי, ולאנשים הסובלים ממנה יש בעיה בקשר בין האזור הקדמי של המח (prefrontal cortex) לאזורים עמוקים יותר של המח (basal ganglia).המבנים המוחיים האלה משתמשים בחומר כימי שנקראה סרוטונין כדי להעביר מסרים מאזור לאזור. מחסור בסרוטונין במוח עשוי לגרום לסימפטומים של OCD.
התרופות המוצעות לטיפול בהפרעה מאריכות את זמן ההשפעה של הסרוטונין, וכך מאפשרות למוח להשתמש טוב יותר בחומר, גם אם יש רק כמויות קטנות שלו.
לתאום פגישת הערכה התקשר/י 072-3306499
הפרעת טורדנות כפייתית, או כפי שהיא נקראת באנגלית בראשי תיבות – OCD – היא הפרעה המורכבת משני מרכיבים: מחשבות טורדניות (או אובססיות) והתנהגויות כפייתיות (קומפולסיות). מחשבות טורדניות הן מחשבות, דימויים או דחפים החוזרים על עצמם שוב ושוב, אשר לאדם אין שליטה עליהם והן גורמות לו מצוקה. התנהגויות כפייתיות הינם התנהגויות או טקסים שהאדם עושה בתגובה למחשבות טורדניות, לרוב מתוך אמונה שהתנהגויות אלו מפחיתות את המצוקה. הדבר לעיתים נכון בטווח הקצר, אך בטווח הארוך הקומפולסיות או ההתנהגויות הכפייתיות משמרות את הבעיה ולרוב מגבירות את המצוקה. בגלל שהתנהגויות מפחיתות את המצוקה רק לטווח קצר, האדם צריך לבצע את ההתנהגויות או הטקסים שוב ושוב, ובהדרגה נשאב לתוך מעגל אכזרי שקשה להשתחרר ממנו. המחשבות הטורדניות וההתנהגויות הכפייתיות תופסות יותר ויותר מזמנו ופוגעות בתחומים חשובים בחייו למשל בעבודתו, בשגרת חייו ובקשרים החברתיים שלו.
רק איש מקצוע מנוסה (בדרך כלל פסיכולוג או פסיכיאטר) יכול לאבחן OCD. איש המקצוע יתמקד בשלושה הקריטריונים לאבחנת OCD. האם האדם סובל ממחשבות טורדניות? האם האדם מתנהג באופן כפייתי או טקסי? האם המחשבות הטורדניות וההתנהגויות הכפייתיות גוזלות זמן רב, ומשבשות פעילויות משמעותיות בשגרת חייו של האדם (עבודה, לימודים, משפחה, חיי חברה ועוד).
השכיחות של OCD על פי הערכות המקובלות הוא בקירוב 1.2% מהאוכלוסייה. עם זאת, ישנם מומחים וחוקרים בתחום ה-OCD המערכים את השכיחות כגדולה יותר (איפשהו בין 3 ל 9%), כך גם מניסיוננו במרכז שלנו- מרכז קוגנטיקה, אחד המרכזים הגדולים בארץ לטיפול ב-OCD. ההפרעה קיימת בכל קבוצות הגיל, מילדים ממש קטנים ועד קשישים. השכיחות בקרב נשים גבוהה במקצת בקרב בוגרים, ואילו בקרב ילדים השכיחות קצת יותר גדולה בבנים מאשר בבנות. בדרך כלל OCD מתחיל בגיל ההתבגרות, אבל עשוי להתחיל גם בבגרות המוקדמת או בילדות. ההתחלה בדרך כלל הדרגתית, אולם לעתים יכולה להיות פתאומית. התסמינים משתנים בחומרתם מעת לעת, בדרך כלל כתלות במאורעות מעוררי דחק. משום שהתסמינים מחמירים עם הגיל, אנשים מתקשים לזכור מתי החלה ההפרעה, אבל מסוגלים לפעמים להיזכר מתי לראשונה החלו לשים לב שהתסמינים מפריעים למהלך הרגיל של חייהם.
הסיבות והגורמים לOCD אינם ידועים לגמרי. עם זאת, מקובל לחלק את הסיבות לגורמים פסיכולוגים, ביולוגיים וגנטיים. בין הגורמים הפסיכולוגים ניתן לכלול אמונות וסגנונות חשיבה הקיימות אצל אנשים הסובלים מ-OCD. למשל אמונה שמחשבה אודות פעולה זהה לעשייה של הפעולה או לרצון לעשות אותה, אמונה וצורך מוגבר לשלוט במחשבות, תחושת אחריות מוגברת ועוד. אמונות ומחשבות אלו מטופלות במסגרת הטיפול הפסיכולוגי. עם זאת, הגורמים הללו אינם מסבירים מדוע יש אנשים הפגיעים לאמונות ומחשבות אלו, ואילו אחרים לא. בין הגורמים הביולוגיים, נמנה כימיקל מרכזי במוח הקרוי סרוטונין. מחקרים מצביעים על פעילות כימית אבנורמליות של סרוטונין אצל אנשים עם OCD, ותרופות מרכזיות המקלות על תסמינים של OCD משנות גם את רמות הסרוטונין. אולם לא ידוע האם הסרוטונין הוא אכן גורם מפתח בהתפתחות של OCD. תוצאות המחקרים אינן חד-משמעיות בנקודה זו. מבחינת הגורמים הגנטיים, יש עדויות ש-OCD שכיח יותר במשפחות מסוימות. עם זאת, לצערנו קשה לקבוע עד כמה תוצאה זו קשורה למה שילדים לומדים מהמשפחה בעודם גדלים בה, ומה עובר בתורשה.
ניתן לטפל ב-OCD באמצעות טיפול התנהגותי קוגניטיבי (CBT) מסוים הנקרא חשיפה ומניעת תגובה (ERP). בישראל, לצערנו משרד הבריאות אינו מפרסם הנחיות ספציפיות לטיפולים פסיכולוגים. לפיכך, ההמלצות לטיפול המתאים בOCD מתבססות על המלצותיהם של מומחי בריאות הנפש במדינות אחרות. בארצות הברית האיגוד הפסיכולוגי האמריקאי (American Psychological Association) הקים יחידה מיוחדת המתמקדת בקידום המחקר וטיפול הקליני. יחידה זו (Division 12) סוקרת את המחקרים העדכניים ביותר בתחום ובהתאם ממליצה על טיפול שונים. בבריטניה הגוף הממשלתי האמון על הפיקוח על בריאות הציבור נקרא NICE- national institute for health and care excellence וגם הוא מפרסם הנחיות לקהילת המטפלים והמטופלים. כפי שניתן לראות באתר האיגוד האמריקאי ואתר NICE הבריטי, הטיפול המומלץ ביותר לOCD הוא סוג של טיפול התנהגותי קוגניטיבי (CBT) הנקרא חשיפה ומניעת תגובה (exposure and response prevention), ובראשי תיבות: ERP. המרכיב הראשון של הטיפול הינו חשיפה. חשיפה הוא כלי מרכזי בטיפול ההתנהגותי, ובמסגרתו, המטופל נחשף באופן מכוון לאובייקטים או מצבים המעוררים מצוקה ונשאר במצבים אלו מספיק זמן בכדי שהחרדה תפחת בעצמה. המרכיב השני מניעת תגובה כוללת מניעה של ההתנהגות הכפייתית והטקסים, באופן המאפשר לאדם לגלות שהחרדה והמצוקה פוחתת גם ללא ההתנהגות הכפייתית. לעיתים קרובות הטיפול הפסיכולוגי כולל גם מרכיבים מתוך הטיפול הקוגניטיבי. אלו כוללים בחינת של דפוסי החשיבה והאמונות הקשורות למחשבות הטורדניות וההתנהגויות הכפייתיות.
ישנם טיפול תרופתיים שנמצאו יעילים לטיפול בסימפטומים של OCD ויכולים לסייע בהתמודדות עם ההפרעה. בשל העובדה שלתרופות לעיתים ישנן תופעות לוואי ובגלל שהסימפטומים בדרך כלל חוזרים עם הפסקת הטיפול, הטיפול המומלץ תמיד יכלול טיפול פסיכולוגי. ההחלטה האם לשלב טיפול תרופתי תלויה בחומרת הסימפטומים ובמידת התגובה של המטופל לטיפול הפסיכולוגי. כלל אצבע, המיושם אצלנו במרכז, הוא לשלב תרופות במידה ואין הטבה לאחר שלושה חודשים של טיפול פסיכולוגי. לחילופין במידה ומדובר ברמת מצוקה גדולה ניתן לשלב את הטיפול התרופתי כבר מתחילת הטיפול.
מרבית המחקרים מעידים על כך שבממוצע כ70% מהמטופלים הסובלים מ-OCD ייטיבו את מצבם
באמצעות שימוש בטיפול התנהגותי-קוגניטיבי (CBT) הייעודי לOCD או טיפול תרופתי. עם זאת, יש צורך לקחת את התרופות על בסיס קבוע, והמטופלים מחויבים להשתתף באופן פעיל בטיפול ההתנהגותי קוגניטיבי על מנת שהטיפולים ישיגו את מטרתםב OCD
כן. אנשים הסובלים מ OCD נעזרים הרבה פעמים בבני משפחה וחברים על מנת לבצע את הטכסים או הקומפולסיות שלהם. שימוש זה הופך להיות חלק משמעותי בתחזוק הבעיה. לכן הטיפול ב OCD כולל לעיתים קרובות גם התערבויות מערכתיות משפחתיות. התערביות אלו נועדו ללמד בני משפחה וחברים להגיב בצורה נכונה, שאינה מחזקת את הבעיה של האדם אותו הם אוהבים.
במקרים רבים של OCD מומלץ על טיפול משולב, הכולל רכיב התנהגותי קוגניטיבי, רכיב פרמקולוגי ורכיב מערכתי משפחתי. התערבות כוללנית שכזו מאפשרת למטופל לשנות את ההפרעה מבפנים ולהריד את גורמי התמך החיצונים אשר מאפשרים את הבעיה ומחזקים אותה מבלי לשים לב.
