מאת: דניאל דיאמנט
במאמר הבא נעסוק בסוגיות המרכזיות המשפיעות על נשים בעולם הרפואה. נבחן כיצד סטראוטיפ מגדרי והטיה מגדרית משפיעים על בחירת ההתמחות וההתקדמות בקריירה של נשים רופאות ונדון בסוגיות ואתגרים הייחודיים לכוח העבודה הנשי בעולם הרפואה.
עד השנים האחרונות, מרבית הרופאות בישראל בוחרות להתמחות בפסיכיאטריה של הילד והמתבגר, יילוד וגינקולוגיה, רפואת משפחה, רפואת ילדים, גריאטריה וכו׳. לעומת זאת, בהתמחויות כמו כירורגיה, אורתופדיה, קרדיולוגיה ואורולוגיה, נראה מיעוט נשי מובהק עד היעדר מוחלט. שיקולי אחריות והורות בצירוף הסטראוטיפ המגדרי משחקים תפקיד מרכזי ומכריע בבחירות אלו. הסטראוטיפ המגדרי שאנו מפנימים במהלך החיים מתהווה עוד מהילדות המוקדמת, וממשיך להתפתח דרך החשיפה לתפקידים המגדריים במשפחה הגרעינית ובמדיות השונות. על אף שינוי רב בשנים האחרונות, עדיין נשים מצופות להיות חמות, מזינות, אכפתיות, חברותיות ומתחשבות, בעוד גברים מצופים להיות בטוחים בעצמם, מאופקים, דומיננטיים ואסרטיביים. לרוב, נשים שאינן עומדות בציפיות המקובלות נתפסות באופן שלילי ומעוררות רתיעה במקום העבודה, כשהן ״מפרות״ את התפיסות הסטראוטיפיות לגביהן. בסקר שנערך בישראל בשנת 2014, נמצא כי רופאות סבורות שהן מקבלות יחס שונה מעמיתיהן הגברים, והן מעידות כי קיימת אפליה בין נשים וגברים בעולם הרפואה שמתבטא בקשיי קבלה של נשים להתמחויות בהן יש רוב גברי וקושי להגיע לעמדות מפתח וניהול.
במחקר נוסף שנערך בישראל בשנת 2012, נחקרה תפיסת תחומי ההתמחות בראי המגדרי. הממצאים מעידים כי רופאות מבחינות בין תחומי התמחות גבריים ונשיים על בסיס נורמה תפיסתית מופנמת. הרופאות תלו את ההעדפה בדרישה להתמחות ארוכה מהרגיל אותה קשה לשלב עם גידול הילדים, בקושי פיזי להתנהל בתחומים מסוימים (אורתופדיה למשל) ובתחומים אחרים המגמה הגברית יוחסה להגמוניה היסטורית שמביאה לשימור המקצוע כגברי בדרכים שונות (כמו קביעת ישיבות מחוץ לשעות העבודה), ולקיבעון מגדרי בהחלטות מינוי של מנהלי מחלקות.
בחירתן של רופאות את תחום ההתמחות מביא בחשבון את הדרישות והדילמות שהוא יציג בפניהן, על כן חלקן בחרו במודע בתחומים אותם תפסו כפחות מאתגרים ותובעניים, בעקר מתוך הרצון לשמר חיי זוגיות ומשפחה תקינים. הקשיים העיקריים המלווים רופאות בשלבי ההתמחות השונים מופיעים סביב חיי המשפחה – החל מתקופת ההיריון, דרך הלידה, ההנקה וגידול הילדים.
מקצוע הרפואה מציב קשיים ודרישות גבוהים כלפי רופאים – נשים וגברים כאחד. אך נוסף על עומס העבודה ה״רגיל״ המוטל על רופאים, רופאות נדרשות לנהל חיי משפחה במקביל, כאשר עדיין בחלק גדול מהמקרים עקר העול ותחזוקת הבית והילדים מוטל על כתפיהן. בשלבי ההתמחות גוברים אף יותר תחושת העומס והלחץ, וחלק מהרופאות המתמחות מדווחות על תחושות תשישות, ירידה במצב הרוח, נסיגה חברתית, קשיים למצוא ולשמר זוגיות וקושי לשמר אורח חיים בריא.
שלבי ההיריון והלידה הם תקופה עדינה ומורכבת עבור כל אישה, אך ישנם אתגרים ייחודיים המאפיינים נשים רופאות: שעות העבודה ארוכות, עבודה במשמרות וחשיפה לסכנות בסביבת העבודה, אשר עשויים לפגוע במהלך התקין של ההיריון. נמצא כי רופאים ורופאות בעלי שיעור גבוה של בעיות פוריות ביחס לאוכלוסייה. אחת מתוך ארבע נשים רופאות תתמודד עם ניסיונות כושלים להיכנס להיריון, בהשוואה ל9-18% באוכלוסייה הכללית. ישנן עדויות לכך שנשים שעבדו במשמרות לילה נמצאות בסיכון גבוה להפלות ורופאות העובדות יותר מ-100 שעות בשבוע נמצאות בסבירות גבוהה ללידה מוקדמת. על אף שהחוק מאפשר לרופאות להפסיק לעבוד בתורנויות החל מהשבוע ה-20 להיריון, בפועל, רופאות אינן מרגישות בנוח להיעדר מהעבודה, לאור העומס הרב שיועבר לרופאים ורופאות אחרים במחלקה. המתח והחרדה המלווים נשים רופאות במהלך ההיריון גובה מחיר פיזי ונפשי, ואלו מקושרים למשקל לידה נמוך, שיעורים גבוהים של הפלות ודיכאון אחרי לידה.
לאחר הלידה, נשים החוזרות לעבודה נאלצות להתמודד עם ריבוי תחומי האחריות בעבודה ובמשפחה, ונמצאות בקונפליקט בין עבודה תובענית לבין גידול הילדים. לעיתים קרובות הן נאלצות לעזוב את תינוקן בטרם ניצלו את מלוא חופשת הלידה. מבחינה רגשית, קיים קושי להיעדר משגרת יומם של הילדים ועל כן מדווחות הרופאות מצד אחד על תחושת היעדר מסוגלות, אשמה ודאגה לילדיהן, ומצד שני, חוששות שמקום העבודה יתפוס אותן כעובדות שאינן תורמות מספיק. בנוסף, רופאות מביעות חשש מלאבד את הכישורים, את המיומנויות והידע שרכשו במהלך ההכשרה, ובמקביל רבות מהן ממהרות לעזוב את מקום העבודה בסוף המשמרת בכדי לטפל בילדים, מה שמעורר חרדה ומתח גדולים בחייהן. למרבה הצער, בעיות הקשורות במתח וחרדה שאינן מטופלות עשויות לגרור נשירה בשלבי ההתמחות וחסימה מהתקדמות הקריירה.
ארגון הבריאות העולמי ממליץ לנשים להניק את ילדיהן בחצי שנה הראשונה לחייהם, ולאחר מכן להמשיך להניק בשילוב עם פורמולות עד גיל שנתיים או יותר. למרות זאת, רופאות רבות מרגישות שאינן מסוגלות להמשיך להניק לאחר החזרה מחופשת הלידה. הרופאות חוות קושי לשלב בין העבודה לצרכי ההנקה, ומרגישות שסביבת העבודה אינה מותאמת לצרכיהן (לחץ הזמן והיעדר מקום ייעודי זמין במקום העבודה).
מספר הנשים והגברים שמסיימים בהצלחה בית ספר לרפואה הוא כמעט זהה, אך מספר הנשים הולך וקטן בהמשך הדרך המקצועית, והן מקודמות לתפקידי ניהול והובלה בשיעורים נמוכים מאלו של גברים. מה עומד מאחורי היחס ההפוך בין המספר העולה של נשים שנכנסות לשדה הרפואה לצד המספר היורד של נשים בתפקידי ניהול?
נוסף על ניהול הקונפליקט בית-עבודה, לפיו נשים מתקשות לעמוד בדרישות של תפקידי הניהול הבכירים שאינם מתאימים לשילוב עם חיי המשפחה, תקרת הזכוכית שרווחת בעולם התעסוקה הנשי, מקשה על נשים לטפס במעלה דרגות הקידום. המחסום הבלתי נראה בנוי מתפקידים מגדריים המשמרים גברים בעמדות ניהול בכירות, מהטיות מגדריות בקרבי חברי ועדות איתור ומינוי, ומהעידר מודל לחיקוי עבור נשים.
__
על אף שהדרישות, העומס והמתחים הנובעים ממקצוע הרפואה עשויים להיות מתישים ותובעניים, הרוב המוחץ של הרופאות מעוניינות להמשיך בקריירה הרפואית. על כן, דרושה מערכת גמישה ומכילה, שיכולה לספק את האיזון האולטימטיבי והייחודי שיתאים הן לשאיפותיהן האישיות והמשפחתיות של הרופאות, והן לתחושת הסיפוק ושביעות הרצון מהבחירה המקצועית שלהן.
ההסתדרות הרפואית בישראל. (2015). צוות המשימה לקידום מעמד הנשים ברפואה בישראל דין וחשבון. רמת גן: המחבר.
Critchley, J., Schwarz, M., & Baruah, R. (2021). The female medical workforce. Anaesthesia, 76, 14-23.
Schueller-Weidekamm, C., & Kautzky-Willer, A. (2012). Challenges of work–life balance for women physicians/mothers working in leadership positions. Gender medicine, 9(4), 244-250.
Verlander, G. (2004). Female physicians: balancing career and family. Academic Psychiatry, 28(4), 331-336.
